משחקי ילדים

Rushmore, או בשמו העברי "המרוץ לצמרת של מקס פישר", נצפה אתמול שוב אי שם במרכז תל אביב. ראשמור הוא סרט מאוד יפה, שנוגע לי מאוד. לא התאהבתי בגיל 15 באישה מבוגרת ממני, אבל יש בי הרבה ממאקס פישר.

ראשמור, Le Fabuleux destin d'Amélie Poulain, לוליטה, The Royal Tenenbaums. בכולם יש את אותו שפיל, שמושך אותי. מעבר לקו העלילה, כל היצירות הנ"ל מאופיינות במשחק, שהיוצר כל הזמן משחק עם הצופים/קוראים שלו. פרטים קטנים, תעלולי לשון, אתגורים עדינים לפרק, להבין, לנתח . יש את זה גם בסרטי מתח או בסיפורים בלשיים, אבל שם זה כביכול המנה העיקרית: האם אצליח להבין מי הרוצח לפני הבלש? פה מדובר בדברים קטנים. במשחקי המילים והרפרנסים של נאבוקוב, בעובדה שבראשמור, סרט שמסגרת הסיפור שלו היא הצגה, כל פעם שרואים ווילון הוא נפתח ונסגר כמו מסך תיאטרון, בדברים הקטנים שאמלי עושה או אומרת, שאין להם קשר לקו העלילה הראשי, כביכול.

השאלה המעניינת, היא למה זה כל כך מושך אותי? יש אנשים, אני בטוח, שיתעצבנו מאוד מהמשחקים האלה. אני חושב שמדובר חלקית בהנאת הגילוי שלנו – מה שמושך אותנו לכל מני תמונות תלת מימדיות למיניהם – היכולת לגלות משהו במשהו שכבר חשבנו שאנחנו יודעים איך הוא נראה ומה יש בו.

החלק השני, הוא סוג של משחק אגו בין היוצר ובינינו: האם תוכלו לעלות על כל הדברים הקטנים שאני שוזר פה? כי רק הטובים באמת יכולים… והתחושה שאנו, כקהל, מקבלים, כאשר אנחנו מצליחים לפצח את הצופן של היוצר – הו כמה חכמים, מוצלחים וחדי עין אנו, שהצלחנו לדלות עוד פרט, לפתור עוד חידה.

אצלינו בשכונה

ביקור קצר בירושלים מבהיר לי עד כמה תל אביב היא מיש-מש אחד גדול, נטול שמות. כשחבר תיאר לי את הדרך שעלי לנסוע כ-"ואז אתה נוסע בכביש שמקיף את השכונה", הרגשתי את זה טוב במיוחד. מלבד מקומות מסויימים, בעיקר בדרום העיר, האם באמת ניתן להגיד שיש "שכונות" בתל אביב?

עוד דבר, שאין בתל אביב, דרך אגב, זו חניה. אבל לי יש. אני שוכר חניה, נוחה מאוד, תמורת סכום שערורייתי. אחד הדברים הטובים שיצאו, באמת, מהפרידה מנ'. הדבר המשעשע, הוא שלמרות שהחניה במרחק יריקה מביתי, לא השתחררתי עדיין מאינסטינקטי ילד-השואה שלי. אלה שאוגרים לחם גם אחרי שנים. עת חזרתי הביתה, אני תמיד, תמיד, עושה סיבוב (ולפעמים יותר), לראות אם יש אולי חניה מחוץ לחנייה שלי. כי צריך לשמור. אף פעם אי אפשר לדעת מתי הנאצים יגיעו. וירצו לחנות.

וככל הנראה בשכונה שלי באמת יש כמה ניצולים. רואים את זה, כמו עקבות של חיות על שביל טשטוש, בשקיות הלחם שהם משאירים על הגדרות, שלפעמים נראות קצת מוזר בין הפלאיירים השונים שמתגלגים סביבם.

מצב האמנות

למרות היותי איש חברותי לכל הדיעות, אחד מהתענוגות הקטנים שאני מרשה לעצמי הוא לאכול, בגפי, תוך כדי קריאה. בדרך כלל מדובר בעיתון (עדיף צהוב, ולא מעמבה) או מגזין, אבל בבית… כפי שהגדירה זאת פעם מישהי – אני נהנה לקרוא על דברים שאני לא אוכל. ספרי הבישול שלי, כמעט כולם, גרים על שולחן המטבח, ואני נוהג לעיין בהם תוך כדי בליסה ולעיסה.

במקרה, בערימה היום, שמתי לב לתופעה פיזיקלית מוזרה: למרות ששתי ספרי הבישול הנ"ל נגעו זה בזה, לא התרחש אף פיצוץ, ושניהם לא נעלמו! אני מתכוון לספר "בישולה מהאגדות" ולספר המתכונים של "אורנה ואלה". הסיבה שחזיתי פיצוץ והעלמות, היא כי לפי מיטב השכלת המסע-בין-כוכבים שלי, זה מה שקורה כששני דברים שהם הופכיים לחלוטין נפגשים. חשבו חומר ואנטי-חומר.

לא יוכלתי לחשוב על שתי ספרים הפוכים יותר. בישולה זה מין ספר כזה שבו משתמשים המון בסויה ודבש ואבקת מרק. מהספרים שג'ינג'ר זה עוד טיפה אקזוטי. אצל אורנה ואלה, אם יש נגיד מתכון להמבורגר, אז הוא כולל הפניות למתכון נפרד לסלט, ללחמניה ולמיונז. באמונה.

ומזווית אחרת: מישהו שלח לי לינק לפרק הפיילוט של באטלסטאר גלקטיקה. המקורית, מסוף שנות השבעים. אני חסיד גדול מאוד של הסדרה המדומיינת-מחדש. מעבר לסיפור המצויין, מה שמאפיין אותה הוא משחק יוצא דופן, בימוי לא קונבנציונלי לסדרות מד"ב, וערכי הפקה לא רעים בכלל. גאלקטיקה המקורית, לעומת זאת is cheesy – לא רק בגלל האפקטים, אולי אפילו בלי שום קשר אליהם, אלא בעיקר בגלל המשחק, הבימוי, וכו'. אני בטוח שכאשר היא יצאה, היא נחשבה מתקדמת למדי לזמנה.

בקיצור, גאלקטיקה הישנה היא קצת בישולה החדשה.

השאלה המעניינת היא, עד כמה הגאלקטיקה הנוכחית טובה באמת, או עד כמה סתם היא מיישרת קו עם מצב האמנות – מה זה אומר להיות "סדרת טלוויזיה" ב-2007. האם בעוד 15 שנה נסתכל עליה ונצחק? עשיתי ניסוי שכזה עם הסרט "Willow". אז נכון, אופנת שנות השמונים שולטת ב-13 הממלכות, אבל הסרט, למרות שצולם ב-88, עדיין עובד. כנ"ל לגבי הנסיכה הקסומה, שאפילו ביחס למה שהיה מקובל ב-87 היה צנוע.

בישולה לא מעוניינת להיות ב-State of the Art. זה מין משהו כזה… לכווולם. ולכן אולי דווקא בגלל זה הספר יונצח כקלסיקה, יחד עם "מהמטבח באהבה". כשמעולם לא התיימרת להיות שיא האופנה, קשה לצאת ממנה, הרי… מעניין אם בעוד עשור, אגיב לסביצ'ה על מצע בורגול כמו שרובינו מגיבים היום לסיבוב ב"יוטבתה בעיר".

על כל פנים, לעתידה של No. 6, אני לא דואג.

פלאים

בימים האחרונים אני אוסף לי פלאים, מהרחוב.

כל מני תמונות קטנות, אשר מרכיבות כבר זמן לא קטן את המציאות שמקיפה אותי. תריסים, טיח, גינות.

ברחוב החשמונאים, למשל, יש מטפס מדהים, שלא מחובר לקיר אלא בקצהו, וגולש כמו מגלשה מהקומה הרביעית למטה. ומישהו קטם כמה שיחים וצבע את כל הקצוות שלהם בכחול פלסטלינה.

הבניין של בנק הפועלים, ברחוב רוטשילד – שעות הדמדומים. כל החדרים עם החלונות הגדולים שפונים לשדרה מוארים – המון המון המון חדרים, ובכל אחד מהם יש מישהו, אנשים, שעושים דברים שאנשים עושים בבנק. כשמסתכלים על זה מרחוק, זה נראה כמו אופציית ה-Thumbnails – כשנכנסים לתיקייה עם המון תמונות, אז רואים גרסה קטנה שלהם, שיהיה מבחר. זה ככה, רק עם אנשים.

להבין את החיבור בין בתים – לצאת מהגריד של הרחובות ולהתחבר לטופוגרפיה הנחבאת של העיר.

קהילה

בעקבות כל הטאררם על שי טובלי בסוף השבוע (ללא ספק גורו דמיקולו בשקל), עדיין נשאר לי איזשהו שריד של שאלה.

בשנה האחרונה אני יוצא מעורי בדרכים שלא חשבתי או חלמתי שאעשה אי פעם, ומוכן לעשות "השעיית ספק" (SOD), לגבי אמונות מגוונות וערכים רבים שהיו מהבסיס הבסיסי ביותר שלי. כשאני מסיים את ההשעיה הנ"ל, פעמים רבות אותם ערכים חוזרים ומתבררים כבחירה הנכונה, אבל לפעמים גם לומדים משהו חדש או מקבלים פרספקטיבה על משהו, גם אם לא מסכימים איתו.

לגבי שי טובלי, אחד הדברים שהכי בלטו, בעיני, היה סיפור הקהילה. רוב מה שמאמיניו אמרו שם זה "עזבו אותנו בשקט ותנו לנו לחיות כקהילה". לבית הספר הפתוח והדמוקרטי אשר בקרבת ביתי, אשר יעל מלמדת בו היסטוריה ואודי עושה בו בתי ספר ליליים, קוראים "קהילה". מדובר במוסד יוצא דופן, במיוחד למי שגדל בחינוך ה"רגיל", ומתעסק עכשיו עם חינוך שהוא סוג של ההיפך מדמוקרטי. יש שם ילדים מאושרים שזוכים לחונך אישי ולומדים נושאים מגוונים עם מורים מעולים. יש שם אווירה שצריך לבקר כדי להאמין שהיא קיימת בבתי ספר. ויש שם נסיון ליצור… קהילה.
ומכאן, נדדו מחשבותי לקהילות בכלל. בעקבות המסע שאני עברתי בשנה האחרונה, נפלתי לי על קהילה. אנחנו לא גרים ביחד ולא לומדים עם מורה משותף, אבל את כולנו גיבשה בדם ואש חוויה מכוננת, וכולנו עוזרים אחד לשני, משתפים אחד את השני בחוויות שלנו, תומכים ואוהבים – לא בצורה עיוורת, אבל בהחלט מעבר למה שמקובל בעולם ה"רגיל", בין אנשים שהם לא "חברים קרובים", ולפעמים גם בין כאלה שהם כן.

חלק מהחברים שלי בטוחים שהצטרפתי לכת. חלקם בצחוק, חלקם בקצת פחות מצחוק.

ביקר אצלי חבר אתמול. הוא גר בתקוע ג'. הוא שאל אותי מי הם שכני, וידעתי לספר לו רק על 3 משפחות, מתוך ה-8 שגרות בבניין. ואני לא מרגיש עם זה לא נוח. טוב לי הספייס הזה, טוב לי שאני לא חי בשבט, והתיאורים של אחוזות פטריארכליות מהדרום הקדם-מלחמתי נראים לי כסיוט. אני בכנות לא ממש רוצה לדעת, ולא מרגיש על זה רגשות אשמה מנוכרים.
וככל הנראה אני לא לבד. בורגנות עוסקת, בין השאר, בהפרדה. קהילה היא דבר פולשני, במקום מסויים. היא דורשת את אותה הורדת הגדר (לבנה, פיקטית), אשר כל כך חשובה לבורגנות. ולכן אולי קהילות, כאלו אשר לא נבלעו מזמן במסגרת "המודלים המקובלים" של קהילה (קשרי חובה משפחתיים, או קשרי חברות מוגדרים הייטב, למשל), מהווים איום כל כך גדול. מה שמפחיד אותנו אצל שי טובלי זה לאוו דווקא שבודהה מדבר מגרונו, אלא שכולם פאקינג גרים ביחד ועושים כל מני דברים ביחד. זה מה שלא טבעי ומוזר שם.

במדינה שיש בה כל כך הרבה קבין של קודש, שמחלקים לי בצומת עיתונים של קבלה ויש פה איזה זרם, שרב מפורסם טען שהוא הדת הכי קרובה ליהדות, שמאמין שדוקטור מת לפיזיקה, עם חיבה לחלוקת דולרים הוא המשיח, בודהה זה קטן עלינו. זו הקהילה שמפחידה.

Invtitaiton to a suicide

הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

 

לא נעים...

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.

נציג תרבות השוליים

אדר, ילד מקסים שפעם התאמן איתנו והסתובב בסביבתי, התקשר אלי אתמול, ולמרות מחאותי המקרקרות, הוא הצליח להעביר את המסר.

מסתבר, שביה"ס לחינוך סביבתי (?) בו הוא לומד מגיע לתל אביב לסדנה בת כמה ימים, שעיקרה "תרבויות שוליים". מטרת הסדנה היא אינטרוספקטיבית לילדים – ללמוד על עצמם דרך המפגשים השונים. אדר ביקש ממני להיות נציג תרבות החנונים. לא יכולתי לסרב.

אני מאמין גדול שחנונים הם אכן תרבות וכן, אפילו תרבות שוליים. היכולת להתעסק, והחל משלב מסויים ללא התנצלות, במשהו שהוא איזוטרי ולא מובן או מעודד על ידי החברה הוא לדעתי חתרני בדיוק כמו תיאטרון רחוב או מגורים בסקווט, גם אם פחות פוליטי. זה לא שאין פוליטקה בקרב חנונים. העניין הוא, שמאחר וככל הנראה בזמן הקרוב לא נראה חלליות, אקדחי לייזר וחייזרים על כדור הארץ (לפחות, עד כמה שאני יודע :)), חנונים מסויימים, מנסים לייבא את מה שאפשר מספרי המד"ב, אל המציאות. ולכן תראו מדי פעם זליגה של נגיד, ליברליות/ליברטרניות היינליינית לתוך ה"פוליטיקה" של חנונים.

החיבור בין פוליטיקה חתרנית, ובין חנונים עדיין בחיתולים. אפשר לראות את זה קצת בתת התרבות של תת התרבות החנונית המכונה "רוקי". הכוונה, כמובן, למופע הקולנוע, ולא למתאגרף המזדקן. ברוקי, בין השאר בגלל המסרים של הסרט, והן בגלל הפולחן ה"מוזר" שלו, מתפתחת תת תרבות עם סטנדרטים מיניים שונים לחלוטין, שגורמים להרמות גבה מכל מני אנשים. אחד הכוחות המניעים של זה, להערכתי, מעבר לחרמנות בריאה וכו', הוא מהאתוסים הבסיסיים שמוטמעים בכל גיק שהגיע לפרקו – אני עוסק כל חיי בדברים שמוגדרים כמוזרים ובלתי מובנים על ידי 99% מהאנשים שמסביבי, אז מה הבעיה בלנסות עוד משהו כזה?

הכל מתחבר, העיסוק בחנוניות, והעיסוק בהיסטוריה, על המדף התחתון הראשון שבסלון של ביתי. כשני תריסר גליונות של Wired, משנת 95 עד 98, בערך, חלקם אבדו עם השנים. מרתק, פשוט מרתק לקרוא את זה. גם כי הכתבות, בחלקן, עדיין מבריקות (Mother Earth, Mother Board כדוגמא קיצונית), אבל בגלל שזה מעניין לקרוא את זה מחדש בגיל 28, ולא בגיל 16, אחרי כמה שנים של הכשרה בצליחת טקסטים. רואים את כל המריחות, את כל העיגולים והבעות הדעה הסמויות, את הטכנו-אופטימיזם-הליברלי ולפעמים ילדותי שהיווה את האג'נדה של העיתון, וחלק מעולם האמונות שלי במשך כמה שנים. וכמובן, נורא נורא נורא מצחיק לראות שם את הפרסומות, נגיד ללפטופים עם Blazing Fast 133 Mhz Pentium MMX Processor!

ממלכה היא מקום קונספטואלי?

אם איש כותב בלוג באמצע ממלכה מתה, ואף אחד לא שומע, האם זה מעניין?
זה לא הולך להיות מסודר. זה לעיתים נדירות מאוד מסודר, וכשזה מסודר, יש לחשוד מה המניע שמאחורי זה. הודגמה הקלאסית כמובן היא המצב הפיריסטיני שבו דירות סטודנטים מוצאות עצמן עת תקופת בחינות מגיעה. מאחר וכל כך ברור מה צריך לעשות, מתעורר יצר בלתי נשלט שלא לעשות זאת, ולכן פתאום, לאחר שבועות של זוהמה וכיור אשר מזמן נחקר וגודר על ידי ה-CDC, הכל מבהיק ומבריק.

בימים האחרונים נגזרה עלי שתיקה.

לא בסגנון וענונו, אלא בסגנון "אבד לי הקול". ולמרבה הפלא, פתאום דברים מתחילים לקרות. הצבעים חדים יותר, החיוך אפקטיבי יותר, כאילו מישהו הרחיב וחידד את פלטת הצבעים, צלילים, טעמים. (אם כי הטעמים יאלצו להשאר מטאפוריים, מאחר ובמצבי, הדבר היחיד בעל טעם הוא סירופ השיעול…).

להערכתי, יש לפרסם הודעה. משרד הבריאות מזהיר: שתיקה ממושכת עשויה להוביל להארה.