Unlearning

בשבועות האחרונים אני מתענג על סדרת הרצאות בשם "היסטוריה עולמית" של דר. יובל הררי מהאוניברסיטה העברית. הררי הוא היסטוריון וב-26 הרצאות בנות שעה וחצי  הוא מספר את ההיסטוריה של האנושות ומראשיתה הקדמונית, דרך מה שהוא מגדיר כשלושת המהפכות הגדולות שלה (הלשוני,, החקלאית והמדעית) ועד זמננו ואף קדימה. ההרצאות והספר שהוא הוציא ("קיצור תולדות האנושות", דביר 2011) הן מרחיבות דעת, חכמות, ומעל הכל מהוות הצצה מאלפת לאיך היסטוריונים חושבים על המציאות.

ההרצאות הראשונות דנות ברובן בחברה האנושית בתקופה הפלאוליתית, זו שקדמה למהפכה החקלאית. האדם קיים כ-2.5 מיליון שנה. החקלאות החלה לפני בערך עשרת אלפים. ה-2.5 מיליון שנים היא התקופה שבה האבולוציה עיצבה אותנו, ואת רובה  העברנו בצורה מאוד שונה מאיך שאנחנו חיים עכשיו. במקום ישובי קבע הסתובבנו בחבורות קטנות יחסית של לקטים ציידים, לדוגמא. לדבר הזה יש השלכות. אם אכן רוב העיצוב שלנו התרחש בתקופה הפליאוליתית ולא בתקופה הניאוליתית, אולי זה אומר משהו על מה אנחנו אמורים לאכול? כי גם אם אני לא בטוח מה כן אכל האדם הקדמון, די ברור שזה לא היה כמויות מסיביות של חיטה וסוכר. מה זה אומר על המבנים החברתיים שלנו? על איך אנחנו אמורים לישון?

העניין הזה של להסתכל אחורה כדי ללמוד על עצמנו הוא מעניין. יש גל גדול של דיאטות פלאוליטיות, וחלקן אומרות דברים לא טריוויאלים. הבעיה היא, שלמרות החשיבות של התקופה, אנחנו יודעים עליה מעט מאוד.

הסיבה שאנחנו יודעים כל כך מעט היא לא רק בגלל שאנחנו מוגבלים לשרידים של תרבות חומרית, אלא בגלל שדווקא בתקופה הפלאוליטית, התרבות החומרית שיחקה תפקיד נורא קטן. כמות החפצים שהלקטים-ציידים הפלאוליטים השתמשו כדי לתווך בינם ובין המציאות היתה מינימלית. אני כותב על מחשב ויושב על ספה ולובש חולצה ומכנסיים ותחתונים, ומשתמש בעדשות ומסגרת משקפיים כדי לראות. היום אדם מודרני משתמש במהלך חייו במאות אלפי חפצים. לקט-צייד השתמש בעשרות .  יש הרבה סיבות ללמה, אבל העיקרית בהם היא: נדל"ן. או יותר נכון, היעדרו. הלקטים חיו בקבוצה נוודית ולכן סחבו אתם את הבית על הגב, כל הזמן. ולכן לא היתה להם ברירה. כמות ה-Stuff שהם יכלו להסחב איתו היה חייב להיות מינימלי.

את גבי ניצן יצא לי להכיר במסגרת סדנאות כתיבה שהוא העביר ב"אשרם במדבר" בשיטים, שם כתבתי חלק מהטקסטים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם. אבל לפני זה, פגשתי אותו ב"פרא". ב"פרא",  הרומן עב הכרס שלו, גבי ניצן יוצר מעבדה מעניינת שבאה לבחון שאלה: מה היה קורה אם מישהו היה מסתובב בעולם בלי שום מאפיין של חיברות – בלי שהוא עבר את מערכת החינוך וההורים שיסבירו לו שאסור להפליץ ליד בנות ושמזלג מחזיקים ביד שמאל. אדם רוטשילד, גיבור "פרא" נולד בגוף של רונן, שהיה שלוש שנים בתרדמת בבית לווינשטיין אחרי שירה לעצמו בראש. אדם רוטשילד הוא לא רונן בלי זכרונות. הוא מישהו אחר. לעולם הוא נראה מבוגר – הוא יודע לקרוא ולהתלבש ולנהוג, אבל בכל מה שנוגע לחיברות – הוא תינוק.

במהלך המסע של אדם רוטשילד באמריקה (הוא בורח מתל אביב מסיבות שונות), הוא מתכתב עם דמות מסתורית – פרופסור פרנקו דלפי השלישי, שלא בטוח בכלל אם הוא קיים.

אז בוא נסכם את שיעור מס' 1, שבדיוק הסתיים: מה המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם?

אני לא יודע.

זה בדיוק ההפך מהתשובה הנכונה.

אני כן יודע.

כלומר? המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא _____? קדימה רוטשילד, קפוץ.

המכשול הכי גדול בדרכו של קוסם הוא לדעת.

כן. זה כמובן לא נכון, אבל זה לא רע בתור התחלה. ידע הוא לא אויב, אבל עדיף לגשת אליו מנקודת מוצא מסויגת. ידע מתיישן בשניה שבה השתמשת בו. אין מה להמשיך להיאחז בו שבריר-של-רגע אחרי שהוא הפסיק להיות רלבנטי. העולם מלא באינפורמציה סותרת לחלוטין. כל פיסה יכולה להיות רלבנטיות ושימושית פה ושם, ומכבידה ומיותרת ברגע הבא.

כמו הנוצה ששמתי בתוך דיווה. בזמן ששמתי אותה בעצם כבר אני לא הייתי צריך אותה. (אדם הפעיל את המחשב הנייד שלו, "דיווה" באמצעות נוצת עורב במקום חשמל, לבקשת הפרופסור – ט.ג.).

כן. ידע לא-רלוונטי הופך אוטומטית למכשול. אם אתה יותר מדי קשור רגשית לידע שיש כוח משיכה, אתה לא יכול לעוף. אם אתה יודע שאש שורפת וקרח מקפיא ומחלות מידבקות וסיגריות מסרטנות וחמצן חיוני והחיים קצרים והזמן עובר – זה משאיר לך מעט מאוד מרחב תמרון. ככל שאתה כבול ליותר ידע, אתה יותר מוגבל. לקוסם אין מגבלות. הוא יודע שהכל סיפורים, והוא מספר לעצמו כל סיפור שעולה על דעתו. בעולם של קוסם הכל יכול לקרות.

אז אתה יכול ללמד אותי להיות קוסם?

אולי אני יכול לעזור לך לבטל את המעט שכבר למדת.

ללקטים ציידים פשוט לא היתה את האפשרות לאגור דברים. אבל לנו יש. כשליאת ואני עברנו לדירתנו הנוכית, ממש נסיתי לזרוק דברים: מזכרות מכיתה ד', פוסטרים מהתיכון, וספרים, גם כאלה שברור לי שלעולם לא אקרא שוב. זה לא קרה. אנחנו נקשרים. לחפצים, לזהות שלנו, או במקרה שהפרופסור מדבר עליו, לידע. ואנחנו סוחבים את כל זה, בשק ענק שמכביד עלינו. הוא מכביד עלינו כי הרבה פעמים הסיפורים שלנו כבר לא באמת מתאימים למציאות (רוב חיי סיפרתי לעצמי שאני שמן, לא משנה אם זה היה נכון או לא באותו רגע), וכי כשאנחנו מסתובבים עם תיק מלא, קשה מאוד להכניס דברים חדשים לתוכו. כבר כתבתי בעבר שהדבר הראוי ביותר להערצה בסטיב ג'ובס היה שהוא לא נתן לידע מיותר ("נכשלתי בהמון דברים שעשיתי") להכביד עליו. בבודהיזם קוראים לזה Nekkhama, או Detachment. היכולת לשחרר. לא עובר יום שבו אני לא נדרש לעשות את זה: להיות מסוגל לשחרר את כל הידע שצברתי, את כל הנסיון שצברתי, ולהסתכל על מצב, על אתגר, כאילו אני תלמיד מתחיל. וזה קשה. אני חושד שמדיטציה, ההתכווננות לחוות בריקנות רק את הרגע, היא תרגול שבונה את הכושר הזה. נסיונות המדיטציה שלי היו כשל, לא כושר, אבל יש יותר מדרך אחת לפסגה של כל הר, גם אם נראה שהן סותרות. האתגר ב-Unlearning הוא ביכולת להסתכל על סיטואציה, ולראות משהו אחר ממה שכל שאר האנשים סביבך רואים. משהו אחר אפילו ממה שהחושים שלך רואים, ולהיות מסוגל להסתובב במציאות הזמנית, המדומיינת הזאת, לחיות בו זמנית גם במציאות האמיתית וגם במציאות ה-Temp, שבה כל מני הנחות יסוד בסיסיות נשלפו. אם זה נשמע לכם מוכר יש סיכוי שהסתובבתם בפארק הירקון בימי חמישי, לבושים במיטב בגדיכם הגותיים, ודמיינתם שאתם ערפדים. או שרצתם ברחבי דיזנגוף סנטר בחליפות שחורות ומשקפי שמש ושיחקתם בלארפ מטריקס. קוראים לזה SOD – Suspension of Disbelief, השעיית הספק וזה היסוד לתיאטרון, ולמשחקי תפקידים. והשריר הזה, שחייב להיות חזק אצל שחקנים (משני הסוגים), תורם ליכולת לעשות Unlearning לא פחות מלשתוק במדבר במשך עשרה ימים.

בהרצאה האחרונה שלו, ראנדי פאוש דיבר על הכוח שבלמידה עקיפה. ככל שאני מתבגר, אני מבין איזו מתנות נפלאות קיבלתי כשפגשתי לראשונה את הקופסה האדומה של D&D.

9 מחשבות על “Unlearning

  1. רציתי לתקן אותך ולומר שקוראים לבחור נח הררי ולא יובל הררי אבל מסתבר שקוראים לו יובל נח הררי.
    והספר שלו (קיצור תולדות האנושות) פשוט מצויין ומומלץ.

    הזכרת את הספר בפוסט וגם את ההרצאות כך שאני מניח שקראת את הספר, אז תגיד – למי שקרא את הספר יש טעם להשקיע 26X1.5 שעות בהרצאות או שזה מור-אופ-דה-סיים?

  2. טדי הגיב:

    כרגיל, מחכים ומאלף!

    כאחד שאסף ועדיין אוסף חפצים ומתקשה להפרד מהם , וכמו רבים, מנסה למדוד את ערך עצמו באמצעות הגירסה העכשווית שלהם – כסף, אני תוהה באם התכונה הזאת לא התחילה אצל הלקטים.
    בהנחה שכמו חיות רבות, הם היו צריכים להרשים את בנות הזוג שלהם בעוצמה שלהם וביכולות שלהם לדאוג לדור הבא, סביר מאד שזה נעשה גם באמצעות צבירת מזון, כלי צייד,מקומות (מערות) מגורים הולמים וגם טריטוריית ליקוט וצייד שעליהם הם נלחמו והגנו ( נדל״ן בכלכליסיטית)
    אז טוב, זה לא היה רשום בטאבו, ו The Hunters Bank PLC עדיין לא היו קיים, אך הצורך בצבירה בשביל השוויץ וההמשכיות היה קיים גם אז גם אז.
    מבלי לפגוע בפמיניסטיות , אני תוהה עם ריבויי נשים לא היה חלק מהגירסה הקדומה של צבירת חפצים…

    • כמובן שאי אפשר להגיד שום דבר בוודאות על מה היה אז, לפחות עד שרפא"ל יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם. אבל ממחקרים על חברות לקטים מודרניות, נראה שצבירה של רכוש היא לא אחת מהדרכים ליצירת מעמד. דווקא יכולות חברתיות ומעשים (הצטיינות בציד, לדוגמא) הן אלא שבונות מעמד בחבורות הלקטים. יותר מכך, הצבירה של רכוש פרטי, או בכלל של ניכוס טריטוריה כ"בבעלותי", החלה עם עליית החקלאות, ולא אצל הלקטים. ממש ממליץ לקרוא את הספר של הררי, או להקשיב להרצאות.

  3. אביבה גוטמו הגיב:

    כתבה מדהימה.מעירה ומאירה את הנפש. בעיני ה unlearning הוא שימוש ביצירתיות שבעיקר נשארה אצל אנשים שהילד שבתוכם חי ובועט. כל השכבות שעוטפות אותנו עם השנים משמשות גם מעין מגן ובטחון. היכולת לשחרר ולהתמקד בצורה יצירתית בכאן ועכשיו במובן מנותק מהמעטפת של ידע קודם היא שאיפה מדהימה אולם לא תמיד ניתנת לביצוע.אנחנו נושאים איתנו את עצמנו לכל מקום. עצמנו הוא מכלול הידע והחוויות שחווינו והפרשנות שאנו נותנים להן.
    היכולת לבוא למצב ממקום נקי ויצירתי היא שאיפה טובה ודרך חכמה לחוות ולהתייחס לארועים המרכיבים את חיינו.
    ה d&d הוא דוגמא לשימוש בדמיון לחוות עולם שהוא לא ממש כאן ועכשיו אבל מפתח את היצירתיות והדמיון שלנו.וכן זכורים לי ימי החרבות והחורשות האפלות בלילות כפר סבא. לי זה הרגיש מפחיד .לך זה פתח וחיזק את עולם הדים יון והיצירתיות. היה שווה !!!

  4. ארנת טורין הגיב:

    שלום טל,
    פוסט נהדר, כתיבה נעימה כשרונית ומשעשעת, הגעתי אליו כשרציתי לשאול אותך משהו אחר, זה הולך ככה:

    אני כותבת, מנסה לכתוב הרצאה קצרה על האופן שבו מדע בדיוני מדמיין את בתי הספר של מחר, חרשתי במוחי, בזכרוני, בזכרונם של חברי חובבי המד"ב, הגעתי לעשרה פריטים ולא יותר ואין בהם תיאורים מפורטים: המנושל, מחר חדש נועז, הצל של אנדר, שני סיפורים קצרים לאסימוב, הקמיע, … פחות או יותר כאן זה נגמר.

    אתמול במסגרת " חמישי בקמפוס" היתה הרצאה מאירה באוניברסיטת תל אביב, " איך המד"ב מדמיין את המדיה העתידיים "( נעמי כרמי) עשיתי את כל הדרך מחיפה כדי לשמוע ולתשאל שם את אנשי האגודה, ואחת מהן המליצה לי… תחפשי אצל טל גוטמן… הוא התחיל פעם תיזה בנושא קרוב, אולי סיים. יש לו בלוג.

    אז הנה , אני שואלת,
    האם כתבת תיזה בנושא קרוב? האם סיימת? היכן ניתן לקרא

    בברכה ותודה ,

    ארנת טורין

    • היי ארנת,
      התחלתי זה מחמאה על מה שעשיתי עם המחקר שלי על ההיסטוריה של העתיד, אבל אולי יום אחד אמשיך אותו. אענה בזריזות ואז אפרט במייל אם צריך עוד:
      1. לדעתי להסתכל על העתיד רק מהפרספקטיבה של מד"ב זה מצמצם. יש שתי עדשות שמרחיבות את הפריים – הראשונה היא העדשה הכללית של אוטופיות, ששם לדעתי בהחלט כתבו על חינוך, והשניה היא של העתידנות, שבה לפעמים יש אנשים מטופשים ולפעמים יש אנשים כמו אלווין טופלר.
      2. ממליץ בחום להעיף מבט ב-Paleofuture, שהוא בערך הבלוג המגניב ביותר בעולם. יש שם גם תמונות של חינוך.
      3. יש לי מכר שהתעסק ממש בנושא הזה, של חינוך במד"ב. אקשר בניכם במייל.
      4. אמנם השכלת המד"ב שלי היא לא הכי נרחבת בעולם, אבל יש התייחסות מסויימת לחינוך גם בעריצה היא הלבנה של היינליין, ואפילו במטריקס, אם את מוכנה למתוח מעט את ההגדרה ("I Know Kung-Fu!").
      5. אבל אולי דווקא מה שהכי מעניין בסיטואציה, זה באמת כמה מעט נכתב על חינוך במסגרת הז'אנר. גם על זה אפשר לדבר 🙂

      מקווה שעזרתי, ולו במעט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s