כשהייתי בן 15, יצא ״רוצחים מלידה״ של טרנטינו*. דידי חנוך, שהיה לי כמו אח גדול או מנטור, מאוד אהב את טרנטינו, ולכן גם אני מאוד אהבתי את טרנטינו. הפסקול שלו היה אחד מהדיסקים הראשונים שקניתי. הראשון היה ״Debut״, של ביורק, והשני היה Alice's Restaurant, של ארלו גאת׳רי. ביליתי את רוב הילדות שלי בלי באמת מוזיקה. ידעתי שאני אוהב את הביטלס, ובמשך כמה שנים אוקוורדיות להפליא גידלתי mullet, תוך התכווננות מלאה לכך שזה בעצם שיער ארוך בסגנון ג׳ון לנון, אבל האהבה הזאת היתה יותר עניין של ״המעמד מחייב״, מאשר ממש להקשיב ולהכיר את המוזיקה שלהם.

הפסקול של רוצחים מלידה הוא מלא וצפוף, עם כל מני קטעים מהסרט והבלחה של רוברט דאוני ג׳וניור, לפני שיצא מהכלא והפך לכוכב השעה. והיה שם שיר של בוב דילן. You belong to me. הכרתי את בוב דילן, כמובן, אבל לא באמת שמעתי אותו עף פעם. אני זוכר את הפעמים הראשונות שהשיר הזה התנגן, ולא ידעתי אם הקול הצפרדעי הזה זה באמת איך שבוב דילן נשמע, או שאולי זה סתם עוד איזה משחק של טרנט רזנור עם הפסקול. התהיה הזאת ליוותה אותי כמה שבועות. והיום חשבתי על איך עילם ולביא לעולם לא יחוו חוויה דומה, את הרגעים הארוכים האלה של חוסר הידיעה.

 

 

*אני יודע שאוליבר סטון ביים את הסרט.