את הממלכה הזאת הקמתי לפני כשש שנים. היא לא היתה הנסיון הראשון שלי להקים ממלכה עם השם הזה, אבל זה בסדר, גם לנסיון הקודם שלי היה כבר תקדים אי שם בדרום מערב איראן. הייתי אז בן 28, אחרי פרידה די רצינית שזעזעה את עולמי, ולא ממש סגור על מה אני רוצה לעשות עם עצמי, לאחר שחלומות הילדות שלי (להיות היסטוריון, להיות מרגל) התגלו כלא ריאליים. לא חשבתי אפילו על ילדים. בכלל בכלל לא.

עילם, הילד ולא הבלוג, נולד לפני קצת יותר מחצי שנה. כבר לפני שהוא נולד התחלתי להרגיש שאני מתבגר, משתנה. יוצא לי להפגש עם המון אנשים צעירים, וכשההיסטוריה שלך הופכת למיתולוגיה של אנשים אחרים, זה מדגיש לך כמה אתה מזדקן. הולדתו של עילם לא היתה מובנת מאליה. לא מסיבות פריון או בריאות, טפו טפו טפו. פשוט, גם אני וגם ליאת לא היינו סגורים על זה שאנחנו בקטע של ילדים. החצי שנה שעברה מאז שעילם נולד היתה מדהימה, מלמדת, מאתגרת. גם אני וגם ליאת, עדיין מופתעים מכמה אנחנו נהנים. אחת הסיבות שחשבתי לא לעשות ילדים היא כי החיים שלי נראו לי מגניבים ועשירים מספיק. מאז ומתמיד אני עושה המון דברים – בישול, אומנויות לחימה, מוזיקה, וכתיבה, ולימודים וכו' וכו'. הסתכלתי על החיים, וחשבתי לעצמי "ילד זה אולי נחמד, אבל גם כמו שזה עכשיו זה די קול. וילד, זה כל כך הרבה צרות ואחריות – לא ממש בא לי לוותר על החיים שלי…'". ההחלטה לעשות ילד היתה, במובן מסויים, A leap of faith. כולם מסביבי אמרו לי כמה זו חוויה בלתי ניתנת לתיאור, כמה זה משנה הכל וכו'. הסתכלתי עליהם, גם על אלה מבין חברי שאני יודע שחיו וראו וחוו דבר או שניים בחייהם, והנהנתי בספקנות מוסתרת. כתבתי כבר כמה אני לא אוהב שיש דברים שאני לא מסוגל לחזות, לגרוק. ואז זה הגיע. וכמובן שכולם צדקו. מהרגע שעילם נולד זה כאילו חייתי כל חיי בשחור-לבן, מבלי לדעת בכלל שיש את האפשרות הזאת, שהדברים יהיו בצבע. מימדים שלמים נוספו לחיים שלי. מדובר במימדים שכשמספרים לך עליהם, נשמע לך הגיוני שיצטרפו, אבל אין לך מושג מה זה אומר עד שאתה שם.

the world is more real now. החיבור המוטרף הזה שיש לך עם היצור הקטן, המתוק מכל הזה הוא מוליך מאוד חזק לחיבור שלך עם שאר העולם. הצער של אנשים נהיה עצוב יותר, והשמחה גדולה יותר, במיוחד כשזה קשור במשפחה וילדים, אבל לא רק. ראיתי לפני כשבועיים ידיעה בעיתון על ילד בן שנתיים, עם סרטן, שצריך המון כסף לניתוח השתלת כלייה שני, אחרי שהראשון לא הצליח. בעבר הייתי יכול למשוך בכתפיים ולחשוב שזה ממש עצוב. באותו הרגע זה היכה בי כמו אגרוף. בחצי שנה האחרונה פתאום הבנתי כמה בעבר לא באמת היה איכפת לי אם יקרה לי משהו. זה לא שהייתי התאבדותי, או אפילו לא זהיר. פשוט הבנתי שבתפיסה שלי אני זהיר וכו', אבל אם יקרה משהו, זה לא יהיה כזה נורא. עכשיו זה יהיה נורא.

אני מספיק קרוב ללהיות בלי ילדים כדי לדעת כמה קלישאה אני. כדי להתנצל ולהסביר כמה שאנחנו שנאנו שעשו לנו את זה לפני שאני נכנס לסשן-שכנוע-תעשו-ילדים-כן-כן-זה-מעולה-אתם-חייבים-נו-למה-אתם-עדיין-כאן. וזה כמובן הדבר הראשון שמהמם אותך, כמה חלק עצום מהקלישאות, ומהדברים שאומרים לך, נכונים. איך כשנולד ילד אז זה באמת מכניס דברים לפרספקטיבה, איך דברים שחשבת שהם הכי חשובים הופכים להיות, ובכן… לא הכי חשובים בכלל. ויש בזה משהו מטריד. אני זוכר מתישהו דיאלוג עם מחזיר בתשובה, בגיל שעוד הייתי מתנצח. הוא ניסה למכור לי לוקש שהלך משהו כזה: "נראה לך שאתה מאושר בחייך הכופרים, אבל בעצם האושר האמיתי הוא בלימוד תורה (או דבר דוסי אחר, לא זוכר בדיוק).". כשהסברתי לו שהלימוד תורה הזה לא נשמע כמו אושר עילאי במיוחד, הוא אמר שעד שלא אחווה את זה, אני לא אוכל להבין. ה"פחחח" שלי הדהד בכל גוש דן. אם אתה לא מסוגל להסביר לי מראש, יקירי, אז קח את הסחורה שלך למקום אחר. אבל הנה, קיבלתי בדיוק כזה. לא משנה כמה ניסיתי לחשוב מראש, וכמה הסבירו לי, החוויה של להיות הורה, או יותר נכון, החוויה שלי של להיות הורה, היא אושר מדהים, שלא ידעתי שיש כמותו, ושלא יכולתי לגעת בו מראש, לא משנה איזה קונץ פטנט הייתי עושה. היתה לי שיחה פעם עם חבר, שטען שהוא ממש לא מאמין לשיט העל-טבעי ה"גדול", של מלאכים ופיות, אבל הוא מוכן לשקול את קיומן של "אנרגיות" כאלה, בקטנה. הסברתי לו שאין כזה דבר "בקטנה". שמספיק שיש דבר אחד כזה – אנרגיות, נשמות, וואטאבר, שהוא אמיתי, שההשלכה של זה על המערכת הגדולה, החוקים, היא עצומה. שלא יכול להיות עולם שבו יש חוקי פיזיקה ומדע, וגם ככה בקטנה ישויות שלא מצייתות לחוקים האלה. אני קצת מרגיש ככה עכשיו. כי אם ה"זה מדהים אבל לא תדע עד שתחווה" של הורות נכון, אז מה עם הדברים האחרים? קצת כמו החתונה והתחושות שבאו איתה, הגעתו של עילם לחיינו היא קודם כל שיעור מרתק בענווה, על הגבולות של הידיעה שלנו, של היכולת שלנו ללמוד, לחזות דברים מראש.

נ.ב.

ואם כבר שיעורים בענווה, יש דבר אחד, לא צפוי, שלהיות הורה מלמד אותך: הצצה, בקטנה, לאיך זה להיות נכה. למרות שהמנשא חביב עלינו, לפעמים עגלה היא הבחירה הנכונה. ואז אתה מקבל טעימה של חיים על גלגלים. כל הדיבור הזה על "המרחב הציבורי" פתאום נהיה מוחשי, כשאתה מבין שאם אתה לא יכול לעבור עם העגלה שלך ברחוב בגלל שהבית קפה החליט לחרוג קצת, או בגלל שהעירייה שמה עמודי-אנטי-חנייה באמצע המדרכה, אז גם האיש בכיסא גלגלים לא יכול. ושבעוד שעם עגלת תינוק עוד יחסית קל לרדת לכביש ולעלות חזרה, נראה לי שבכיסא גלגלים זה משמעותית יותר קשה. שהעיר הזאת לא נגישה לנכים לא רק בגלל שבכמות פסיכית של מקומות יש מדרגות, אלא כי עצם ההתנהלות במרחב היא קשה. כשאתה עם גלגלים כל הזמן אתה מגלה כמה הדרכים לא ישרות כלל. הרגליים שלנו מגהצות את כל הגבעות הקטנות והמיקרו-בורות שיש במדרכה. הגלגלים מרגישים כל זעזוע. מתברר שגם כאן, במדרכות, יש הפתעות שנבין באמת רק כשנחווה אותם.