נחשפתי לראשונה ל-ADD הרבה, הרבה לפני שריטלין הפך להיות הסוכריה הנמכרת ביותר בקפיטריות בתי הספר. ב-94 או 95 חבר טוב שלי, מבוגר,  אובחן כבעל ADD, והמושג פרץ לחיי. היה לי מאוד ברור ש**הוא** ADD, ושזה בסדר. ויותר מזה – בשנים האחרונות נהיה לי ברור לחלוטין שיש לי משהו – ייתכן ויותר ממשהו אחד. יש לי, למשל, שגיאות כתיב איומות באנגלית (וגם בעברית יש כמה מילים שאני אף פעם לא זוכר איך לכתוב), ותפיסה וויזואלית של עז חולה ועיוורת. במשך שנים – הסתדרתי. נמנעתי מללכת לכל מני אבחונים, כי רבאק – מה זה כבר ייתן לי. אני יודע שיש לי "משהו", ובשביל מה אני צריך את האבחון. בלימודים האקדמים, כשרציתי להצטיין, הצטיינתי (חוץ ממשברים פה ושם), ובסך הכל הגעתי למקומות יפים מאוד בחיים שלי.

לפני כמה חודשים, השרינקית נתנה לי זוג ספרים לקרוא – Delivered from Distraction ו-Driven to Distraction.

קודם כל, מדהים איך החלפה של a ל-u הופך שם של ספר על ADD לאלבום של להקת רוק כבד. הספרים העלו אבק על המדפים. החתולים השתעשעו אותם. מדי פעם הם מנעו מניירות אחרים, שגם הם אגורים ומעלים אבק והחתולים משחקים איתם, לעוף.

on a total whim, התחלתי לקרוא אחד מהם. הספר מזכיר לי יותר מכל, את ספרי ה-choose your own adventure של פעם. ספרים שבהם אתה הגיבור, או יותר נכון – אני הגיבור. יש משהו מאוד קומי בלקרוא מישהו אחר מתאר אותך בפורטרוט, מבלי שהכיר אותך.

למשל המשפט הבא:

"Kids with ADD organize by stuffing book bags and closets. Adults organize by putting everything into piles. The piles metastasize, soon covering most available space"

לא יכולתי למצוא תיאור מדוייק יותר שלי. נקודה. בדירה הראשונה שבה גרתי, חדר השינה נראה יותר כמו קן נשרים, אשר במרכזו המיטה, מרופדת מסביב בערימות כביסה.

ועכשיו, כל מה שנשאר זה להתמודד עם זה שפתאום יש לי "זהות". פתאום אני לוקח על עצמי תווית, ואולי אפילו מאמץ אותה. זה מפחיד, בין השאר בגלל שזה מעלה סוגיות רבות בנושא האחריות האישית שיש לאדם על חייו, והאם ADD היא לא עוד סוג של "תיק" שאנחנו מפילים.