באותה מידה שמעולם לא הרגשתי סנטימנטים דתיים, ובאותה מידה שאני עצמי לא איש של מסורת – כמעט אף מסורת, אני מודע לסנטימנטליות שלי כשמסורות מסתיימות, או נאבקות על חייהן. רחוב הרצל היה פעם מלא בשענים ובעלי מלאכה זעירים. היום יש בו שען אחד, דור שלישי. אף אחת מבנותיו לא בענייני שעונים, ולכן לא יהיה דור רביעי. מהמקום הזה, של ההסתכלות על מסורות נעלמות, התרגשתי מאוד כשעיני צדה מודעה שהודבקה על עמוד חשמל ליד הבית שלי, ובשכונה. "מצווה גדולה, השלמת מניין". בית כנסת, אחד מהרבים בצורה מפתיעה שמפוזרים סביב שינקין, מתקשה בלהשלים מניין. לא מדובר בחבד"ניקים המעצבנים שרוצים שרק תניח תפילין, אלא באנשים שרוצים איכשהו להמשיך עם המסורת שלהם, וצריכים קצת סיוע.

ועד כמה שאני לא איש של "בית אבא" ו"ארון הספרים", וכל כולי חילוניות זוללת סושי, לא יכולתי, בכל זאת, שלא להוציא אנחה, בדרך הביתה אתמול מארוחת החג. בגלי צה"ל שידרו ספיישל עם "הפרלמנט" – בוגרי רימון הטריים, וברשת ב' שידרו משהו לא ברור, שבשלב מסויים כלל את ששי קשת עושה קאבר לקזאבלן. הרימונים קיבלו משימת אישיות, לכתוב שירים עבור ראש השנה, ואחד אחד הם שרו אותם. ששי קשת שר את "יש מקום". עוני השפה והרעיונות, מוגבלות האקורדים, ובעיקר – השטאנץ החוזר בכל השירים של הפרלנטרים רק הודגש אל מול הביצוע של קשת לשיר מ"קזאבלן".

הקאזה שר על מסורת שחולפת, או חלפה מהעולם. מה שהתחיל בתור "זה מקום רחוק, מקום נפלא
שם מכל חלון שומעים תפילה", הפך היום ל"מצווה גדולה – עזרה בהשלמת מניין". עולמות נעלמים, גם אם החדשים טובים יותר, זה עדיין דבר עצוב, מרגש.