1. זה כה מוזר להיות בצד השני. כי אני עדיין חושב כמו יזם, ויש בי את האופטימיות וההתלהבות של יזם, ואני עוד מטפח את הראיה הביקורתית הזו של משקיע. אני מתאהב ביזמים, מתלהב מהרעיונות שלהם, מתמסר. זה לא שגם קודם לא ידעתי להסתכל על סטרט אפים ולהחוות דיעה, וזה לא שגם קודם הייתי זורם עם כל רעיון – למען האמת, בשלב מסוים חשבתי לפתוח מיזם שכל מה שהוא עושה זה להוריד אנשים מהרעיון להרים סטרט אפ. אבל יש המון ניואנסים, המון הבדלים, בין ״רעיון טוב/לא רעיון טוב״ ובין ״רעיון טוב מספיק כדי שאכניס את היד לכיס ואשקיע בו את כספי המשקיעים שלי כי הוא יצליח להיות חברה של מיליארד דולר״. וזה שריר שאני עדיין מחזק.
   
2. העבודה הזו מכריחה אותי לצאת מהקליפה השבלולית שלי. עכשיו, כל מי שאי פעם פגש אותי פנים אל פנים ידע להגיד לכם שאני רחוק משבלוליות IRL. אבל אף פעם לא אהבתי ״networking״ ו״מיתוג עצמי״. אין לי את ההרגל של לפרסם הרבה ברשתות חברתיות, לדאוג לנוכחות. לבלוג הזה, שקיים יותר מעשור, יש מאה ומשהו קוראים (הידד לכם!). זה נובע קצת מסנוביות, אבל גם אולי, מ… צניעות? מרגיש לי מוזר להשתמש במילה הזו, אבל כשחשבתי על מנהיגות בזמן האחרון, ועל מקורות ההשראה שלי למנהיגות, הופתעתי לגלות את משה. אני לא כבד פה ולא כבד לשון, אבל הבנתי שעמוק עמוק, הדמות הזו של המנהיג בעל כורחו, שלא באמת רוצה, תמיד נתפסה אצלי בתור הדבר לשאוף אליו. אבל התפקיד דורש שידעו עלי. דורש שכשמישהי רוצה לבנות סטרט אפ, אז היא תדע לפנות אלי. וזה מאתגר אותי, למצוא את הדרך לעשות את זה, שעדיין תהיה אני.
   
3. כשאתה יזם, ואתה מגייס כסף, יש תקופות שבהן אתה בגדול חוזר על אותה מצגת, על אותו סיפור ואותו נאום, שלושים פעם בשבוע. אם לא נזהרים, אז זה מלווה אותך גם באזרחות, כמו עובד מהסביח שלא מסוגל להפסיק לדבר ב״כמה כמה״ ו״לחצל״ גם כשהוא לא בדוכן. כמשקיע, אתה בסיטואציה הפוכה. אתה מנסה לקלוט, להבין, לעכל ולהחוות דיעה על שלושים סיפורים שונים בשבוע, כאשר כל אחד מהם הוא מעולם אחר, שלעיתים הוא לא לגמרי, או בכלל עולמך. בניגוד לקרנות שמתמחות בתחום אחד (נגיד, סייבר. סתם דוגמא אקראית), אז קינדרד די רצים על כל המגרש. וכך אני מוצא את עצמי מול זוג יזמיות מבריקות שלכל אחת מהן 25 שנות נסיון בתעשיית פיתוח התרופות ומנסה ללמוד ממש ממש מהר איך בעצם מפתחים תרופות ולמה מה שהן מפתחות הוא חדשני ומהפכני. ואז הפגישה מסתיימת ואחריה אני נזרק לעולם של supply chain optimization, ולקינוח, חצי תריסר חברות Generative AI.
   אני מסיים את ימי בתחושת פליאה עמוקה, ומותשות מנטלית מוחלטת. אחרי השבוע הראשון, שאלתי את לילה וכריס, שעושים את זה לא כמוני במשרה חלקית אלא מלא מלא, איך הם לא מקבלים מפרצת מוחית משמונה שעות של זה ביום. התשובה שלה הזכירה לי למה אני מרגיש כל כך בר מזל לעבוד עם האנשים האלה.
   

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. כמו שכתבתי, אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!