יש מקום

באותה מידה שמעולם לא הרגשתי סנטימנטים דתיים, ובאותה מידה שאני עצמי לא איש של מסורת – כמעט אף מסורת, אני מודע לסנטימנטליות שלי כשמסורות מסתיימות, או נאבקות על חייהן. רחוב הרצל היה פעם מלא בשענים ובעלי מלאכה זעירים. היום יש בו שען אחד, דור שלישי. אף אחת מבנותיו לא בענייני שעונים, ולכן לא יהיה דור רביעי. מהמקום הזה, של ההסתכלות על מסורות נעלמות, התרגשתי מאוד כשעיני צדה מודעה שהודבקה על עמוד חשמל ליד הבית שלי, ובשכונה. "מצווה גדולה, השלמת מניין". בית כנסת, אחד מהרבים בצורה מפתיעה שמפוזרים סביב שינקין, מתקשה בלהשלים מניין. לא מדובר בחבד"ניקים המעצבנים שרוצים שרק תניח תפילין, אלא באנשים שרוצים איכשהו להמשיך עם המסורת שלהם, וצריכים קצת סיוע.

ועד כמה שאני לא איש של "בית אבא" ו"ארון הספרים", וכל כולי חילוניות זוללת סושי, לא יכולתי, בכל זאת, שלא להוציא אנחה, בדרך הביתה אתמול מארוחת החג. בגלי צה"ל שידרו ספיישל עם "הפרלמנט" – בוגרי רימון הטריים, וברשת ב' שידרו משהו לא ברור, שבשלב מסויים כלל את ששי קשת עושה קאבר לקזאבלן. הרימונים קיבלו משימת אישיות, לכתוב שירים עבור ראש השנה, ואחד אחד הם שרו אותם. ששי קשת שר את "יש מקום". עוני השפה והרעיונות, מוגבלות האקורדים, ובעיקר – השטאנץ החוזר בכל השירים של הפרלנטרים רק הודגש אל מול הביצוע של קשת לשיר מ"קזאבלן".

הקאזה שר על מסורת שחולפת, או חלפה מהעולם. מה שהתחיל בתור "זה מקום רחוק, מקום נפלא
שם מכל חלון שומעים תפילה", הפך היום ל"מצווה גדולה – עזרה בהשלמת מניין". עולמות נעלמים, גם אם החדשים טובים יותר, זה עדיין דבר עצוב, מרגש.

עכשיו

לא היו הרבה מקומות שרציתי לבקר בהם פחות מסיני. אני דוב, כאמור, וככזה סובל מחום. אני לא איש של ים, אני לא אוהב לשבת במקום ולא לעשות כלום. רק המחשבה על זה משגעת אותי. ובכל זאת, בדיוק לפני חמש שנים, בהחלטה ספונטנית של רגע, הצטרפתי וצירפתי חברים יחדיו, והדרמנו בנסיעה לילית מהממת, כל הדרך ממרכז תל אביב אל מסוף טאבה, לאחד מהשבועות הנהדרים של חיי. כל פעם שיורדים את ירידות סדום אני נזכר בפעם הראשונה שירדתי אותם, בצבא, עם טרמפיסטים בדרך לריינבו, Dead Can Dance ברקע, והירח הכי גדול שראיתי מימי תלוי באוויר. ירח ענק, תופס חצי פריים.

זה מדהים כמה הזכרון שלנו מופעל חושים. צלילים, מראות ,ריחות. לאוויר היום בבוקר, גם בלב תל אביב, היתה איכות של סיני. לא השקט, ולא השלווה בוודאי. לא הריח של הים. אבל משהו בקרירות-שלפני-או-אחרי-חום, החזיר אותי לסיני. לחזור פיזית אני לא יכול, לא עכשיו ולא עוד הרבה זמן.

המודעות לכל זה התחילה כשקלטתי שאני שר את "עכשיו", של ג'וני שועלי. אחד מהשירים שעמיחי שר יותר בסיני, ויותר מששר אותם, ניגן את הריף המהפנט שלהם. יש כמה כאלה, ריפים, שלא צריך בכלל את המילים. לפעמים הן עוזרות, אבל אני יכול להקשיב רק לפריטה, במשך שעות. "עכשיו" הוא אחד מהם. Don't think twice, it's alright, של דילן, גם כן. הביצוע של שועלי בדיסק הוא מקסים, אין ספק, אבל לא באמת מתחרה בנגינה הנינוחה, העטופה בסיני, שעולה במוחי היום, כתגובה לרוח בוקר קרירה עם ניחוח קלוש של אוזון.

[gv data="JydDjROvzas"][/gv]

סוויט הום

מוצאי שבת. השמש כבר שקעה, או אולי בדרך. יש אור של לפנות ערב, ורוח קלילה מנשבת בשדרות רוטשילד. באיום החמור ביותר על הדיאטה של תושבי רובע לב העיר, הסניף של הפיצה-א-טליו טוני ווספה, מוכרים פיצות שמתחרות, באמת, באלו של איטליה. ליד, ההמון נשפך מבית קפה חדש, שנפתח על הפינה המקוללת של מרמורק-רוטשילד, זו שאף עסק לא ממש ממריא בא. לפחות עד העסק הזה. אנשים אוכלים קינוחים ושותים קאווה, וברקע הרכב ג'אז-של-בתי-קפה מחליט לצאת מכליו, ומתחיל לנגן בלוז. כאילו מישהו הדליק את מרכזי הפאנן של כל יושבי הרחוב, בבת אחת כולם מתחילים לחייך. Come on, baby don't you want to go… to the to that same old place, sweet home chicago… לזמר יש מפוחית, וקול שנמתח עד גבולותיו, אבל זה לא משנה. הרחוב מתחיל לרקוד. יושבי הקפה נעים בכיסואותיהם, חלקם קמים, ורוקדים בספונטניות אנשים מתאספים מסביב, נעצרים, מצלמים. הביישנים פחות מתחילים לזוז. חלקם קצת, חלקם יותר. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד.

אין כמו תל אביב. וגם אם יש, אז עדיין נורא כיף.

ווריאציות MOJO

ב-1741, פרסם באך את "ווריאציות גולדברג". היצירה, 30 ווריאציות על אותה אריה נכתבה, בין השאר, כדי להקל על נדודי השינה של אציל מלייפציג, קייזרלינג שמו. אתם לא היחידים שנרדמים ממוזיקה קלאסית. זה בסדר.
לעשות שלושים ווריאציות על אותו נושא זה מסובך. כשאני כותב מצגות אני מרגיש לא נעים לחזור על אותם דברים שאמרתי לפני 2 שקפים, גם אם המילים שונות – אז 30 ווריאציות? והן יפות, כמובן שהן יפות, כי באך, מה לעשות, הוא באך.

העניין הוא, שלא ממש ניגנו אותם, אתם מבינים. כן – פה ושם, אבל הם היו שייכות בעיקר לז'אנר המוזיקה ה"פדגוגית" של באך, יחד עם הסוויטות לצ'לו סולו, או הפרטיטות וסונטות לכינור סולו. יצירות שאני אוהב.

כך היה, עד שבא קנדי צעיר בשם גלן גולד, וניגן אותן, בשצף-קצף, בהקלטת בכורה שהפכה אותן למקובלות ונפוצות יותר – דומה למה שפאבלו קזאלס עשה עם הסוויטות לצ'לו סולו.

בערוב ימיו הקצרים, הקליט גולד עוד הקלטה של כל הווריאציות – שונה להפליא מההקלטה המקורית – כמעט פי 2 ממנה באורך. ההקלטה השנייה היתה אחת מהדיסקים הקלאסיים הראשונים שרכשתי. לא הייתי מודע אז לנטייתו של הפסנתרן הקנדי להמהם ולשיר תוך כדי הנגינה בפסנתר. וכך, עם השמע האוושה הראשונה, הקלטתי את הקטע, והתחלתי להשמיע אותו אחורה, מחפש נואשות רמזים למותו של פול, אך ללא הועיל.

ולעניינינו: ירחון המוזיקה הבריטי Mojo, החליט שהוא מוציא מחדש את ה-White Album של הביטלס, ומצרף אותו לקוראיו. כל שיר שם הוקלט על ידי אמן או הרכב אחר. כולם כמעט צעירים ולא מוכרים. ווריאציות וקאברים זה עסק מסובך. מצד אחד, אתה לא רוצה להשען יותר מדי על השיר המקורי, ומעוניין לפתח את האמירה האישית שלך. מצד שני, יותר מדי גימיק ורעש וצלצולים  – זה לא טוב. וזה עוד במקרה של דיסק רגיל. בדיסק כל כך עשיר מבחינה מוזיקלית וגימיקים כמו ה-White Album, בכלל המצב קשה.

דווקא בגלל שאני מודע לדילמות האלה, שבוודאי עמדו בפניהם האמנים – דווקא בגלל זה אני נמלא בההערצה לתוצאה. מדובר במשהו שהוא לא פחות ממהמם. פיזית. את הפרוייקט הזה גיליתי בנסיעה, כאשר מישהו מהמלאכים של 88FM (לדעתי גל אפלרויט, אבל אין לדעת), שם את הגירסא של lau ל-Dear Prudence. מהפריטה הראשונה, התגובה היתה מיידית. מחאתי כפיים כמו ילד קטן. עוד באותו יום רכשתי את המגזין.  יש שם דברים מדהימים, שהופכים גם את השירים הלאוו-דווקא אהובים עלי, למרתקים. Back in the USSR, לדוגמא, מבוצע בקול קברטי תיאטרלי Anthony and the Johnsons שכזה.

שבתי הביתה, ושמתי את הדיסק ברקע, תוך כדי ניקוי הדירה וצחצוחה. כשנגמר I'm so tired, התחיל להתנגן משהו, וכבר חייכתי. כשהמשהו הזה הפך ל-Julie Fowlis מבצעת את Black Bird באירית, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לשבת מול המערכת ולהזיל דמעה כמו ילד קטן.

החודש יוצא הדיסק השני. נראה לי שזה יתפוס בסוף, הקטע הזה של רוק אנד רול.

מהנעשה בעירנו

1. הסתיו מורגש. בתזמון מדוייק להפליא. בעיקר בערב.

2. אם תהיתם למה המצב נראה כמו שהוא:

3. ולמצב הזה יש השלכות…

4. אבל זה בסדר,אם תפלו בשבי, האדם הנכון ידע להתפלל בשבילכם.

5. שבעים בתולות? כסף קטן לעומת מה שתקבלו אצלינו…

hide in shadows

בית תאילנדי, בוגרשוב בן יהודה. מעל סלט פאפאיה ובשר עם רוטב "חריף ויוצא דופן", זוגתי לארוחה מבקשת שאסביר לה קצת יותר על "משחקי התפקידים". למען האמת, היא רוצה הסבר על ה"דאנג'נס אנד דראגונס". תוך כדי שאני מנסה להסביר, מתרחש מחזה מוזר.

מהחלון המשקיף לרחוב, ילדה קטנה ניתקת מטור בני האדם שנע לו בצומת ההומה, וחותכת אל תוך סבך העציצים הטרופי שמקיף את המסעדה. ומתיישבת. בהתחלה זה נראה כאילו היא מתחבאת לאבא ואמא. אף אחד לא מחפש אותה, והיא פשוט נשכבת שם, בפינה מוצלחת של עציצי דקל טרופים, על רחוב בן יהודה. היחידים בעולם שיכולים לראות אותה זה הזוג שיושב ליד החלון שלה, ואנחנו – וגם זה רק כי שמנו לב לתהליך ההתחבאות.

הילדה נמצאת באמצע רחוב הומה, מוחבאת היטב. הסקרנות שלי עולה על גדותיייה, מעדות "What's he  building in there". האם היא נרקומנית? ילדה אבודה? פיה?

ואז הבנתי – לא משנה **מי** הילדה או **למה** היא מתחבאת שם, מה שראיתי אל מול עיני זה גלגול מוצלח של Hide in Shadows, כישור בסיסי שיש לדמות גנב בדאנג'נס אנד דראגונס. ככה זה נראה, מתובל בקצת ניכור אורבאני אה-לה Neverwhere.

שלום כיתה א’

כמעט כל לילה, לפני תחילתה של שנת הלימודים במערכת החינוך, הייתי מתעצב עצב נוראי, לעיתים עד דמעות. לא רציתי לחזור לשגרת הלימודים, לא משנה כמה שוונג סיפק סבב השופינג הקדם-אקדמי. אני זוכר איך תמיד עלתה במוחי אותה מחשבה – כמה זה לא בסדר, המעבר החד הזה, בין חופש ועבדות, ואיך אולי צריך לעשות משהו מדורג, כדי שלא יהיה כזה הלם.

בדרכי חזרה הביתה מקניות המכולת של הבוקר, פגשתי חבר, שחזר מהפקדת בנו, נור, ביום הראשון בלימודים. הבן לא יכל לחכות כבר, ועמד בדלת רבע שעה לפני שהיו אמורים לצאת, ודחק ב"נו כבר, נו כבר". נור לומד בביה"ס הדמוקרטי והפתוח "קהילה", ברחוב ברנר בתל אביב. כשביקרתי שם לפני כשנתיים, נתקלתי במקום שכומתו כמעט לא ראיתי. בית  ספר לא מדכא (מלשון דיכוי) – לא מדכא במבנה שלו, לא מדכא באווירה שלו. הילדים שם היו ילדים (כתות א-ג) שמחים ומאושרים, שרצו ללכת לשם. שארגנו לעצמם שיעורים על ההיסטוריה שעיניינה אותם (של מלחמת העולם הראשונה, ניל"י), בנגינה בדרבוקה, ושהסתובבו והיו מבסוטים מאוד.

נזכרתי בכמה מדכאת היתה חווית ביה"ס שלי. כמה מתסכלת. ונפעמתי.

תמיד יש את התחושה ההיא, מצקצקים המצקצקים, שילדים של חינוך דמוקרטי לא לומדים שום דבר באמת, ורק עושים שיגועים וברדקים. התחושה הזאת היא, כמובן, שגויה – כמה מהאנשים המשכילים ובעלי ההשגים ביותר שאני מכיר יצאו ממסגרות חינוך דמוקרטיות. אבל היא גם שגויה בגלל שהיא מניחה שילדים בחינוך לא דמוקרטי (דיקטטורי?) לומדים משהו. 12 שנה ביליתי במערכת החינוך, ואני מוכן להשבע שאין לי מושג מה קרה שם. מלבד קרוא וכתוב, אריתמטיקה וטיפה אלגברה, אני לא זוכר שום דבר ממה שלמדתי. כשאני נוסע לכינרת אני נזכר שמרמלדוב, משפחה רחומה מ"החטא ועונשו" זה כפר נחום ברוסית. יכול להיות ש"למדתי" מבחינת "הייתי נוכח בתהליך שבה הדבר לומד". אבל אם הידע לא חדר, אז לא למדתי.

אם לא היה לי את מקרה המבחן של האוניברסיטה, יכול להיות שאפשר היה להאשים את טפשותי הטבעית. אבל יצאתי מהאוניברסיטה עם כל כך הרבה ידע, עם כל כך הרבה כלים שמשמשים אותי בכל מקום בחיי, שכנראה שטפשותי הטבעית מתבטאת במקומות אחרים.

זה שבית הספר של היום הוא מיותר, לדעתי זו עובדה ידועה, על גבול הקלישאה. אני לא בטוח שאני מספיק חכם כדי להגיד איך הוא צריך להיות, אבל אני כן מספיק חכם כדי לדעת מתי אני רואה דברים שעובדים, כמו חינוך דמוקרטי בבי"ס קהילה, או קורס שמחולל למידה עצמית, כמו מיכא"ל.