המשיקעה הראשית בג׳ימיני ובן זוגה הגיעו לטיול של כמה ימים בישראל. היא אמריקאית, עם תארים מהארוורד וייל ושותפה בקרן הון סיכון. הוא איטלקי, דור רביעי למשפחת אופנה מכובדת. אנשים מהממים. שניהם עפו על ישראל. על תל אביב. לקחתי אותם ממש לתוך החיים שלי, לקפה שליד הגן של לביא, ופתאום קיבלתי שיקוף לכמה הם בעצם טובים – העובדה שהכל קרוב, שכולנו מסתובבים באופניים, שיש אווירה טובה ברחובות של אחרי הצהריים של סוף אוקטובר. קל לשכוח את החום של אוגוסט.

ארגנתי להם טיול מתוקתק, עם מדריך מעולה לירושלים וערב אחר ערב של המסעדות הכי טובות בתל אביב. אפילו מזג אוויר היה מושלם. ובין לבין, דיברנו קצת על ישראל. לא חסכתי. דיברתי על פלסטינאים של 48 ושל 67, על הנכבה, על המדרון החלקלק שכולנו מתגלצ׳ים בו לאט לאט. זה ממש לא היה ״תגלית״. וכנגד כל הלירלורים שלי, עמדו שלושה דברים. הראשון הוא מזג האוויר, שפשוט מיסטל אותם, כאנשים שבאים מלונדון. השני הוא תחושת הנורמליות. כמו כל האנשים שאני מכיר שמבקרים בישראל בפעם הראשונה, גם הם הופתעו. לא ככה דמיינו את זה. והסברתי להם, שאחת הטרגדיות הגדולות היא שישראל כל כך חזקה, כל כל מצליחה, שהיא מסוגלת לסחוב איתה את הגידול הזה שנקרא ״הכיבוש״, מבלי שזה יורגש אצל רוב האנשים בחיי היום יום. שהצלחנו לנרמל את זה, גם כשהאנשים בעוטף עזה חוטפים כאפות, וכשמיליון פלסטינאים ברצועה חיים עם 4 שעות חשמל ביום וילדים חולים כי אין מים נקיים, בזמן שאנחנו שותים יינות בוטיק בנחלת בנימין. ואמרתי לה, חצי בצחוק, שזה באשמתה. הנורמליות הזו. שהכסף שלה ושל משקיעים זרים אחרים וחברות טכנולוגיה הוא מה שמניע את גלגלי המכונה האדירה הזו שנקראת startup nation, שהוא אחד המאפשרים הגדולים של הנורמליזציה הזו. וזה הדבר השלישי שהיה באוויר. כי גם אם אתה סופר ציני לגבי זה, אז הסיפור של סצינת ההייטק הישראלי הוא באמת נס. אני חושב שהוא גם סיפור של אשליה אופטית, של צבא שמפצה על מערכת חינוך חלשה, ושל מיליון עולים משכילים שהצטרפו למשק הישראלי, אבל אין ספק שיש משהו ב-DNA שלנו, כישראלים, שהוא יזמי. ובדיוק כמו שאין לי הערכה יוצאת דופן למזג האוויר פה כי אני לא חי בלונדון, כך העובדה שכל אחד מאיתנו חשב פעם להקים סטרט אפ, הקים סטרט אפ, או חבר של מישהו כזה – קל לשכוח כמה היא מדהימה. ומצד שני, ניסיתי להסביר, במדינה שבה כולם צ׳יפים ואף אחד לא אינדיאני, קשה לבנות מערכות. כשלכל אחד יש ב-DNA את התחושה העמוקה שהוא יודע יותר טוב ואף אחד לא יגיד לו איך לעשות וגם אם אמרו לו הוא יעשה מה שהוא חושב שהוא נכון, אז לך תבנה עם זה מדינה מתפקדת. וחשבתי על זה, שזה נחמד כל הסטרט-אפ ניישן הזה, אבל ההשפעה של זה על החיים שלנו היא מינימלית. שאיכות החיים שלנו מושפעת משמעותית יותר מהשירות שאנחנו מקבלים מהממשלה, מהפקקים, מאיכות הסביבה, מהתורים במשרד הפנים.

סטרט אפים זה קל. טוב, זה קשה נורא, אבל כל המהות של סטרט אפ היא כמו פיצוץ אנרגיה מרוכז, שנועד לפתור בעיה כלשהי. מעצם הגדרתו, הוא נועד לשבור את החוקים. סטרט אפים טובים הם כאלה שגמישים מחשבתית. היום עושים X ומחר עושים Y. אין ״מה שעשינו ב-67״. אין ״זה נגד הנהלים״. זה לא שזה לא מופיע, זה לא שאין גם בסטרט-אפים התנגדויות והיאחזות, אבל זו בדרך כלל לא הרוח הכללית. ברוב המערכות ששולטות בחיינו, המצב הפוך. יש ספר חוקים, חלקם נכתבו בתקופה העות׳מנית, והוא מכתיב את הטון. בתוך מערכות בירוקרטיות יש כל מני אנשים שיודעים לפעול טוב יותר וטוב פחות במסגרת החוקים האלה, אבל בגדול, רוח הדברים היא הספר, הנהלים.

יש יוזמה מהממת בשם ״ישראל דיגיטלית״, במימון משרד לשוויון חברתי. לקחו אנשים מעולים, הייטקיסטים בנשמה, ואמרו להם ״בואו לפתור בעיות של מדינת ישראל עם טכנולוגיה״. הייתי שם ביום עבודה שלהם על נסיון לשדרג את תהליך הרכש הממשלתי. מצד אחד ישבו כל מני סטרטאפים ואנשיםכמוני, ומהצד השני ישבה הפקידות. ושיקפה לנו את המציאות של ספר החוקים. לא בקטנוניות, לא בקפקאיות, אלא מתוך הבנה של איך מערכות גדולות עובדות. ״זה נחמד״, כך אמרה אחת מהן ״שאתם יודעים לרוץ מהר ולקנות דברים באמזון, אבל אתם מבינים שמכרז, שכתוב אולי לא הכי טוב בעולם, ולוקח זמן, הוא הדרך של המדינה לוודא שהכסף לא הולך למקורבים? שאין שחיתות?״. האנשים המדהימים בישראל דיגיטלית באמת עושים קסמים עם הנסיון להביא טכנולוגיה למגזר הציבורי, אבל אני חושב שלא די בכך.

עד לא מזמן, חלומם של לא מעט מהאליטות, במדינות שונות, של בוגרי האוקספורד והסורבונים של העולם, היה להצטרף לשירות הציבורי. והתוצאות בהתאם. לא הכל מושלם במדינות אירופה, אבל בכל הביקורים שלי באירופה, היתה תחושה מאוד חזקה שהמדינה… מתפקדת. שהעסק דופק. יש תחבורה ציבורית. יש מערכות חינוך ובריאות, טובות יותר או (באנגליה הפוסט-תאצ׳רית), טובות פחות. ברור שכשאגור שם יתגלו לי כל הרעות חולות, אבל למרות הטיית המבקר שלי, יש לי תחושה שאני צודק.

היכולת לבנות מערכות גדולות שמשרתות את הציבור, שיש בהן נהלים נכונים, לדאוג שהם מעודכנים, הרמונים, מתוכננים הייטב. לוודא שהאנשים שפועלים בהם הם לא אוטומטים מפגרים, אלא מסוגלים לפעול בשיקול דעת, בחמלה, זה אתגר לא פחות קשה ואולי הרבה יותר ראוי מלהביא את המכה באקזיט או לבנות את הוויקס או צ׳קפוינט הבאות. לנו, האזרחים של מדינת ישראל, זה רלוונטי פי כמה, כי זה נחמד שהכסף של האקזיטים מגיע למדינת ישראל, אבל אם המנגנון שמטפל בהם הוא קקי, אז במה זה עוזר לנו.

לא, אני לא עוזב את ג׳ימיני ומצטרף לשירות הציבורי. לא כרגע לפחות. אבל אני חושב שזה האינטרס שלנו, של מדינת ישראל, לוודא שהאנשים מעולים ביותר יגיעו לשירותה. והדרך לעשות את זה, מעבר לתנאים הולמים וכו׳, היא בשינוי האתוס. אם זכור לי נכון, חלק גדול מאלטנוילנד הוא גאווה על כמה המדינה מתנהלת טוב, לא רק על הקונץ-פטנטים שהמצאנו בה. סטרט-אפ ניישן, אבל לא רק.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

ליאת הזמינה לנו כרטיסים למופע המשותף של שלומי שבן, שלמה גרוניך ויוני רכטר במבצר שוני. בהתחלה טיפה התנגדתי. אני מאוד אוהב את שלושתם (אם כי לשלמה גרוניך יש כמה קטעים שאני תמיד נשבר בהם באמצע), אבל ראינו כמה הופעות של שלומי שבן וכמה הופעות של שלמה גרוניך לאחרונה (כולל אחת מעולה במיוחד עם מארש דונדורמה) ויותר מזה – הגעתי למסקנה שהופעות בחוץ בקיץ זה פחות בשבילי.

היה מופע מקסים באמת. אני מתפתה להגיד "ישראל במיטבה", אבל זה יוצא באותה מידה גם "ישראל במיטב אשכנזיותה". אולי צריך לעשות שיתוף פעולה בין שלומי שבן לשלומי שבת. מה שנקרא "שלום(י) בית". ולמרות זאת – ישראל במיטבה. כל אחד מהמוזיקאים תרם משהו לתבשיל הזה, שאמנם התברר כבעל טעם דומיננטי של שבן, אבל יש לנו מזל שהכשרון שלו גדול מהאגו, אחרת יש סיכוי שהתבשיל היה טיפ טיפה מקדיח.

מבחינתי כל דקה שיוני רכטר היה על הבמה היתה תענוג צרוף. רכטר הוא לא פרפורמר כמו גרוניך או שבן, אבל כל פעם שהתנגן משהו שלו, היתה תחושה של "וואו, זה משהו אחר" – כמו ההבדל בין שתי מכוניות ספורט מרהיבות, ובין מכונית קלאסית. למרות שידעתי שזה יגיע, השילוב בין "שוב היא כאן" ובין "כולם אומרים" (וסליחה על האיכות של הלינק) היה כל כך יפה, שנפלט לי "וואו" כזה, כמו של הילדים שאיתם ראיתי את קראטה קיד לפני כמה ימים.

היום בבוקר ניסיתי לחשוב האם אני מכיר "שלמה גרוניך אמריקאי" או "יוני רכטר בריטי". אני לא. נכון, פיטר גבריאל ורנדי ניומן עולים לראש, אבל זה לא בדיוק זה. האם מוזיקה ישראלית היא גם סגנון ולא רק שפה? או שאולי אני צריך לשמוע דברים חדשים. אשמח להשכיל.

בשיא המופע, כשעלו שלושת הפסנתרנים לבמה, קמה צעקה בקהל. האגף השמאלי של האמפי קם על רגליו, וצעק. שלמה היה בטוח שהם מבקשים שירים, וניסה להסות אותם. "חובש? נשיר לכם חובש… רופא? מה רגע? קרה משהו". כן. קרה משהו. מישהו מהקהל התעלף. מה שמעניין הוא שאף אחד מהקהל לא חשב לפנות לאחד מעשרות המאבטחים שהיו פרושים סביב ההופעה, אלא החליטו לשאת תחינה לאלי המוזיקה על הבמה. תזכירו לי לא להתעלף בקולנוע.

ההתעלפות היתה כבר בשלב ההדרנים, אבל הוציאה את כל הרוח מהמפרשים של ההופעה. ההופעה נקטעה לכמה דקות, עד שהוהבר לנו על ידי שלומי שבן ש"הכל בסדר, האיש מתאושש והוא פשוט לא שתה". והמוזיקה התחילה. יוצאים לרקוד, יוצאים לשמוח, לא לחשוב יותר מדי. ותוך כדי, הסירנה של האמבולנס נשמעת, אלונקה נכנסת ופינוי מתרחש.

מילא אם היה אומר "הרגיש רע, אבל עכשיו מתאושש". אבל דווקא ההתעקשות להגיד "לא שתה", היתה מקוממת. המנהג הזה להחרים בקבוקי שתיה מבחוץ בהופעות גדולות הוא פשוט בריוני. אין לו שום הצדקה מלבד הרצון למכור בקבוק מים מינרלים קטן בעשרה שקלים. ונראה לי שהגיע הזמן של מנהג זה לעבור מן העולם. זה נראה לי בדיוק כמו חוק פופוליסטי שחברי כנסת ישמחו להעביר, שבמקרה הוא גם הגיוני ולא יעלה לציבור המון כסף. מהפכת השתיה החופשית התחילה בשוני. זכרו זאת.