חודש: אוקטובר 2007

נפלתי חזק

בשבועות האחרונים התפרצה אצלי שוב, לצערי, מחלה שכבר חשבתי שהתגברתי עליה. המחלה היא "אודיופיליה", והסימפטומים שלה הם חוסר יכולת להנות ממוזיקה ללא פנטזיה תמידית על כמה טוב היא תשמע אם רק היית מוסיף מכשירים אקזוטיים באלפים רבים של שקלים/משפר רמקולים/מגבר/קדם מגבר/אקוסטיקה בחדר/נגן תקליטורים וכו'.

מדובר במחלה. נדבקתי במחלה הנ"ל לאחר שהתשחררתי מהצבא. זכרתי שלאבא של חברה לשעבר שלי היתה מערכת שמוזיקה נשמעה בה מדהים, ונדרתי לי שגם לי תהיה אחת כזאת. כמה עשרות אלפי שקלים אחרי זה, מצאתי את עצמי עם חדר ייעודי, מלא בציוד, קורא ביקורות על מגברים ורמקולים אל תוך הלילה. מה שנקרא – פורנו out, פונו In. כשהייתי מבקר בבירות תבל, הייתי הולך לחנויות אודיו, לשמוע קצת ציוד. זה כמו ביקור ביקבים, הייתי מסביר לחברי התומהים.

הנסיעה לאיטליה, שבמהלכה שמעתי מוזיקה בהנאה גדולה דרך מחשב Thinkpad של IBM וזוג רמקולים דמיקולו (טוב, ואוזניות Sennhiser HD-580 מעולות), היוו את הגמילה הרצויה, וכשחזרתי לארץ… טוב. החלפתי מגבר וזוג רמקולים, שזה בערך כל המערכת, אבל אחרי זה – נרגעתי. באמת.

ועכשיו, עקב תיקון של טוויטר סורר ברמקול, זה נדלק שוב. יש, אתם מבינים, איזשהו גל עומד באיזור 60 הרץ בסלון שלי, שגורם לבאס להיות מודגש, וכו'… אני נלחם בזה, באמצעות כל כלי הנשק שיש לי. בעיקר ההגיון, ההנאה ממוזיקה, והעדר התקציב. אבל ההתפרצות המחודשת הובילה אותי למחשבות בנושא.

בחנות אופניים נחשבת מאוד ברחוב החשמונאים, יש, מאחורי הדלפק, שלט. בשלט מצוייר מוח אנושי, ומאחוריו צלמית אדם הבועלת אותו בסגנון דוגי, כאשר על כל זה יש עיגול ו"X"' בדומה לשלטי "אין חניה" או "הפניה שמאלה אסורה". המסר ברור: אין לזיין את השכל. אופניים דומים מאוד למערכות סטריאו – שוק שמדבר אל אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, עם הרבה כסף, שרוצים לשרוף אותו כדי להשיג "עוד קצת יותר", ובעיקר לדבר על זה. יש גרביים יעודיים  לרוכבי אופניים, שאמורים לשפר את הביצועים או משהו כזה. אין לזה גבול, באמת.

השאלה המעניינת היא – Is ignorance bliss? אין לי ספק שהאופניים של זייני השכל הם אופניים נפלאות, בדיוק באותה מידה שאני נהנה הנאה אמיתית כשאני שותה סינגלים מאלטים מסויימים, ושמוזיקה באמת (למרות הגל העומד הסורר), נשמעת נפלא אצלי במערכת. מצד שני, אין לי ספק שהפלצנות הזאת, ההתעמקות עד גיכוח (ואקדיש פוטס נפרד לגיכוח שבעולם האודיו) היא פתטית.

הידיעה על קיומם של המוצרים הטובים יותר, היקרים יותר, היא זו שמזינה, בחלק מהמקרים, את הרצייה, והיא זו שמובילה לחוסר שביעות הרצון מהמצב הנוכחי. מדובר על אחד מהכוחות המניעים את חברת הצריכה של ימינו. השאלה היא איך מתמודדים עם זה? האם באמת לבחור במסלול Ignorance is bliss, ופשוט לא להכנס לעומקם של דברים? הרי תמיד, בכל תחום, יש אוקיינוס עמוק של שכלולים, שיפורים, שידרוגים – באם זה בולם זעזועים משוכלל יותר לאופניים, שיפור כלשהו לאוטו, מגבר טוב יותר – האם הדרך להתמודד עם היצר היא פשוט לטמון את הראש בחול, לצמצם במודע את שדה הידיעה?

אולי כן. ואולי הפתרון הטוב יותר הוא לעשות את הטריק הבודהיסטי, ופשוט להיות נוכח בהווה, ולהנות ממנו, למרות חוסר המושלמות שלו, למרות שהוא יכול להיות טוב יותר. זה קשה, כי יש בזה משהו שנוגד להפליא את החינוך שקיבלנו – שצריך תמיד לשאוף לטוב ביותר, שצריך תמיד לנסות לשפר. לצערי אין תשובות קלות. יש עבודה יום יומית קשה. לפחות כרגע ברקע שומעים נהדר את הדרה.

שגר פגר

הפעם אין שום קשר בין הכותרת של הפוסט ובין הפוסט עצמו. זה פשוט שיר גדול, ואתם צריכים להאזין לו ולשאר האלבום הציני, המושחז והמצויין של הבילויים. וגם לזה של הבנות נחמה. וגם לזה של ינתן רזאל. וגם לשני של מארש דונדורמה, אבל על זה כבר כתבתי.

שיניתי את דעתי. הפוסט הזה נחטף ברגע זה על ידי האלבום השני של הבילויים – שכול וכשלון. עובדה ידועה היא, שאנשים מחבבים את המוכר, ולא מחבבים את הלא מוכר, אפילו אם הוא איכותי ודומה למוכר. במסיבה בה תיקלטתי אתמול, הקטע שהקפיץ את כל המסיבה על הרגליים היה "אהבה בסוף הקיץ" של צביקה פיק. מדובר בשיר מצויין (וצלצול מצויין לא פחות לטלפון, מנסיון), אך יותר מכל הוא משחק על תחום ה"מוכר", אפילו נוסטלגי. שירים אחרים ששמתי, רקידים לא פחות, זכו לפחות נענועי עכוז – פשוט כי פחות אנשים הכירו אותם.

אנשים לומדים על העולם על ידי קירוב של מושגים רחוקים, דרך המשלתם לדברים שקרובים אליהם יותר. מצוייד בכלי הזה, ניגשתי אל שכול וכשלון. שכול וכשלון מרגיש לי יותר מכל,לא בתמונה: הכד כמו הדיסק הישראלי הכי קרוב למוזרויות של טום וויטס שאי פעם שמעתי. זה כאילו טום וויטס פגש את חברי עידן "ננס אדום" אלמוג, ושניהם החליטו להיות אפילו קצת יותר ביזארים ממה שהם באמת. לדוגמא, שוש אלמוזלינו, שהיתה צריכה להיות אצלי בכד.

שוש אלמוזלינו היתה צריכה
להיות סגורה אצלי באיזה כד
יש בה משהו שמתאים לכד
היא לא רואה, היא לא שומעת,
ואין לה חרדות ממקומות סגורים
יש בה משהו שמתאים לכד

והייתי דואג לפנות לה מקום
הייתי עושה לה חורים שתנשום
הייתי פורס עיתונים בכל יום
ומשאיר עפרון שתרשום –
כרוב ירוק או אדום – אם יש לה העדפות

(לא בתמונה: הכד)

הבחירה של הבילויים להשתמש דווקא בדמות אמיתית, למרות שהם מכניסים אותה לתוך עולם סוריאליסטי, הוא חלק מהחיבור שלהם לישראליות. מצד אחד זה מריח מאוד מ-The Black Rider, ומצד שני, זה מתחבר גם ל

"נכון ילד נכון
שהחזקתי אותה מאחור
זה היה לצרכי בטחון
כשעברנו עליה בתור".

 

לפעמים כשהדיסק מתנגן בעוצמה, אני חושש שאחד השכנים יכנס וינזוף בי שאני שומע מוזיקה פוסט ציונית.

הגנה עצמית

למרות כותרות העיתונים הזועקות על פרץ האלימות ששוטף את מדינת ישראל, בסופו של דבר, רובינו לא נתקלים באלימות באופן יום יומי. דווקא דיווח כמו זה, של יואב, על תקרית לא נעימה ביפו, מעלה בי את הצורך לדבר על הגנה עצמית.

ישנם מספר קונספציות שגויות לגבי הנושא של הגנה עצמית, הן לנשים, והן לגברים. אצל נשים, למשל, תרחיש האימים הוא האנס-הקופץ-מהשיחים, אה-לה בני סלע, בעוד שלפי הסטטיסטיקה, בשבעים אחוז ממקרי האונס מתק, הנאנסת הכירה קודם את האנס.

רוב הגברים, חושבים על הגנה עצמית כפעולה שבה הם "מנצחים" את התוקף, ומקשרים אותה למני אימונים באומנויות לחימה – לבעיטות לאשכים, לאגרופים מעופפים, לבריחי ידיים ורגליים.

בדיוק כמו שכשאתה האיש בסביבה שמבין במחשבים כל הזמן שואלים אותך "איזה מחשב לקנות", כך גם בתור אמן לחימה, מדי פעם מבקשים ממני את דעתי לגבי "מה ללמוד בשביל הגנה עצמית". והתשובה שלי כמעט תמיד זהה: כישורי חיים, ותרסיס פלפל.

טוני בלאור, אחד מכוהני ההגנה העצמית הגדולים, מגדיר את זה מאוד יפה בתור שלושת ה-Dים:

Detect, Defuse, Defend. אבחן, נטרל, הגן. מדובר על שלושה מעגלי הגנה, אחד בתוך השני. מעגל האבחון, בסופו של דבר, ימנע ממך תשעים אחוז מהבעיות. רואים קבוצה של שיכורים משועממים בהמשך הרחוב? עיברו את הכביש. השעה שעת לילה מאוחרת ואת בחורה לבד באיזור לא סימפטי? אולי עדיף לא לשמוע Ipod – כי זה מסמן אותך כטרף פוטנציאלי.

ניטרול/פיזור האיום קורה אחרי שכבר ברור שיש איזשהו פוטנציאל סכנה. מקרים שדורשים הגנה עצמית לעיתים נדירות כוללים התקפה הקראית, ללא שום שיחה לפני. חלק מהאנשים קוראים לזה "ריקוד הקוף" כשמדובר ב"מכות", ובחלק מהמקרים התוקף הפוטנציאלי בודק את השטח.  יואב, בתקרית שלו, עשה ניטרול מצוין. בדיוק באותה מידה, גם לוותר על חנייה, או להגיד "סליחה, אחי, לא מעשן" כשמישהו מבקש ממך סיגריה או אש זה ניטרול. לפעמים זה מסובך יותר מזה. אנשים שגדלים בשכונות קצת פחות "סבוניות", מסוגלים לעיתים לעשות זאת באופן אינטואיטיבי. צריך להפגין בטחון, אבל לא אגרסיביות, להפוך את העוינות ל"אחוקיות", וכל זה מבלי לצאת חלש.

במקרה של נשים, פעמים רבות, הנטרול הוא פשוט היכולת להגיד "לא!" באופן תקיף מאוד. ידידה שלי, שמדריכה הגנה עצמית ב"אל הלב", ארגון אומנויות לחימה לנשים, מתרגלת עם התלמידות שלה את זה, והרבה.
החלק של ה"הגן" – זה מה שרוב האנשים חושבים עליו כ"אמנות לחימה". אבל גם הקשר שם, הוא רופף. יש לי בבית מכשיר שיורה תרסיס פלפל – מדובר על חומר שמבדיקה (מצערת) שערכו חברים שלי איתו, עולה כי לקבל כזה דבר בפנים מניע אותך מלחשוב על כל דבר מלבד בכי, שיעול וגורלך המר, לחצי שעה-שעה הקרובה. כשאנשים שואלים אותי על לימודי הגנה עצמית, אני אומר להם לרכוש תרסיס פלפל ולהתאמן בשליפות. להערכתי, האפקטיביות של זה, הן ברמה האובייקטיבית, ובמיוחד כשמביאים בחשבון את כמות הזמן המושקעת, גבוהה כמעט מאימון בכל אומנות לחימה.

עם מעט אימון ותרגול, רוב האנשים בחברה נורמטיבית לא צריכים להגיע למצב שבו הם במגע פיזי עם מישהו. אז למה אני מסתובב חמוש, בכל זאת? אני מסתובב חמוש מאחר ואני מודע לנזק האדיר שתקיפה יכולה לגרום לנתקף, הן פיזית והן פסיכולוגית. ואני בוחר לבטח את עצמי כנגד האפשרות הזאת, קטנה ככל שתהיה. בדיוק כמו שהדירה שלי מבוטחת נגד רעידות אדמה.

ADD

   נחשפתי לראשונה ל-ADD הרבה, הרבה לפני שריטלין הפך להיות הסוכריה הנמכרת ביותר בקפיטריות בתי הספר. ב-94 או 95 חבר טוב שלי, מבוגר,  אובחן כבעל ADD, והמושג פרץ לחיי. היה לי מאוד ברור ש**הוא** ADD, ושזה בסדר. ויותר מזה – בשנים האחרונות נהיה לי ברור לחלוטין שיש לי משהו – ייתכן ויותר ממשהו אחד. יש לי, למשל, שגיאות כתיב איומות באנגלית (וגם בעברית יש כמה מילים שאני אף פעם לא זוכר איך לכתוב), ותפיסה וויזואלית של עז חולה ועיוורת. במשך שנים – הסתדרתי. נמנעתי מללכת לכל מני אבחונים, כי רבאק – מה זה כבר ייתן לי. אני יודע שיש לי "משהו", ובשביל מה אני צריך את האבחון. בלימודים האקדמים, כשרציתי להצטיין, הצטיינתי (חוץ ממשברים פה ושם), ובסך הכל הגעתי למקומות יפים מאוד בחיים שלי.

לפני כמה חודשים, השרינקית נתנה לי זוג ספרים לקרוא – Delivered from Distraction ו-Driven to Distraction.

קודם כל, מדהים איך החלפה של a ל-u הופך שם של ספר על ADD לאלבום של להקת רוק כבד. הספרים העלו אבק על המדפים. החתולים השתעשעו אותם. מדי פעם הם מנעו מניירות אחרים, שגם הם אגורים ומעלים אבק והחתולים משחקים איתם, לעוף.

on a total whim, התחלתי לקרוא אחד מהם. הספר מזכיר לי יותר מכל, את ספרי ה-choose your own adventure של פעם. ספרים שבהם אתה הגיבור, או יותר נכון – אני הגיבור. יש משהו מאוד קומי בלקרוא מישהו אחר מתאר אותך בפורטרוט, מבלי שהכיר אותך.

למשל המשפט הבא:

"Kids with ADD organize by stuffing book bags and closets. Adults organize by putting everything into piles. The piles metastasize, soon covering most available space"

לא יכולתי למצוא תיאור מדוייק יותר שלי. נקודה. בדירה הראשונה שבה גרתי, חדר השינה נראה יותר כמו קן נשרים, אשר במרכזו המיטה, מרופדת מסביב בערימות כביסה.

ועכשיו, כל מה שנשאר זה להתמודד עם זה שפתאום יש לי "זהות". פתאום אני לוקח על עצמי תווית, ואולי אפילו מאמץ אותה. זה מפחיד, בין השאר בגלל שזה מעלה סוגיות רבות בנושא האחריות האישית שיש לאדם על חייו, והאם ADD היא לא עוד סוג של "תיק" שאנחנו מפילים.

צרפתים ופיליפינים נגד הכרס שלי

בעקיפין, בהכל אשם בובי טבימינה. טבימינה הוא המורה הפיליפיני שלי לאומנויות לחימה, אשר הגיע לכאן במאי לביקור של שבועיים. האיש, בן 57, ובכושר שאני מעולם לא הייתי בו. הוא התרה בי שעד שובו לכאן (בעוד כשבועיים), הוא מצפה לראות אותי עם בטן שטוחה, ואפילו זרק איזה תרגיל או שתיים שהוא טען שעלי לעשות מדי בוקר. נשבעתי בהן צדקי שכך יהיה. כי כשאתה בתחילת חודש מאי, אוקטובר נראה רחוק מאוד.

ובכן.

בוא נאמר שאני עושה דיאטות כבר בערך 18 שנה. אני יודע ערך קלורי של כל דבר שזז, החל מיוגורט דיאט וכלה בצמיגי משאיות של מישלן.  אבל, כמו שמישהו אמר פעם – להפסיק לעשן זה קל. אני עושה את זה לפחות עשרים פעם ביום. צריך פשוט לרצות מספיק חזק. או להרגיש מאויים מזה שמתנקש פיליפיני שמותר לו להרביץ לך יביע את חוסר שביעות רצונו ממצבך.

בתחילת יולי, פתאום הבנתי שלכל שבת יש מוצאי שבת, ושצריך להתחיל לעבוד על הפרוייקט. המטרה הראשונה היתה לרדת 15 קילו, עד ה-15 לספטמבר. לעזרת הפרוייקט, גוייס מישל מונטיניאק. מונטיניאק כתב ספר דיאטה מאוד מצחיק. זה ספר דיאטה שכתב צרפתי, ולכן יש בו כל מני ציטוטים כמו "מומלץ לקנח את הארוחה במגש גבינות. ניתן לאכול כל גבינה שתחפצו, כל עוד היא אינה מכיל יותר מ-40% שומן.". יש פרקים שלמים בספר הזה, שמסבירים כיצד יש להתמודד עם מסיבות אירוח וקוקטיילים, כולל טיפים בסגנון "החזק את המשקה בידך, וכשהמארח לא מסתכל, דאג "לאבד אותו" ליד מישהו שכוסו התרוקנה. הוא יקח את המשקה ללא היסוס. אם הדבר לא עובד, אל תהסס לרוקן את תכולת כוסך בעציץ הקרוב".

מעבר לגרגרנות הצרפתית הבסיסית, מונטיניאק גם לא חוסך בספרו חתרנות צרפתית קלאסית – נגד דיאטנים אחרים, נגד האמריקאים, נגד תרבות הצריכה. ייתכן וזה מה שהמיס את ליבי הניאו-מרכסיסטי-המוכה.
זו הדיאטה שבה יש מאמרים על איך פואה גרה זה בעצם מאכל מאוד מאוד בריא ודיאטתי.שבה מותר לאכול שוקולד, אבל רק אם הוא מכיל 70% מוצקי קקאו. בקיצור, זה לא אמור לעבוד.

מצד שני,  ב-15 לספטמבר, הייתי 13.5 קילו פחות, והיום, להערכתי, זה כבר עלה ל-15. גוף האדם. Go Figure. ה-15 קילו הבאים, בדרך. שמישהו יפרוס לי עוד פרוסה של קממבר בבקשה.

דקסטר ודיקסי

מארש דונדורמה הוציאו דיסק שני, ועבדכם הנאמן היה אפילו שותף בחגיגות ההשקה שלו, כהופעת חימום להופעה שלהם בלבונטין 7, לפני שבועיים, בתל אביב.

הדיסק, טעמים חדשים, מקסים ביותר. יש בו הכל – החל ממוזיקה חסידית, דרך מוזיקה טורקית וכלה בדיקסי (קצת), ודיוק אלינגטון, והכל עם הרבה סטייל וטקס בישבן. זו לא הופעה חיה שלהם, שהיא כאמור מומלצת מאוד, והדיסק גם לא מנסה להיות אחת. הוא פשוט דיסק טוב. מארש גדלו בשנים האחורנות, הן כמבצעים, ובמיוחד ככותבים. הלחנים שם אינטיליגנטים, עשירים ושמחים. ובעיקר, מארש מוכיחים שהם הרבה מעבר לגימיק.

גם דקסטר.

את הסדרה "דקסטר" התחלתי לראות באותו איחור אופנתי שבו פתחתי בלוג, קרי – לאחר שכל העולם כבר סיים לראות את העונה הראשונה (והיחידה) שם. לאחר שתי פרקים מהנים למדי, הייתי חייב לשאול חבר איך הסדרה ממשיכה. פחדתי מאוד מסיום עונה טוויסטי ("הגיבור הוא בעצם הרוצח עם פיצול אישיות") שהיה גורם לכל הסדרה to suck מאוד. החבר הרגיע וטען שלא רק שלא בכך הדברים אמורים, אלא שהסדרה מצלחיחה להתעלות מעבר לגימיק שלה, ואכן כך.

דקסטר מעניינת, לא רק בגלל העלילה (הטובה), והמשחק (המעורב מאוד). היא מעניינת גם כטקטס… פוליטי. דקסטר ואחותו הם כמעט הלבנים היחידים בסדרה, כאשר כל שאר הדמויות הן… אחרות – בעיקר קובניות. במשחקי קווסט ישנים, משנות השמונים והתשעים, תמיד היה קל מאוד לראות מה החפצים שצריך לקחת. גם החפצים וגם הרקע היו מצויירים, אבל החפצים נראו, כמאמר דודו גבע "חשוד מאוד/ זה נראה לי מודבק". ההתעקשות על PC בסדרות אמריקאית רבות נראית בדיוק כך – ע"ע Prison Break, לדוגמא. פרננדו סוקרה, הדמות ההיספנית הידידותית ממצה את ההיספאניות שלו בלהיות עממי, ידידותי, ולהגיד "מאמי" ו"פאפי" הרבה.

בדקסטר, יש כמעט בכל פרק, דיאלוגים שלמים שמתקיימים בספרדית, ובלי תרגום.

ייתכן שזה בגלל שהסיפור הזה פשוט נבלע ברעש רקע גדול יותר (למי יש זמן להסתכל על המבטא של הדמויות כשכל הזמן יש רצח, רצח, רצח), אבל זה עדיין מעניין.

בהמשך לדיון שהתפתח כאן; באחד הפרקים, רואים שד של בחורה, כולל פטמה, כולל הכל. התרשמתי מזה ש"העיזו". בקול רם. זוגתי לצפייה הרימה גבה ושאלה אם זה מה שאמור לזעזע את הקהל, ולא העובדה שהדמות הראשית היא רוצח, והסדרה מלאה בגופות מבותרות ומנוקזות דם.

זה באמת מעניין שרצח זה סבבה, אבל להגיד Fuck גורר הרמת גבה.

על הכתיבה

חדי העין שבניכם בוודאי שמו לב שאני… ובכן, שאני לא כאן. יתרה מזאת, גם לא ממש ביקרתי בבלוגיספרה בחודשים האחרונים. הדברים קשורים, כמובן, זה לזה.

הסיבה העיקרית להעדר הכתיבה שלי, היא, פור לאק אוף בטר וורדס, שינוי כיוון זרימת האנרגיה. אם נרשה לעצמנו להיות מעט ניו אייג'יסטים ופשטנים במטאפורות שלנו, התנופה האמיתית של הבלוג הזה נתקבלה לאחר תקופה גדולה שבה תשומת הלב שלי הופנתה פנימה. זה התחיל בשתיקה שלי, ונמשך בכל מני דברים אחרים. לאחר התצברות של מסה קריטית "בפנים", החלו דברים לזרום "החוצה".

החודשיים האחרונים, בהם בעצם נעלמתי מהבלוגוספירה, היו נהדרים. הם בעיקר הופנו פנימה, חזק מאוד. ירדתי 15 קילו, ועוד 15 בדרך, קניתי משקפיים חדשים, כתבתי מחשבות והגיגים, הייתי עם עצמי. אנשים שפוגשים אותי טוענים שאני זורח. הפנים התמלא שוב, והגיע הזמן לצאת שוב לעולם.

אני עדיין מתלבט לגבי איפה למקם את הכתיבה שלי, על הציר שבו בצד אחד כתיבה אישית, ובצד שניה כתיבה "מגזינית", אוניברסלית. אני מניח שאשחק עם זה עוד קצת, עד שאמצא את האיזון, אבל בעיקר ארשה לעצמי, לכאן ולכאן.