אופיום

העונה החדשה של Serial מדכאת עד עפר. שרה קונינג החליטה שלחקור סיפור פלילי אחד בעונה זה האובייסט, אז בוא נספר את הסיפור של כל מערכת אכיפת החוק והצדק האמריקאים. הם בגדול התנחלו במרכז הצדק באוהיו במשך שנה, מקום שכולל גם את בתי המשפט, גם את תאי המעצר וגם את מתקני הכליאה, ועקבו אחרי הכל. וכמובן שהתמונה שיוצאת משם היא מדכאת להפליא. לא הגעתי עד לסוף אז יכול להיות שיש ספוילר והכל מתוקן ונהיה צודק ומאוזן, אבל בגדול, המצב די נוראי. יש שם פרק שלם שמוקדש לשופט אחד, שמרשה לעצמו להתנהג serial_s3.0ולדבר באותה אדנותיות ״אבהית״ של בעל עבדים לנאשמים השחורים שלו, כי תפקידו לחנך אותם להיות טובים יותר. יש שם שקרים של משטרה, ואלימות משטרתית, וחוסר אמון משווע מצד הקהילה שגורם לכך שפושעים לא נכנסים לכלא. לא דברים שלא ידענו שקיימים, אבל תמיד הרבה יותר קל להתעלם מתופעות מאשר מסיפורים ספציפיים.

אמריקה היא מקום גדול. במובן הזה, כל ישראל היא בערך כמו עיר או מחוז אמריקאי. התיאורים של החיים ״ברחוב״ של ילדים, שמשיגים אקדח ויורים ממכוניות הוא קיצוני מאוד ביחס לחיים בישראל. אני לא חושב שאין מקומות כאלה. קראתי מהתחלה ועד הסוף את העדות של איציק אברג׳יל, והמציאות שהוא גדל אליה מזכירה בטיפה את מה ששומעים עליו באוהיו. אולי תופעה יותר מצומצמת, הן בפריסה הגיאוגרפית (אין המון שכונות כאלה בישראל היהודית, למיטב ידיעתי), והן בחומרות הבעיות. מהפודקאסט עולה ש-drive by shootings הם דבר לא בלתי נפוץ בקליבלנד. קליבלנד נבחרה כי היא מין סוג של מידל אמריקה כזו, לא עיירה קטנה ולבנה, אבל גם לא שיקגו.

בפרק שאני מאזין לו עכשיו, יש בחור צעיר שנכלא שנה כי חשדו בו שירה והרג תינוק, ואז שיחררו אותו כי הגיעו למסקנה שזה לא הוא. שרה קונינג, המראיינת, מנסה להבין איך הוא גדל, והתשובה היתה ״ברחוב, עושה שטויות״. זורק אבנים על דברים, מסתבך. התמונה הכמעט קלישאית של ״ברחוב״.

אני לא קרימינולוג גדול, אבל אני תוהה איזה חלק מה״רחוב״ הזה, נובע מאהבת מרדכי, ואיזה חלק משנאת המן. איזה חלק נובע מזה שזה באמת מה שהילד בא לו לעשות, או שיש מבנים חברתיים שמזיזים אותו לשם, ואיזה נובע פשוט מהיעדר אלטרנטיבה. אין מה לעשות אז הולכים לזרוק אבנים על מכוניות. ואם אכן יש להיעדר האלנטרטיבה תפקיד כאן, איך ישפיע על הסיפור האופיום להמונים שהוא הסמארטפונים.

נכון, היתה טלוויזיה עד כה, אבל שום דבר בטלוויזיה לא היה כל כך ממכר כמו טלפונים. תעשיה שלמה עם מיטב המוחות בעולם שכל מה שהיא עושה זה לנסות לייצר לנו עוד ועוד דופמין, באם זה דרך לייקים באינסטוש, או עוד שלב בקאנדי קראש. כמו הפוליו, האם גם השיעמום הוא בסכנת הכחדה. ברור שלא עד הסוף. ברור שזה לא פותר את הדוקהא. אבל האם זה יכול להזיז את המחט? בעידן של סמארטפון לכל ילד, האם נראה פחות ילדים זורקים אבנים על מכוניות, כי הצצי שלהם פיזר להם עוד מנה של דופמין?

 

 

All Alone

בפרק הסיום של העונה השניה של הסדרה המופלאה The Marvelous Mrs. Maisel, יש קטע שבו רואים את לני ברוס, אליל הסטנדאפ של שנות החמישים והשישים, שר. הקטע הזה, כמו כל שאר הקטעים שבהם לני ברוס מופיע בסדרה, קרה באמת. ובשניהם, הוא מצליח להיות נוגע ללב, גם אם ההומור בו כבר טיפה פג תוקף. הבדידות שלני שר עליה היא הבדידות של פרידה, וסצינה החיבור אחרי כל אחרי השנים, שבו הוא מדבר עם האישה שעזבה אותו, מלאה בחמיצות.

כששמעתי את זה, נזכרתי ב-Martha, מהאלבום הראשון של טום וויטס, Closing Time. גם שם יש שיחה בין אהובים לשעבר, רק שזו מלאה ברוך וחמימות.

And I feel so much older now
And you're much older too
How's your husband?
And how's your kids?
You know that I got married too?
Lucky that you found someone
To make you feel secure
'Cause we were all so young and foolish
Now we are mature
וויטס היה בן 23 או 24 כשהקליט את זה, ובאופן אירוני, גם העיסוק שלי בנוסטלגיה היה בשיאו כשהייתי בשנות העשרים שלי. לאוו דווקא נוסטלגיה אישית שלי, אלא נוסטלגיה כתנועה, כרגש. ודווקא עכשיו, כשאני מתקרב לארבעים, אני רוצה בבדידות.
זה כמובן שקר מופרך. הייתי בודד כמה פעמים בחיי. כשאני מספר לאנשים שביליתי כחצי שנה בפירנצה בלימודי בישול, אז כל כך נוצצות להם העיניים שאין לי לב לספר להם על כמה זו היתה תקופה בודדה. אבל נראה לי שגם אז נהנתי ממנה, מהבדידות הזו. לפחות בזכרון שלי, 17 שנה אחרי.והיום, כשאני מדמיין חופש, אז משמעותית פחות חשוב לי איפה, אני בעיקר רוצה להיות לבד. זה קשור לילדים, מין סתם, הנוכחות הטוטאלית בחיים שלך של מישהו אחר שיש לך אליו מחויבות אינסופית. אבל יש שם משהו מעבר. בפעם האחרונה שנסעתי לפיליפינים, פנטזתי איך אחרי הסמינר אשאר לי כולי לבד. ואתאמן, ואכתוב, ואשב במדיטציה. בסוף תומר נשאר איתי לשבוע של כיף במנילה, שהיה כיף, אבל לא לבד.
הבדידות היא לא מטרה. היא אמצעי. שבוע שעבר התחלתי סדנת כתיבה, בבית הספר של אשכול נבו. זה תענוג צרוף לראות את אשכול ואורית, המנחים. הם עושים את זה כבר 18 שנה, והמיומנות ניכרת. ועדיין, קשה לי בסדנאות. יש לי את הקצב שלי, את הדברים שמעניינים אותי, ואת המחשבות שלי. וכשאתה בקבוצה, יש מיליון דברים שצריך להתחשב בהם. לא לפגוע, ולתת מקום לאחרים, ולהתאים את המילים שלך למי שאתה מדבר. כשאתה לבד אתה לא צריך לעשות שום דבר. לא להתחשב באף אחד, לא להתאים את סדר היום שלך לאף אדם. לבד. עם עצמך. אני יודע שאחרי זמן מסויים הקסם פג, ושחברת אדם טובה, ואני לגמרי מזיין את השכל כי אחרי שלושה ימים הגעגועים לילדים אוכלים אותי, אבל אלוהים כמה שאני צריך חופשה כזו.
אתמול, אחרי שעה וחצי של משחקים עם סמי הכבאי והכלבלבים של יחידת החילוץ ורעים וטובים ובניה בלגו ובחומר ובלבנים, קצת נמאס לי לשחק עם לביא. וביקשי ממנו שישחק קצת לבד, והלכתי לקרוא עיתון. זה החזיק מעמד יופי. כשש דקות שלמות. יש כל מני משפטים שילדים יודעים להוציא שפשוט לוחצים על כל הכפתורים, ואחד מהם זה ״אבא, למה אתה לא משחק איתי?! אני רוצה לשחק איתך!״. מה תגיד לו ״כן חמוד אבל אבא צריך לקרוא את הטור האחד שגיא רולניק יודע לכתוב גם השבוע?״. ועלה בי הקול הזה שרוצה להיות לבד, קול שאומר ״למה הילד לא יכול להיות לבד״. וקול אחר ענה לי, שהלבד שלי והלבד שלו הם לבדים מאוד אחרים. ברוב תרחישי הלבד שלי, יש קול אחר בראש שלי מלבד קולי. אני קורא עיתון, אני קורא משהו במחשב, אני צופה בסרט, אני מקבל נראטיב ממשחק מחשב. ילדים קטנים, שלא קוראים, בלי מסכים, הלבד שלהם הוא לבד אחר. אין להם קול של אף אחד אחר בראש, מלבד הקול של עצמם. בשביל זה, אנחנו המבוגרים, צריכים לנסוע לריטריט.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!