מעולם לא הייתי איש של טבע. ייתכן וזה קשור לחלוקה המוקדמת הזאת שתוויתי לי, שבין הבשר והרוח – הסיפור שאני מספר לעצמי שנים שאני לא טיפוס ספורטיבי, לא ממש טוב בלהיות הנדימן וכו׳ – איכשהו גם טיולים בטבע נכנסו לשם. אבל להבדיל, בעוד שמעולם לא הסתכלתי על חברי ההנדימנים דוחקים דיבלים לתוך קירות גבס בקנאה ואמרתי ״הו, הלוואי וגם אני הייתי עושה את זה יותר״, יש לי, ברשת חבריי האינסופית, גם זן של אנשים שלא סתם אוהבים להיות בטבע, אלא בעלי כשרון מיוחד לזה. בפעמים הספורות שבהם ניסיתי לטייל, תמיד מצאתי את עצמי באחד מהמסלולים המוכרים – היהודייה, בריכת המשושים וכו׳. בעוד שחברי המוכשרים מעלים תמונות של עצמם בכל מני גבים מלאי מים זכים במדבר יהודה, אני איכשהו תמיד מצאתי את עצמי עושה את מסלול מקורות הירקון, שזה בעצם דרך יפה להגיד מטייל בפתח תקווה.
פה ושם היו לי הבלחות. יש לי כמה פינות סודיות של טבע (או, כפי שאמר פעם אימו פיליפס:
I got a new pair of underware the other day. New to me, anyway) – מגדל צדק, השדה שאף אחד לא מכיר מאחורי רמת אביב. אבל הרגשתי, ראיתי, שיש יותר. חוויות הטיול השנתי, או טיולי תנועת הנוער (ראיתי אותם, את הילדים ואת המדריכים שלהם, שהם גם ילדים וחשבתי לעצמי אל אלוהים, איך הורי שחררו אותי לטיול בהדרכה של ילדים בני 15!) תמיד הרגישו יותר כמו מסע צבאי: מאמץ שנועד להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳, בדרך כלל דרך נקיק או נחל קלסטרופוביים, הדורשים התרכזות בכל צעד כי אחרת תנקע את רגלך. בקיצור, ללכת עם הראש למטה בין שתי קירות. לא היה כמעט שום דגש על פשוט להיות בטבע, להנות מזה. ולזה נפשי כמהה בזמן האחרון.
וכך מצאנו את עצמנו, עילם ואני, בדרכנו לטיול מחנאות. תמונת הנצחון של עילם מהאירוע היתה ברורה מאוד: שיפוד עם מרשמלו, מעל מדורה. אני רציתי קצת יותר. רציתי מין מקום לבד כזה, לא עם כל המוני עם ישראל, מקום יפה ופסטורלי, אבל נוח למדי, שבו אפשר פשוט להיות בטבע. ולמרבה הפלא – מצאתי, בדיוק אותו. סוג של.
אפשר להגיד שקפצתי מעל הפופיק. לבד, עם ילד בן 3 וחצי, לא באתר מוכרז. ואפשר להגיד שלגמרי אתגרתי את איזור הנוחות שלי. יש לי אפס כישורי מחנאות, ואיכשהו הצלחתי להרים אוהל, ולנפח מזרונים, ולבשל לעילם, ולהיות איתו בכיף מאוד גדול באגמים הנחבאים של רמות מנשה. והצלחתי להיות שם גם כשהוא נבהל בלילה מהקולות של החיות מסביבו, והסביר שהמקום הזה לא טוב כי אין בו חדר צעצועים, ואת אמא, ואת לביא, ושהוא לא טוב כי אין פה חתולים.
אחרי שעילם נרדם, נשארתי לבד באוהל. תבינו – היינו במרחק של עשר דקות נסיעה מיישוב, אבל התחושה היתה של לגמרי לבד. ומספיק עשר דקות ניתוק האלה כדי להתחיל ללחוץ על כל הכפתורים שלי. קבוצה של צעירים ערבים באו, לקראת ערב, ועשו שם קריוקי, בפול ווליום. נשמתי עמוק, והרגשתי את כל הפחדים עולים לי. קודם כל את הפחד שאלוהים אדירים, הם ישארו פה כל הלילה. אבל אחרי זה, אני מודה, גם את הפחד הקיומי. הגזעני. של מה יקרה אם הם יחליט לעשות משהו. מספיק צרצרים וחושך ולחות של לילה כדי להפוך את השמאלן התל אביבי הנאור לאבא חרד, שמדמיין איך הוא צריך להגן על החיים שלו ושל הבן שלו. הרגשתי, כמעט פיזית, את הקירות של יכולת ההכלה שלי את הפחדים האלה מתרחבים. ונשמתי. אחד הדברים שהכי איפסו אותי היה פשוט לפתוח פייסבוק. הסמארטפון הוא ללא ספק חפץ המעבר האולטימטיבי, הסמיכי של הגדולים.
מאז שעילם נולד, אני חושב ללא הרף על השואה. על הפליטים הסורים. התמונה הזאת, שאתה צריך לפנות את הילד שלך, לקחת אותו על הידיים, להרגיע אותו שלמרות שיש כאוס מסביבו בעצם הכל בסדר, נוגעת לי במקומות שממש לא ידעתי שקיימים לפני שנהייתי אב. ברור שלברוח עם ילד ממלחמה זה לא דומה בשום צורה, אבל חשבתי על זה, כשלקחתי את עילם על הידיים בחצות הליל, אחרי שפירקתי את האוהל כי היה קר נורא ותחזית לגשם. הוא חיבק אותי חזק, ושמח שחוזרים לאמא ולחתולים. ״לא אהבתי את הצרצרים והצפרדעים ששרים״, הוא אמר, לפני שחזר לישון בפעם השנייה, באוטו. רגע אימה קטן שבו חשבתי שאיבדתי את המפתחות, באמצע שום מקום, והביתה. מעל הכל, אני מרגיש גיבור.
קורות ממלכת עילם 