בסוף "IT", של סטיבן קינג, כל הילדים חוזרים שוב לשיכחה. יותר מחצי מהספר הוא בעצם הזכרות של המקרה הקודם בו הילדים נתקלו בליצן, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שכחו אותו.
למרות שהחיים שלנו מלאים בהמון דוגמאות של שכחה, דווקא זו חזקה לי במיוחד, בדיוק בגלל החוויות יוצאות הדופן, הקיצוניות, שהדמויות בספר עברו. לא, השכחה אינה הדחקה, לא במקרה שלהם. היא פשוט שיכחה. כמו מילים שנמחקות, אחת אחת ובערבוביה, מדף. בהתחלה המשפטים עוד איכשהו מתחברים, ואחר כך זה כמו הסוף של האלצהיימר.
וגם אני, למרות כל החוויות האינטנסיביות, אפילו במהלכן אני משנן לעצמי "את זה אל תמהר לשכוח", מרגיש איך, למרות הכל, הזכרון הופך להיות אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, קוביסטי.
בשלבים האחרונים של אלצהיימר, מסתבר, נעלמות כל המחלות שאפשר לקשר אותן ל"רגש" – כל מחלות הלב, למשל.
לו היית כאן אתי
בחצי–ספרה שלי,
כשיושב במרפסת
לוגם בירתי
ערב; השמש שוקעת,
ילדים צועקים ושחפים מצווחים
מה הטעם בלשכוח
אם אחר כך מתים?
(מתוך: שיר / יוסף ברודצקי. תרגום: ט. גוטמן)
קורות ממלכת עילם 
עם יוצא מן הכלל. מייק נשאר בדרי, וזוכר, כדי להזעיק אותם למקרה שהליצן יחזור.
קשה להשלים עם השיכחה. אבל אלוהים, כמה נורא להיות זה שממשיך לזכור כשכולם מסביבך שוכחים. טיגאנה, יהי זכרך כלהב בנשמתי.
בסוף, גם מייק שוכח.
אם יש תכונה שאני מקנא בה, היא זכרון פנומנלי.
הזיכרון שלי עלוב. ויש דברים שאני לא מצליח לזכור.
אין ספק שחיים ללא זיכרון אינם חיים. והאלצהיימר היא המחלה הנוראית מכולן.
לאחר ארוע טראומטי, בו נכוותי ממספר אנשים, התחלתי לשכוח שמות של אנשים באופן כללי.
מה זה אומר ?
מה זה חשוב
הייתכן ואלצהיימר היא המחלה הנוראית מכל לאנשים מסביב, אך לאוו דווקא לסובל ממנה?
אני חושבת שאלצהיימר נוראית גם לסובל, בגלל ההדרגתיות והתלישות. בהתחלה האימה העיקרית היא בהבנה שמכאן הכול רק יתדרדר. ועם הזמן נוספת לזה התחושה המתמדת של חוסר התאמה עם המציאות: אתה לא מבין למה אתה נמצא איפה שאתה נמצא, אתה לא מבין למה האנשים מסביבך עצובים או כועסים, יש איזה דיסוננס מתמיד שאתה מרגיש בקיומו גם אם אינך מבין כבר את מקורו. שכחה "רגילה" מתנהלת בדפוסים שיש בהם היגיון נפשי כלשהי; אלצהיימר מכרסם בזיכרון בלי אבחנה או סדר ואני חושבת שחולי אלצהיימר חווים המון כעס, ותסכול, ובעיקר פחד.