1. זה כה מוזר להיות בצד השני. כי אני עדיין חושב כמו יזם, ויש בי את האופטימיות וההתלהבות של יזם, ואני עוד מטפח את הראיה הביקורתית הזו של משקיע. אני מתאהב ביזמים, מתלהב מהרעיונות שלהם, מתמסר. זה לא שגם קודם לא ידעתי להסתכל על סטרט אפים ולהחוות דיעה, וזה לא שגם קודם הייתי זורם עם כל רעיון – למען האמת, בשלב מסוים חשבתי לפתוח מיזם שכל מה שהוא עושה זה להוריד אנשים מהרעיון להרים סטרט אפ. אבל יש המון ניואנסים, המון הבדלים, בין ״רעיון טוב/לא רעיון טוב״ ובין ״רעיון טוב מספיק כדי שאכניס את היד לכיס ואשקיע בו את כספי המשקיעים שלי כי הוא יצליח להיות חברה של מיליארד דולר״. וזה שריר שאני עדיין מחזק.
   
2. העבודה הזו מכריחה אותי לצאת מהקליפה השבלולית שלי. עכשיו, כל מי שאי פעם פגש אותי פנים אל פנים ידע להגיד לכם שאני רחוק משבלוליות IRL. אבל אף פעם לא אהבתי ״networking״ ו״מיתוג עצמי״. אין לי את ההרגל של לפרסם הרבה ברשתות חברתיות, לדאוג לנוכחות. לבלוג הזה, שקיים יותר מעשור, יש מאה ומשהו קוראים (הידד לכם!). זה נובע קצת מסנוביות, אבל גם אולי, מ… צניעות? מרגיש לי מוזר להשתמש במילה הזו, אבל כשחשבתי על מנהיגות בזמן האחרון, ועל מקורות ההשראה שלי למנהיגות, הופתעתי לגלות את משה. אני לא כבד פה ולא כבד לשון, אבל הבנתי שעמוק עמוק, הדמות הזו של המנהיג בעל כורחו, שלא באמת רוצה, תמיד נתפסה אצלי בתור הדבר לשאוף אליו. אבל התפקיד דורש שידעו עלי. דורש שכשמישהי רוצה לבנות סטרט אפ, אז היא תדע לפנות אלי. וזה מאתגר אותי, למצוא את הדרך לעשות את זה, שעדיין תהיה אני.
   
3. כשאתה יזם, ואתה מגייס כסף, יש תקופות שבהן אתה בגדול חוזר על אותה מצגת, על אותו סיפור ואותו נאום, שלושים פעם בשבוע. אם לא נזהרים, אז זה מלווה אותך גם באזרחות, כמו עובד מהסביח שלא מסוגל להפסיק לדבר ב״כמה כמה״ ו״לחצל״ גם כשהוא לא בדוכן. כמשקיע, אתה בסיטואציה הפוכה. אתה מנסה לקלוט, להבין, לעכל ולהחוות דיעה על שלושים סיפורים שונים בשבוע, כאשר כל אחד מהם הוא מעולם אחר, שלעיתים הוא לא לגמרי, או בכלל עולמך. בניגוד לקרנות שמתמחות בתחום אחד (נגיד, סייבר. סתם דוגמא אקראית), אז קינדרד די רצים על כל המגרש. וכך אני מוצא את עצמי מול זוג יזמיות מבריקות שלכל אחת מהן 25 שנות נסיון בתעשיית פיתוח התרופות ומנסה ללמוד ממש ממש מהר איך בעצם מפתחים תרופות ולמה מה שהן מפתחות הוא חדשני ומהפכני. ואז הפגישה מסתיימת ואחריה אני נזרק לעולם של supply chain optimization, ולקינוח, חצי תריסר חברות Generative AI.
   אני מסיים את ימי בתחושת פליאה עמוקה, ומותשות מנטלית מוחלטת. אחרי השבוע הראשון, שאלתי את לילה וכריס, שעושים את זה לא כמוני במשרה חלקית אלא מלא מלא, איך הם לא מקבלים מפרצת מוחית משמונה שעות של זה ביום. התשובה שלה הזכירה לי למה אני מרגיש כל כך בר מזל לעבוד עם האנשים האלה.
   

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. כמו שכתבתי, אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אני זוכר את הרגע הזה בסמינר של מיכאל זכים, שבו הוא שיתף את הציטוט של בנדטו קרוצ׳ה, ש-'All history is contemporary history״. שבכל פעם שהיסטוריון כותב על ההיסטוריה, הוא בעצם גם כותב על ההווה שלו. על איך הסידרה Roots היא לא פחות על הגילוי העצמי של הגבר האמריקאי את זהותו בשנות השבעים, כמו שהיא על העבדות בארצות הברית. אני זוכר כמה התובנה הזו פוצצה לי את השכל, וכמה מהר היא התפתחה אצלי לתובנה שגם All Future is Contemporary Future. שיש סיבה שבסטר טרק של שנות השישים הקלינגונים מדברים רוסית, ושנשים לובשות חצאיות מיני. שהיכולת שלנו לדמיין את העתיד היא בגדול רק כהשתקפות מצופת כרום של ההווה. כל ההקדמה הזו באה לאמר שלהגיד דברים על העתיד זה מתכון לחרטה. גם במובן של regret וגם במובן של ברטה. שעמודי ההיסטוריה מלאים בכל מני ציטטות של כל מני אנשים שעשור אחר כך הם מקור קרינג׳ אינסופי. ואף על פי כן, גם אני אכתוב משהו על גל הבינה המלאכותית שעוטף אותנו.

כשראיתי לראשונה את התוצרים של Dalle-2, חוויתי חרדה. וורטיגו. התחושה שהנה, הנה זה מתחיל. זה היה כשהגישה היתה מוגבלת, ורוב התוצרים פורסמו בטוויטרים יעודיים. ניחשתי כבר אז שהתוצרים הם cherry picked, אבל עדיין – זה היה מטורף בשתי רמות – גם שמחשב בכלל מסוגל להבין את ההוראות, שהיו לעיתים מרובות ניואנסים תרבותיים דקים ומתוחכמים, ועל אחת כמה וכמה שהוא הצליח לעמוד בהם. הסתובבתי וכהרגלי, הראתי את זה לכולם, תוך שאני רומז לכל חברי במקצועות העיצוב שאולי זה הזמן לחפש מקצוע חדש.

במקביל, יצא לעולם הגרסה החדשה של GPT, או כפי שחבריו מכנים אותו, ג׳פטו. שמשתמש בבינה מלאכותית כדי לייצר טקסטים, ובשלב מסויים קיבלתי גישה לשניהם. ועד כה, כמשתמש, לא נפלתי.

נתחיל בג׳פטו. אני סנוב של טקסט. אני סנוב של ידע. ואולי בגלל זה יותר קשה להרשים אותי. כמה מחברי מוקסמים ממש מג׳פטו, אני תופס עליו קצת תחת. כל השיחות שלי איתו הרגישו כאילו אני מדבר עם תלמיד תיכון ששינן את התשובה למבחן בהיסטוריה על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השניה. אולי זה הרבה לצפות ממנוע בינה מלאכותית שאומן על הסך המצטבר של הידע האנושי, אבל יכול להיות שזו הבעיה – שהסך המצטבר של הידע האנושי מוציא תשובות ממוצעות שכאלה, בנאליות. ש-GPT הוא, לפחות בשלב הזה, מין תוכי. מראה כזו שיודעת לשקף את הממוצע של הידע האנושי, בעוד שכשאני שואל שאלה, אני מקווה לקבל משהו שהוא בשפיץ. עד כה, הדבר הכי שפיצי שקיבלתי מג׳פטו הגיע דווקא מהמקום שבו הוא מוגבל. ביקשתי ממנו לספר לי סיפור על קיפוד שמטייל בעולם. בעברית. התוצאה בתחתית הפוסט.

עם דאלי וחבריו הסיפור קצת שונה. התוצרים שאני רואה משם עדיין שומטים לי את הלסת. אני מעריך שזה, בין השאר, בגלל שכל יצירה ויזואלית היא מבחינתי קסם, ולכן אני פחות רואה, כמו שקורה לי בג׳פטו, את ה״חיבורים״. אבל כשאני ניסיתי להשתמש בכלים האלה, אז גם שם תמיד יצא חצי. בערך. לא בדיוק מה שרציתי שיהיה. אל תבינו לא נכון – זה עדיין יצר תמונות שהן פי מיליון יותר טובות מכל מה שהייתי מסוגל לצייר לבד, אבל היתה לי תחושה שאני פשוט לא מפעיל את זה נכון.

במשך מאות שנים ציירים עבדו ממש קשה כדי להיות מסוגל לצייר ריאליסטי, ואז הגיע המצלמה. והרעיון של מה זה ציור התפתח, והשתכלל. והרעיון של מה זה אמנות, התפתח. כי זה שכל אחד יכול ללכוד את האור, לא הופך כל אחד לאמן. ופתאום, ברגע שטכנולוגיה שיחררה את האמן מהעול של לצייר במדוייק, אז אמנים הרשו לעצמם להתנסות, ולייצר סגנונות חדשים. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, כל מני איזם. ההיסטוריה של האנושות היא, במובנים רבים, מה קורה כשמוציאים החוצה משהו שעד לפני דקה היה תלוי רק במאמץ שלנו כיצורים. בגדים ואש משלימים את היכולת שלנו להתחמם. מנועים וגלגלים מעצימים את הכוח הפיזי שלנו, וכו׳ וכו׳. והכלים האלה הם רק עוד כלי בשרשרת. נלמד להשתמש בהם, והם ישנו, יאתגרו, ימציאו מחדש את מה זה ״יצירה״.

וזו דרך אחת להסתכל על זה. והשניה היא, שיצרנו אל.

כתבתי פעם על איך גוגל הוא בעצם סוג של אלוהות פולנית. שיש כהני SEO שמבינים איך לנסח את הדף מספיק טוב כדי שגוגל יאהב אותו. ופתאום, עם התגלות האלים החדשים, צצו להם כפטריות אחרי הגשם, שלל אנשים שמשתפים מה הדרך הכי טובה לפנות אל אלי הבינה המלאכותית, כדי להשיג את התוצאות. כי למרות שאלוהים הוא יודע כל ויכול כל, עדיין יש נסחי תפילה שהם… מועילים יותר. במסורות הדתיות השונות יש נוסחים קבועים, שנקבעו כי הם הכי… יעילים? טובים? וגם אצלנו בדת, זה מתפתח. הנה סידור תפילה, עם נוסחים מומלצים לתפילה ליצירת תוכנית עסקית, או לבניית מסלול טיול ברומא. בטוח שהוא לא היחיד.

אבל מה קורה כשיש לך בקשה מיוחדת מאלוהים, כזו שאין להרבה אנשים? איך תוודא שהוא ישמע את תפילותיך ויצייר לך בדיוק את הציור המדוייק של קולפן שום steampunk שהוא גם חרצית וגם משקף את המהות של האל ההודי שיווה? כי ניסית להתפלל, וניסית ואלוהי ה-generative ai לא ענו לתפילותיך. לא במדויק. בדרך כלל מה שקורה, כשיש אל, ויש אנשים, הוא שמתפתח מתווך. מעמד של כהנים. אנחנו נפנה אליהם עם בקשותינו, ומאחר והם מיומנים, וקרובים אצל האל, הם ידעו להדריך אותנו איך להתפלל נכון. ובניגוד לכהנים של הדתות המסורתיות, יהיה מעגל משוב מאוד ברור אם התפילה עבדה או לא.

זה מעניין כי לדת יש דינמיקה היסטורית משלה. מנגנונים של אורתודוקסיה והטרודוקסיה, מינות ושמרנות, פיצולים ופלפולים. האם נראה בקרוב פרומפטים בנוסח ספרד ואשכנז? האם תתפתח לנו מיתולוגיה של מספר אלים? כל עתיד הוא עתיד בן זמננו. אה. והקיפוד. זה שמטייל בעולם. זה שביקשתי מג׳פטו לכתוב לי עליו סיפור. תהנו.

אני: ספר לי סיפור על קיפוד שמטייל בעולם.

המחשב: פעם אחת היה קפוד שהיה מטייל בעולם. הוא עסק כל יום בתרגילים צעירים כדי לזכות על אטרקציות אוויר מדהימות. אחת הפעמים הוא התלך בלוחת ספורט בגליל מערבי ונתן נחישה חזקה ומיידית כשהוא מחפש את התיקון הטוב ביותר.
פעם אחרת, הוא התלך במשק בחצות והתרגלו את הגזים. זה היה קשה מאוד כי הגזים היו מאוד פנטזיים ובחזקה, אבל שמח שהוא מצלח להסתגל.

בסופו של דבר, קיפוד בנה את הידע הלאומי שהוא צריך להηעיר את המקסימום של חוויות הגעגועים הנפלאות שהוא חולה לחופש על הטבע. הוא הבין שחיים הם על התאווה לעסוק בחיפושים לעולם מלא של החוויות המדהימות הללו.