בשבועות האחרונים אני מתענג על סדרת הרצאות בשם "היסטוריה עולמית" של דר. יובל הררי מהאוניברסיטה העברית. הררי הוא היסטוריון וב-26 הרצאות בנות שעה וחצי  הוא מספר את ההיסטוריה של האנושות ומראשיתה הקדמונית, דרך מה שהוא מגדיר כשלושת המהפכות הגדולות שלה (הלשוני,, החקלאית והמדעית) ועד זמננו ואף קדימה. ההרצאות והספר שהוא הוציא ("קיצור תולדות האנושות", דביר 2011) הן מרחיבות דעת, חכמות, ומעל הכל מהוות הצצה מאלפת לאיך היסטוריונים חושבים על המציאות.

ההרצאות הראשונות דנות ברובן בחברה האנושית בתקופה הפלאוליתית, זו שקדמה למהפכה החקלאית. האדם קיים כ-2.5 מיליון שנה. החקלאות החלה לפני בערך עשרת אלפים. ה-2.5 מיליון שנים היא התקופה שבה האבולוציה עיצבה אותנו, ואת רובה  העברנו בצורה מאוד שונה מאיך שאנחנו חיים עכשיו. במקום ישובי קבע הסתובבנו בחבורות קטנות יחסית של לקטים ציידים, לדוגמא. לדבר הזה יש השלכות. אם אכן רוב העיצוב שלנו התרחש בתקופה הפליאוליתית ולא בתקופה הניאוליתית, אולי זה אומר משהו על מה אנחנו אמורים לאכול? כי גם אם אני לא בטוח מה כן אכל האדם הקדמון, די ברור שזה לא היה כמויות מסיביות של חיטה וסוכר. מה זה אומר על המבנים החברתיים שלנו? על איך אנחנו אמורים לישון?

העניין הזה של להסתכל אחורה כדי ללמוד על עצמנו הוא מעניין. יש גל גדול של דיאטות פלאוליטיות, וחלקן אומרות דברים לא טריוויאלים. הבעיה היא, שלמרות החשיבות של התקופה, אנחנו יודעים עליה מעט מאוד.

הסיבה שאנחנו יודעים כל כך מעט היא לא רק בגלל שאנחנו מוגבלים לשרידים של תרבות חומרית, אלא בגלל שדווקא בתקופה הפלאוליטית, התרבות החומרית שיחקה תפקיד נורא קטן. כמות החפצים שהלקטים-ציידים הפלאוליטים השתמשו כדי לתווך בינם ובין המציאות היתה מינימלית. אני כותב על מחשב ויושב על ספה ולובש חולצה ומכנסיים ותחתונים, ומשתמש בעדשות ומסגרת משקפיים כדי לראות. היום אדם מודרני משתמש במהלך חייו במאות אלפי חפצים. לקט-צייד השתמש בעשרות .  יש הרבה סיבות ללמה, אבל העיקרית בהם היא: נדל"ן. או יותר נכון, היעדרו. הלקטים חיו בקבוצה נוודית ולכן סחבו אתם את הבית על הגב, כל הזמן. ולכן לא היתה להם ברירה. כמות ה-Stuff שהם יכלו להסחב איתו היה חייב להיות מינימלי.

את גבי ניצן יצא לי להכיר במסגרת סדנאות כתיבה שהוא העביר ב"אשרם במדבר" בשיטים, שם כתבתי חלק מהטקסטים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם. אבל לפני זה, פגשתי אותו ב"פרא". ב"פרא",  הרומן עב הכרס שלו, גבי ניצן יוצר מעבדה מעניינת שבאה לבחון שאלה: מה היה קורה אם מישהו היה מסתובב בעולם בלי שום מאפיין של חיברות – בלי שהוא עבר את מערכת החינוך וההורים שיסבירו לו שאסור להפליץ ליד בנות ושמזלג מחזיקים ביד שמאל. אדם רוטשילד, גיבור "פרא" נולד בגוף של רונן, שהיה שלוש שנים בתרדמת בבית לווינשטיין אחרי שירה לעצמו בראש. אדם רוטשילד הוא לא רונן בלי זכרונות. הוא מישהו אחר. לעולם הוא נראה מבוגר – הוא יודע לקרוא ולהתלבש ולנהוג, אבל בכל מה שנוגע לחיברות – הוא תינוק.

במהלך המסע של אדם רוטשילד באמריקה (הוא בורח מתל אביב מסיבות שונות), הוא מתכתב עם דמות מסתורית – פרופסור פרנקו דלפי השלישי, שלא בטוח בכלל אם הוא קיים.

אז בוא נסכם את שיעור מס' 1, שבדיוק הסתיים: מה המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם?

אני לא יודע.

זה בדיוק ההפך מהתשובה הנכונה.

אני כן יודע.

כלומר? המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא _____? קדימה רוטשילד, קפוץ.

המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא לדעת.

כן. זה כמובן לא נכון, אבל זה לא רע בתור התחלה. ידע הוא לא אויב, אבל עדיף לגשת אליו מנקודת מוצא מסויגת. ידע מתיישן בשניה שבה השתמשת בו. אין מה להמשיך להיאחז בו שבריר-של-רגע אחרי שהוא הפסיק להיות רלבנטי. העולם מלא באינפורמציה סותרת לחלוטין. כל פיסה יכולה להיות רלבנטיות ושימושית פה ושם, ומכבידה ומיותרת ברגע הבא.

כמו הנוצה ששמתי בתוך דיווה. בזמן ששמתי אותה בעצם כבר אני לא הייתי צריך אותה. (אדם הפעיל את המחשב הנייד שלו, "דיווה" באמצעות נוצת עורב במקום חשמל, לבקשת הפרופסור – ט.ג.).

כן. ידע לא-רלוונטי הופך אוטומטית למכשול. אם אתה יותר מדי קשור רגשית לידע שיש כוח משיכה, אתה לא יכול לעוף. אם אתה יודע שאש שורפת וקרח מקפיא ומחלות מידבקות וסיגריות מסרטנות וחמצן חיוני והחיים קצרים והזמן עובר – זה משאיר לך מעט מאוד מרחב תמרון. ככל שאתה כבול ליותר ידע, אתה יותר מוגבל. לקוסם אין מגבלות. הוא יודע שהכל סיפורים, והוא מספר לעצמו כל סיפור שעולה על דעתו. בעולם של קוסם הכל יכול לקרות.

אז אתה יכול ללמד אותי להיות קוסם?

אולי אני יכול לעזור לך לבטל את המעט שכבר למדת.

ללקטים ציידים פשוט לא היתה את האפשרות לאגור דברים. אבל לנו יש. כשליאת ואני עברנו לדירתנו הנוכית, ממש נסיתי לזרוק דברים: מזכרות מכיתה ד', פוסטרים מהתיכון, וספרים, גם כאלה שברור לי שלעולם לא אקרא שוב. זה לא קרה. אנחנו נקשרים. לחפצים, לזהות שלנו, או במקרה שהפרופסור מדבר עליו, לידע. ואנחנו סוחבים את כל זה, בשק ענק שמכביד עלינו. הוא מכביד עלינו כי הרבה פעמים הסיפורים שלנו כבר לא באמת מתאימים למציאות (רוב חיי סיפרתי לעצמי שאני שמן, לא משנה אם זה היה נכון או לא באותו רגע), וכי כשאנחנו מסתובבים עם תיק מלא, קשה מאוד להכניס דברים חדשים לתוכו. כבר כתבתי בעבר שהדבר הראוי ביותר להערצה בסטיב ג'ובס היה שהוא לא נתן לידע מיותר ("נכשלתי בהמון דברים שעשיתי") להכביד עליו. בבודהיזם קוראים לזה Nekkhama, או Detachment. היכולת לשחרר. לא עובר יום שבו אני לא נדרש לעשות את זה: להיות מסוגל לשחרר את כל הידע שצברתי, את כל הנסיון שצברתי, ולהסתכל על מצב, על אתגר, כאילו אני תלמיד מתחיל. וזה קשה. אני חושד שמדיטציה, ההתכווננות לחוות בריקנות רק את הרגע, היא תרגול שבונה את הכושר הזה. נסיונות המדיטציה שלי היו כשל, לא כושר, אבל יש יותר מדרך אחת לפסגה של כל הר, גם אם נראה שהן סותרות. האתגר ב-Unlearning הוא ביכולת להסתכל על סיטואציה, ולראות משהו אחר ממה שכל שאר האנשים סביבך רואים. משהו אחר אפילו ממה שהחושים שלך רואים, ולהיות מסוגל להסתובב במציאות הזמנית, המדומיינת הזאת, לחיות בו זמנית גם במציאות האמיתית וגם במציאות ה-Temp, שבה כל מני הנחות יסוד בסיסיות נשלפו. אם זה נשמע לכם מוכר יש סיכוי שהסתובבתם בפארק הירקון בימי חמישי, לבושים במיטב בגדיכם הגותיים, ודמיינתם שאתם ערפדים. או שרצתם ברחבי דיזנגוף סנטר בחליפות שחורות ומשקפי שמש ושיחקתם בלארפ מטריקס. קוראים לזה SOD – Suspension of Disbelief, השעיית הספק וזה היסוד לתיאטרון, ולמשחקי תפקידים. והשריר הזה, שחייב להיות חזק אצל שחקנים (משני הסוגים), תורם ליכולת לעשות Unlearning לא פחות מלשתוק במדבר במשך עשרה ימים.

בהרצאה האחרונה שלו, ראנדי פאוש דיבר על הכוח שבלמידה עקיפה. ככל שאני מתבגר, אני מבין איזו מתנות נפלאות קיבלתי כשפגשתי לראשונה את הקופסה האדומה של D&D.