אתמול קרה משהו דרמטי בסלון משפחת גוטמן רוסו. במימדים היסטוריים כמעט. לאחר דחיינות קלילה של כשש-שבע שנים, חזון ה-רואים-סרטים-על-מסך-ושומעים-מה-שרוצים-מהרמקולים-השווים-בלחיצת כפתור התממש לו. זה המאורע ההיסטורי. מה שדרמטי פה, הוא שבהגשמתו, ניתקתי את הרמקולים השווים שלי ממגברי-השפופרות-עבודת-יד-שצריך-להדליק-באופן-ידני-ולחכות-
שיתחממו-וגם-לא-לשכוח-לכבות-כי-שפופרות-וואקום-זה-דבר-מתכלה, ומהקדם מגבר בעל המאפיינים הדומים, וחיברתי אותם, באמצעות כבלים לרמקולים שקניתי בהום סנטר ב-4 שקל למטר, לרסיבר פיוניר ממוצע ובינוני, שאליו מחובר chromecast עם ספוטיפיי.

משכורת ההיטק הראשונה שלי הוקדשה לרכישת מערכת סטריאו ממש שווה. ואז גם כמה משכורות שבאו אחריה. את תחילת שנות האלפיים הקדשתי לטיפוח ה-ocd שנקרא אודיופיליה. היה לי חדר נפרד שהוקדש לציוד סטריאו, הייתי מסתובב בחנויות בעולם ובבתים של אנשים ומאזין עם פרצוף מקומט כזה של ״המממ״ ו״אהההה…״ ומדבר ענוגות על הסאונדסטייג׳ הפתוח והטווח הדינמי הפאנצ׳י. ידעתי להסביר שמגברי שפופרות, טכנולוגיה עתיקה משנות השישים, הם אמנם חלשים יותר ובעלי עיוות הרמוני גדול יותר, אך העיוות הוא זוגי ולא אי-זוגי, ולכן נעים יותר לאוזן.

האודיופיליה אמנם היתה זן קיצוני ויקר, אבל אנינות היתה אחד מפיגומי נפשי מאז שאני זוכר את עצמי. ולרוב לא הייתי לבד. הוקפתי, ואני עדיין מוקף, באנשים אנינים, עם טעם טוב במוזיקה ותרבות וקפה ואוכל ואלכוהול ואופניים.

וככל שאני מתבגר, כך אני מבין שגם הפיגום הזה, בשלב מסויים, יכול לרדת. עוד ועוד שכבות שפעם חשבתי שהם חלק מהמבנה, מתגלות כברות קילוף. כמו ״אינטיליגנציה גבוהה״, או ״גיקיות״, שהיו רכיבים מהותיים, מולחמים מהזהות שלי, כך גם האנינות מתגלה כעוד נוצה של דמבו, שאולי אני לא צריך. משהו שאפשר לשחק איתו, למולל ולבחון. כששאלתי את עצמי האם באמת חשוב לי איכות הסאונד היוצאת דופן באמת, גיליתי שכבר לא. שנוחות חשובה לי פי אלף, גם אם ההון הסימבולי של המותגים שלי הוא משמעותית יותר נמוך. אז שחררתי.

חלק מהאנשים שמשתחררים ממקום, הופכים להיות מקטרגיו. החוזרים בתשובה. וזו תמיד נראתה לי עמדה של הקשרות לדבר, פשוט בפאזה הפוכה. אני רוצה לחשוב שאני לא אנטי-אנינות. נראה לי שפשוט השתפרתי בלהקשיב למה עושה לי טוב באמת, ומה מיותר. לפעמים זה אפילו דוחף אותי יותר למקומות ה״אנינים״. קיבלנו במתנה מכונת אספרסו, מהשוות. אלה שטוחנות וגם נראות כולן כסופות ורושפות ב-14 בר של קפאין וקרמה. במשך שנים גלגלתי עיניים על אנשי הקפה. כי זה הזכיר לי יותר מדי את עולם האודיו, אנשים שדנים בהתפלפלות תלמודית על ההשפעה הדרמטית של זווית ה-toe in של הרמקול או בכמה לחץ צריך לדחוס את הקפה עם הדוחסן כדי להמנע מ-channeling. וכי הסכמתי עם עצמי שנספרסו זה באמת good enough, ומקינטה אפילו טוב יותר. ואז הנה הגיע הנרייטה, מכונת הקפה שזכתה עכשיו גם לשם, לביתנו, והיא ממלאת חיינו בתענוג. אני קם כל בוקר עם חיוך כי אני יודע שתיכף אשתה קפה מהמם, מעל ומעבר לכל מה שהתרגלתי אליו.

בחודשים האחרונים אני בבינג׳ של נעמי נוביק, סופרת הפנטזיה המוכשרת ששני רומנים שלה, ״עקורה״ ו״חוט של כסף״, תורגמו לעברית. שניהם ספרים נהדרים, אבל חוט של כסף השאיר בי חותם, לא רק בגלל העלילה שלו, אלא בגלל הסבל היום יומי שכמעט כל הדמויות שבו חוות. הסבל הזה נגרם בעיקרו מכך שהן חיות בעולם הפרה-מודרני. שבו קלוריות לקיום, לחימום או למאכל,  הן במחסור ושכדי שיהיה מים, צריך לשאוב אותם מהבאר. ומאז, אני מביט בפליאה כל פעם שאני פותח את הברז, ויוצאים משם מים, סתם כי רציתי. ושיש לי אותם בחמים, ובקרים. זה קסם יום יומי, שרובנו לא מעריכים מספיק. כי בלי מים, כידוע, קשה להכין קפה.

 

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

עילם עולה לכיתה ב׳, בבית ספר ממלכתי רגיל במערכת החינוך של תל אביב. ושנה הבאה, אלא אם כן יקרה דבר דרמטי, הוא יתחיל ללמוד תורה. הפיד השמאלני שלי מוצף, זה זמן רב, בזעקות שבר על ההדתה של מערכת החינוך, והפיד הימני שלי (כן, יש לי כזה, מסתבר) מפלבל על זה עיניים. אני חושב על פוליטיקה הרבה יותר מאשר אני מדבר או כותב על פוליטיקה, בעיקר בגלל שרוב הדיבור על פוליטיקה מופנה על לנסות לשכנע את הצד השני במשהו, ואני לא בטוח שזה בכלל אפשרי. ועכשיו נראה לי שאני אכתוב משהו לצד שלי. יושבים? אז ככה: צריך להפסיק להלחם בהדתה.

הנה תרחיש קלאסי של קרב הדתה שכזה:

מגלים חוברת חשבון עם רפרנס תנכ״י, או שמגיע איזה רב לדבר עם הילדים על חג כלשהו, או מכניסים איזו עמותה חרד״לית לתת קצת יידישקייט ברמת אביב, and all the liberals lose their mind. ואז מהצד השני, נשמעים קולות בסגנון ״אבל פה זה המדינה של היהודים״ ו״מה איכפת לכם מקצת דת״. ובמקום מסויים, הם צודקים. עכשיו, לסייגים: אני אתאיסט עם תבלון ניכר של בודהיזם, ליברל, עם קשרים רופפים בלבד ליהדות הן כדת והן כתרבות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה, ובכן, כמקום לעם היהודי. ולכן לא מן הנמנע שסממנים בתרבות יהודית יתערבבו בחיי היום יום שלנו. הנסיון להלחם בזה אוטומטית יעביר את השיח לפסים אסטרטגיים, למשחק סכום אפס הזה שבו הדמקורטי צריך לנצח את היהודית, או להיפך. כי גם אם יש פה לא מעט אנשים כמוני, שלא ממש חשובה להם היהדות וישראל כמדינה יהודית, אז יש די הרבה אנשים לא כמוני, וברגע שאתה מתחיל לאיים להם על ישראל כמדינה יהודית, אז הם ידחפו בחזרה.

מה שצריך להלחם עליו, חברים, זה לא על הדמוקרטית. זה על היהודית. הבעיה הגדולה בזהות של מדינת ישראל היא לא המתח בין היהודית והדמוקרטית, היא החטיפה של ״יהודית״. שבעים פנים לה לתורה, ואחד הדברים שייחדו את היהדות, להבדיל נגיד מנצרות, הוא העדר סמכות מרכזית. אין אפיפיור אחד שמחליט ודבריו הם אלוהים חיים. המלחמה שלנו, הליברלים, לא צריכה להיות נגד היהדות, ושילובה של יהדות בחיים בארץ ישראל. היא צריכה להיות על איזו יהדות. יש שיגידו שאין פרטנר, שהיהדות היא גזענית ומיזוגנית וכו׳ וכו׳ ביסודה, אבל זה פשוט קשקוש. לא כי המילים לא כתובות בטקסטים המקוריים, אלא בגלל שדת זה דבר שיכול להתפתח ולהשתנות. כל פעם שאנחנו מזדעקים על איך היהדות רומסת את הדמוקרטיה, הרעים מנצחים. כי אנחנו אנחנו מקבעים את ״היהדות״ כדבר שהאנשים שחטפו אותה רוצים שהיא תהיה.

באופן פרדוקסלי, מה שאנחנו, האתאיסטים, הליברלים, החילונים, צריכים לעשות הוא לעשות לנו רב. זה reclaiming ליהדות. למצוא את היהדות הליברלית, המקבלת, ולהביא אותה כאלטרנטיבה. להגיד ״כן, בהחלט תרבות יהודית – הנה תכנים יהודיים על תיקון עולם. הנה פרשנות יהודית חומלת על פליטים.״. זה לשחק את המשחק, לא לשבור את הכלים. במובן הזה, ארגונים כמו ״בינה״ הם אולי הארגונים החשובים ביותר, אסטרטגית, שפועלים במסגרת החברה האזרחית היום.

המהלך הזה, של מציאת רב, צריך להיעשות לא רק כנגד. זה לא רק רבנים רפורמים שמאלניים שאותם אני מחבב. זה למצוא את הלא-מעט נקודות חיבור במיינסטרים של הציונות הדתית, ואולי אפילו החרדית, שמרגישים שגם להם קצת חטפו את היהדות. כשנפתלי בנט כותב למוטי יוגב  ״אתה ואחרים משום מה חרטתם על דגלכם לתקוף יומם ולילה כל מי ששונה מכם.
כאילו שתפארתה וליבתה של הציונות הדתית היא במלחמה נגד להט״בים.״, זה סימן ענק על עומק התחושות, גם שם.