בפרק הסיום של העונה השניה של הסדרה המופלאה The Marvelous Mrs. Maisel, יש קטע שבו רואים את לני ברוס, אליל הסטנדאפ של שנות החמישים והשישים, שר. הקטע הזה, כמו כל שאר הקטעים שבהם לני ברוס מופיע בסדרה, קרה באמת. ובשניהם, הוא מצליח להיות נוגע ללב, גם אם ההומור בו כבר טיפה פג תוקף. הבדידות שלני שר עליה היא הבדידות של פרידה, וסצינה החיבור אחרי כל אחרי השנים, שבו הוא מדבר עם האישה שעזבה אותו, מלאה בחמיצות.
כששמעתי את זה, נזכרתי ב-Martha, מהאלבום הראשון של טום וויטס, Closing Time. גם שם יש שיחה בין אהובים לשעבר, רק שזו מלאה ברוך וחמימות.
And I feel so much older now
And you're much older too
How's your husband?
And how's your kids?
You know that I got married too?
Lucky that you found someone
To make you feel secure
'Cause we were all so young and foolish
Now we are mature
וויטס היה בן 23 או 24 כשהקליט את זה, ובאופן אירוני, גם העיסוק שלי בנוסטלגיה היה בשיאו כשהייתי בשנות העשרים שלי. לאוו דווקא נוסטלגיה אישית שלי, אלא נוסטלגיה כתנועה, כרגש. ודווקא עכשיו, כשאני מתקרב לארבעים, אני רוצה בבדידות.
זה כמובן שקר מופרך. הייתי בודד כמה פעמים בחיי. כשאני מספר לאנשים שביליתי כחצי שנה בפירנצה בלימודי בישול, אז כל כך נוצצות להם העיניים שאין לי לב לספר להם על כמה זו היתה תקופה בודדה. אבל נראה לי שגם אז נהנתי ממנה, מהבדידות הזו. לפחות בזכרון שלי, 17 שנה אחרי.והיום, כשאני מדמיין חופש, אז משמעותית פחות חשוב לי איפה, אני בעיקר רוצה להיות לבד. זה קשור לילדים, מין סתם, הנוכחות הטוטאלית בחיים שלך של מישהו אחר שיש לך אליו מחויבות אינסופית. אבל יש שם משהו מעבר. בפעם האחרונה שנסעתי לפיליפינים, פנטזתי איך אחרי הסמינר אשאר לי כולי לבד. ואתאמן, ואכתוב, ואשב במדיטציה. בסוף תומר נשאר איתי לשבוע של כיף במנילה, שהיה כיף, אבל לא לבד.
הבדידות היא לא מטרה. היא אמצעי. שבוע שעבר התחלתי סדנת כתיבה, בבית הספר של אשכול נבו. זה תענוג צרוף לראות את אשכול ואורית, המנחים. הם עושים את זה כבר 18 שנה, והמיומנות ניכרת. ועדיין, קשה לי בסדנאות. יש לי את הקצב שלי, את הדברים שמעניינים אותי, ואת המחשבות שלי. וכשאתה בקבוצה, יש מיליון דברים שצריך להתחשב בהם. לא לפגוע, ולתת מקום לאחרים, ולהתאים את המילים שלך למי שאתה מדבר. כשאתה לבד אתה לא צריך לעשות שום דבר. לא להתחשב באף אחד, לא להתאים את סדר היום שלך לאף אדם. לבד. עם עצמך. אני יודע שאחרי זמן מסויים הקסם פג, ושחברת אדם טובה, ואני לגמרי מזיין את השכל כי אחרי שלושה ימים הגעגועים לילדים אוכלים אותי, אבל אלוהים כמה שאני צריך חופשה כזו.
אתמול, אחרי שעה וחצי של משחקים עם סמי הכבאי והכלבלבים של יחידת החילוץ ורעים וטובים ובניה בלגו ובחומר ובלבנים, קצת נמאס לי לשחק עם לביא. וביקשי ממנו שישחק קצת לבד, והלכתי לקרוא עיתון. זה החזיק מעמד יופי. כשש דקות שלמות. יש כל מני משפטים שילדים יודעים להוציא שפשוט לוחצים על כל הכפתורים, ואחד מהם זה ״אבא, למה אתה לא משחק איתי?! אני רוצה לשחק איתך!״. מה תגיד לו ״כן חמוד אבל אבא צריך לקרוא את הטור האחד שגיא רולניק יודע לכתוב גם השבוע?״. ועלה בי הקול הזה שרוצה להיות לבד, קול שאומר ״למה הילד לא יכול להיות לבד״. וקול אחר ענה לי, שהלבד שלי והלבד שלו הם לבדים מאוד אחרים. ברוב תרחישי הלבד שלי, יש קול אחר בראש שלי מלבד קולי. אני קורא עיתון, אני קורא משהו במחשב, אני צופה בסרט, אני מקבל נראטיב ממשחק מחשב. ילדים קטנים, שלא קוראים, בלי מסכים, הלבד שלהם הוא לבד אחר. אין להם קול של אף אחד אחר בראש, מלבד הקול של עצמם. בשביל זה, אנחנו המבוגרים, צריכים לנסוע לריטריט.
**בקשה מנומסת**
אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!
משעשע במיוחד לאור הצורה שבה ביליתי את עונת חגי החורף הזו: שאר המשפחה טיילו, אני נשארתי בבית עם החתולה, באושר. ותוך פחות משבוע תפסתי את הגב בצורה פסיכוסומטית להפליא, והרגשתי ממש טוב רק כשהקטנטונת (תיכף בגיל שתייה בארה"ב, כן?) חזרה.
קורות ממלכת עילם 
משעשע במיוחד לאור הצורה שבה ביליתי את עונת חגי החורף הזו: שאר המשפחה טיילו, אני נשארתי בבית עם החתולה, באושר. ותוך פחות משבוע תפסתי את הגב בצורה פסיכוסומטית להפליא, והרגשתי ממש טוב רק כשהקטנטונת (תיכף בגיל שתייה בארה"ב, כן?) חזרה.