חודש: מרץ 2007

Businessmen, they drink my wine, plowmen dig my earth

בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.

יהודה מרגוזה 36, אפריקה.

יואב הצליח לחלץ הקלטה מההופעה של מאקלה בפורים.

האיכות סבירה מינוס, אבל ממש שומעים אותנו שרים. זמן קצר אחרי זה, איבדתי את הקול. היה שווה.

הקטעים:

1. אין מה לאמר

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/1.einmalomar.mp3]
2. בלי שם

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/2.hakela.mp3]


3. ים

 

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/3.Yam.mp3]


4. אילתור

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/4.Improv.mp3]

5. חאובי גאובי

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/5.haubi.mp3]

6. ציפורים

 

[audio:http://www.mazleg.com/mp3/makela/6.Tsiporim.mp3]

This Little Light of Mine

עשר בלילה, רחוב תל חי, פינת עין-חרוד. בקצה, מתנשא לו מגדל דיזנגוף, מנצנץ בארכיטקטורת שנות השמונים החייזרית שלו, כאילו יצא מריבן.

מלבד העובדה שזה תמיד מפתיע לראות איך הדמיון הויזואלי שלי עובד (אותו דמיון ויזואלי שבגללו אני פשוט לא מסוגל לנווט בשום מקום – אני מוצא נקודות דמיון ביזאריות בין יותר מדי מקומות), ותמיד מפתיע לראות חלק מעולם פנטזיה בשכונה שלך, זה בעיקר הזכיר לי את הרומן האבוד שלי עם משחקי מחשב.

ריבן היה הקווסט האחרון ששיחקתי ברצינות, עם רגש, מסירות. היתה תחושה מסויימת ששם נגמר הקסם. בגילאי העשרה, הייתי נוהג לחלום שקן ורוברטה וויליאמס, המייסדים של סיירה און-ליין, מאמצים אותי. לקבוצה מבית הספר לחינוך סביבתי, שהגיע לביתי כדי לפגוש את "נציג תת התרבות החנונית", הסברתי שאמריקאים נוהגים לעשות הבדלה בין Geek, Nerd ו-Dork. בעוד שהנרדים שוקדים על לימודייהם ולדורקים יש בעיות בתקשורת עם הסביבה, הגיקים נוהגים לפתח עניין בנושאים אשר נחשבים לאיזוטריים על ידי שאר הסביבה, ו/או לפתח את העניין לעומקים עמוקים במיוחד.

כשהייתי קטן, הייתי גיק של קווסטים. ידעתי שמות של מלחינים, של מפתחי משחקים. זיהיתי ציטוטים ואינטרטקסטואליות בין משחקים שונים וחברות שונות (רק לא ידעתי שקוראים לזה כך).

היום, אני משחק Nethack.

וחולם על מני קאלברה.

All of them with hair of gold, like their mother…

חתול חדש נחת בביתי אתמול. הוא הגיע עם בעליו הקודמים, אשר נאלצת להעבירו מביתה מסיבות שונות.

הוא חמוד להפליא, אך בטראומה נוראה. מכשהגיע לדירה, הג'ינג'ית הנוכחית דווקא התייחסה אליו יפה מאוד. הוא, לעומת זאת, לאחר דקת ההלם הראשונית, נכנס לעמדת קרב ולא הפסיק לנהום על כל העולם.

הרגשתי מאוד כמו גרוש + ילדה, אשר מביא הביתה גרושה + ילד, ומאוד מאוד רוצה שהילד ירגיש בנוח וכמו בבית, אבל עדיין דואג גם לילדה שלו. משעשע. בינתיים יש הפרדת כוחות, עד שלבטטוש (כינוי, אחד משלושת השמות שלכל חתול יש) ימאס מלהיות כועס, והוא יוכל להשתלב בחברה. מדהים איך המבטים של זכרים כועסים הם אותו דבר בכל מקום. הוא נראה בדיוק כמו בן 16 מלא אנגסט.

Disarm

 

 

It is not often that I vividly remember dreams. I have no doubt that I dream – mostly because thats what all the books say. Most of the time, however, I remember shards and fragments. It is also not often that I cry in dreams. When I do, it is seldom out of sadness, but usually from that overflow of emotions, different emotions, that makes my eyes swell.

I dreamed, tonight, about seeing a man killed. We were sitting in an open-air cafe', when a fight broke out, involving sticks. a long stick, a Bo or a Jo, was drawn out, and used to beat on the original aggressor, repeatedly, until he was dead.

when I came back, me and my flatmate (I live alone), both looked at each other and burst into tears. It was just too much.

 

When she came back, the killer, who was my new flatmate, was obviously very upset. No one said anything about it.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד מחסום נפל

עוד מחסום בדרך למחיקה טוטאלית של כל מוצרי מייקרוסופט ממחשבי הוסר.

מסתבר שאפשר לגשת ל-VirtualTau, המערכת הלא מאוד ידידותית ומאוד לא תקנית של אוניברסיטת תל אביב, גם לא מאקספלורר. אמנם השוא"ש הוא ילד טוב מדי, שאמרו לו שאם פוגשים ילדים רעים שלא עומדים בתקנים של W3C עדיף שלא לשחק איתם, אבל אופרה יודעת להיות גם מנומסת וגם ערסית.

כל שנותר הוא לסיים את היום בנצחון נוסף של כוחות האור, ולחגוג אותו במערה החשמלית בקריאת "אובונטו, אובונטו, אובונטו!" המסורתית…