לפני כשבועיים כתבתי את הפוסט הזה, שבו אני בגדול מתפייט על איך אני נוטש אט אט את נתיב הפלצנות, לטובת משהו פשוט יותר, או משהו כזה. ואז אלוהים ווז לייק ״פחחחח…״, והנה ככה מצאתי את עצמי בליבו של מלון הכל כלול ברודוס, מהזולים, כי אלוהים ממש אוהב דברים מצחיקים.

המלון הזה נראה, בגדול, כאילו מישהו הכין מראש פרק לאחת מהסדרות האלה שבהם גורדון רמזי או אסף גרניט צועקים על אנשים, אבל הוא כיוון את הרמה ל״הכי קל״. הכל התחיל מזה נשבר לי מלנסות להנדס לנו חופשה משפחתית באוגוסט, ואמרתי לעצמי שפשוט נעשה ככל עם ישראל ונזמין לנו חבילת הכל כלול. לא צריך לדאוג לכלום, נשב בבריכה במלון, נאכל מבשר שור הבר ונעשה קצת אגדודו, מה רע. לא הכל צריך להיות פירסט קלאס ובוטיק, נכון? אז נכון, למלון יש ציון של 8.1 בבוקינג, אבל כבר היית במלונות עם ציון כזה והיו בסדר, וחוץ מזה בבוקינג טוענים ש-8.1 זה very good!

הנקודה הראשונה שבה התחלתי לחשוד שדברים אינם וורי גוד, היתה באוטובוס משדה התעופה למלון, כשאשת הקשר המקומית והרהוטה חילקה לנו את דף הפעילויות המומלצות באי רודוס, שהכילו מסיבה ישראלית כל יום שלישי במועדון האסטרא, וערב בטברנה של מרי, תחת כיפת השמיים, עם להיטים יווניים של שלומי שבת ושלומי סרנגה, ובעדרו הבולט של שלומי שבן. הנ״ל הוקפו בעט והדגשו בתור ה״פעילות המומלצת ביותר״. אשת הקשר המקומית והרהוטה אף ניצלה את הנסיעה למלון ואת המיקרופון באוטובוס, והדגישה שהטברנה של מרי היא האותנטית ביותר, ושהעיר רודוס נחלקת לעיר העתיקה, שבה יש עתיקות, ולעיר החדשה, שבה יש מותגים.

כשהגענו למלון, התברר שמישהו לקח שדה בור, אי שם באמצע חדרה, ועשה בו פייסט לאוסף מבנים כעורים, ובניהם פיזר בריכות שחיה. כמו כן, התברר שבמלון לא מאמינים במזגנים. בהתחלה ניסתה אשת הקשר המקומית והרהוטה להסביר שמדובר בחקיקה אקולוגית, ושיש חוק ברודוס שמחלק את זמן המזגנים בין המלונות, ובין התושבים (?). אך מאוחר יותר התברר לנו שמדובר בעניין דתי מונותאיסטי עקרוני. במלון לא מאמינים במזגנים. הם מאמינים במזגן. אחד. ברחבי הלובי וחדר האוכל פזורים מזגנים ניידים, אך רק אחד מהם מופעל. כתוצאה מכך, הארוחות (שתיכף נגיע אל תוכנן), נאכלות בחום של כ-38 מעלות בצל. אפשר לאכול בחוץ, אבל בשעות הבוקר אין צל ובשעות הערב יש צרעות.

קיומו של המזגן הבודד אובחן על ידי מספר משפחות במלון, וישנה תחרות סמויה אך מנומסת על מי יתפוס את השולחן וחצי אשר נמצאים בטווח השפעתו המבורכת.

לגבי האוכל, ובכן נאמר זאת כך, יונית: הפתעה. בדרך כלל כוח העל שלי הוא למצוא משהו מהנה גם במטבחים המוסדיים הדוחים ביותר. אך לא כאן. שום דבר כאן לא אכיל. כלום. בסתר ליבי אני חושד שזה מין מקום שהקימו כדי שטבחים בקרייה יבוא לתפוס עליו תחת, או משהו כזה.

אה, וכמובן, השמש. רודוס, כך הסתבר לי, הוכתר כ״אי השמש״, ועכשיו אני מבין למה. היא מטגנת. צולה. אני לא מבין איך כל האנשים שמסתובבים בלי בגדים או כובע לא מתפוררים מסביבי. שום איזור כאן לא מוצל ומיותר לציין שבשבוע האחרון שני ילדי הג׳ינג׳ים נראים כאילו יצאו מהקטלוג של אופנת חיג׳אב ג׳וניור, ומתחת שכבה עבה של קרם הגנה מקדם 50. כיף להתארגן בבוקר.

האינסטינקט הראשון היה לברוח. לשלם 400 יורו לטיסות לכולם בחזרה, אבל כושילרבאק, הילדים נהנים כאן. כי בריכה זה באמת דבר משמח, כמעט בכל מצב. לא מהאוכל, אבל. כמה גרוע האוכל? ובכן אפילו בפסטה בלי כלום וצ׳יפס הילדים לא ממש התעניינו. אז הצלחנו להעביר את הזמן, בעיקר בלהיות לא במלון. האי יפה, יש בו פארק מים גדול, חופים יפים, עתיקות.

זה שבוע שגרם לי לחשוב על המון דברים. הוא גרם לי להבין באמת איפה החיים והטעמים שלי ממוצבים, וכמה, למרות שאולי אני חושב שאני לא, אני בעצם כן אנין וסנוב או איך שלא תרצו לקרוא לזה. זה גרם לי לחשוב על מוסד ה-reviews, וכמה הוא חסר תועלת, לא בגלל שאנשים מרמים או מזייפים, אלא בגלל שאני לא חושב שלכל האנשים יש את אותו טעם. היייתי שמח, כשאני קורא ביקורת של מישהו על מלון או אתר תיירותי, להבין מי הוא, וכמה טעמינו דומים. כי עכשיו נכנסתי שוב לעמוד ב-booking של המלון שלי, וראיתי שמישהו כתב שהאוכל היה לו טעים, ושהמלון ממוזג.

אבל יותר מהכל, הוא גרם לי לחשוב על בני אדם, על מה הופך אותנו לכאלה, ועל הטרגדיה הגדולה שבהעדרה של הגיאוגרפיה מחיינו. אבל כל זה, בפוסט הבא.

 

*בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!