אתה יושב בקולנוע, ורואה סרט. הכרטיס היה יקר מדי, וייתכן ונאלצת לכתת רגליך ולנסוע מחוץ לעיר, ולחנות בחניון של סינמה-מקס, מתחם המגה-קולנוע הממוקם בתוך אודה להעדר היצירתיות של מסעדני ישראל, וצרכניה. הסרט, מעניין דווקא, מופרע על ידי חבורה של ילדים רעשניים. הם יושבים באמצע האולם הדי ריק, ומשחקים בטלפונים שלהם – עונים לשיחות, מחליפים צלצולים. אתה ממתין בסבלות דקה, לראות אם זה יעבור להם, אבל זה לא.

"ששששש…" אתה אומר לילד המרעיש הקרוב אלייך. הוא מרים עיניים מעל הסלולארי, מסתכל עלייך, ומחליף צלצול רועש.

"ילד, תהיה בשקט בבקשה, אתה מפריע לראות את הסרט".

"שתוק."

הוא בערך בן 13, מוקף בילדים אחרים בני 13, אולי 12. אי אפשר לדעת בימים אלה.

הסרט ממשיך, ואיתו ההפרעות. אתה קם לקרוא לסדרן. הסדרן נכנס, אומר לילדים להיות בשקט. הילדים משתתקים לכמה דקות, ואז ממשיכים להפריע.

אתה שוב ניגש לסדרן, והוא שוב ניגש לילדים. הם שוב משתתקים, ומתחילים להפריע עוד לפני שהוא יוצא. הוא חוזר אליהם במבט כועס.

"צאו מהאולם".

"לא רוצים."

"צאו מהאולם!". הוא תופס ילד אחד בזרועו.

"אל תגע בי! אסור לך לגעת בי!"

הסדרן יוצא. אולי לקרוא למנהל. הסרט בינתיים ממשיך.

"תהיו כבר בשקט" – אישה באמצע שנות השלושים שלה מאבדת את העשתונות שלה, וצועקת על הילדים.

"שתקי, שרמוטה". ילד אחר עונה לה, ועושה מין משהו דוחה עם הלשון.

היא מעיפה לו סטירה, שמשתיקה אותו. אני מבין אותה מאוד. חצי שעה אחרי זה מגיעה המשטרה. בשבילה.

אני עצמי הייתי עד למקרה כזה, פחות או יותר, כולל המשטרה שהגיע בסוף. לא עזרו כל ההסברים לשוטרים של כל באי הקולנוע. אבל זה לא רק בני התשחורת. הייתי בסיטואציה דומה, שבה במקום ילדים פוחזים היו דווקא 2 בחורות צעירות תל אביביות, שהחליטו שבהופעת ישיבה בלבונטין, הם רוצות לעמוד מול הבמה כדי לראות את עומר קליין, למרות שהם נעמדו יש לפני האנשים שיושבים, שבהם הייתי אני. לא משנה כמה ביקשנו מהם, הן בשלהן.

הבעיה בסיטואציות הללו, הוא שהדבר שה"מעצבנים" עושה, ההתנהגות שלהם, נמצאת מתחת לסף הרעש. הם לא עושים משהו פלילי באמת, וגם אם כן, הוא כל כך זניח שאף גורם סמכות לא יבוא לעשות להם אפילו נו נו נו. בדרך כלל מה שאמור לעבוד במקרים כאלה הוא התגובה של הסביבה/חברה (צעקות, חוסר שביעות רצון, כבוד בסיסי לאדם/מבוגרים), אבל ברגע שה"מעצבנים" מחליטים להתעלם ממנה, אתם נמצאים במצב שבו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, והדבר היחיד שיש לך לעשות בתגובה הוא לעבור את סף הרעש. להוציא ילד פיזית מהאולם או לתת לו סטירה זה בדיוק מסוג הדברים שיכולים כבר להחשב כ"תקיפה", ובדיוק מסוג הדברים שכן יביאו משטרה. גם אם אף אחד לא ישב על זה בכלא, האינטראקציה עם המשטרה, הפעם בתור חשוד, היא מספיק לא נעימה כדי שרוב האנשים יחליטו לוותר עליה. ה"מעצבנים" מבינים שרוב האנשים לא רוצים לשלם את מחיר האסקלציה, ולכן הם נהנים מחופש פעולה מוחלט לעשות, בגדול מה שהם רוצים.

אני מגלה שאני לא יודע מה לעשות במצבים כאלה. אני יודע מה לעשות כשאנשים מולי הם בני תרבות. אני יודע מה לעשות כשאנשים מסביבי עוברים את סף הרעש ונהיים אלימים. אני לא יודע מה לעשות כשהדבר היחיד שהצד השני מבין זה איומים וכוח, והוא יודע שבאקדח שלי אין כדורים. חוסר האונים הזה מתסכל מאוד.

אז מה עושים? האם "רשע וטוב לו", כל עוד הוא לא רשע מדי? חוקי המשחק של ה"מנומסים" עובדים רק כל עוד הצד השני מחליט לשחק בהם (להרגיש "לא נוח" עם זה שהוא מתנהג בצורה "לא מנומסת"). אבל כשהצד השני לא משחק בהם, האם כל מה שנשאר לנו זה שאלה של מי יכול להפעיל כוח על מי?

ב-1992, הייתי ילד בן 13 עם חיבה גדולה למשחקי מחשב, ואובססיה קלה לאלה של חברת "סיירה און-ליין", יצרנית הקווסטים השונים. אהבתי לקנות אותם מקוריים, באריזות קרטון גדולות ומושקעות, ושמחתי מאוד כשהתחילו להוציא אותם לארץ. לצערי, איכות הדיסקטים שבה יצאו אז המשחקים היתה… מפוקפקת, וכך, לאחר שבפעם השלישית המשחק "שם קוד: איש הקרח" שקניתי במיטב כספי בבאג נתקע, התקשרתי לצעוק על החברה. ככה בעצם קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, בחברת "מיראז' מישחקי מחשב", לימים "מיראז' מולטימדיה". היתה לי את העבודה הטובה ביותר שיכולה להיות לילד בן 13: קיבלתי את משחקי המחשב לפני כולם, פתרתי אותם, ואז הייתי זה שעונה לטלפונים ונותן תשובות מתנשאות לאנשים שתקועים בהם.

העבודה ההיא היתה הצעד הראשון לסדרה של עבודות ומפגשים ששינו את חיי, ובנו את הקריירה שלי. אלמלא היא, לא הייתי נמצא במשרד כשעורכת וויז דאז, דינה בן-קיקי (היום ביכל-שונרא), התקשרה, ולא הייתי מתחיל לדבר איתה, וזוכה לחברה טובה, לג'וב הכתיבה הראשון שלי, ולקריירה קצרה אך מבדרת של וונדרקינד, אם כי ייתכן וכל הקריירות מהסוג הנ"ל אינן ארוכות.

את החברה ההיא ניהל בחור בשם ירון ברודרסון. תמיד היו לו גרביים בלתי נתפסות (מיקי מאוסים וכו'), ומאוד התרשמתי שיש לו דוקטורט בפילוסופיה. שנים אחר כך הסתבר שאותו ירון ברודרסון היה נוכל סדרתי. לא היה לו שום תואר בשום דבר, הוא היה מפזר צ'קים חוזרים, מבטיח תשלומים ונעלם, גונב זכויות יוצרים ומוציא תקליטורים פיראטיים. הוא אהב במיוחד מתרגמות ומתרגמים, ונהג להכנס למערכות יחסים עם נשים, על מנת לגנוב מהם כספים. סוג של פרנק אביגנייל, אבל במדינה קטנה יותר, ועם סוף משמעותית פחות טוב.

היום, דינה כתבה לי שהוא תלה את עצמו בחדר מלון ברחוב טרומפלדור, אחרי שהבין שכנראה הוא בדרך ללשבת כמה שנים טובות בכלא.

אין לי שום סנטימנטים לירון ברודרסון, מלבד הטרגדיה האנושית שלו ושל כל מי שהוא עקץ. אבל עדיין, רגעים כאלה גורמים לך לחשוב, כמה שונים היו החיים שלי אם לא הייתי עובד שם. והתשובה היא: לגמרי לגמרי. אני חושב שלמפגש שלי עם חברת מיראז' היתה יותר השפעה על איך החיים שלי נראים כרגע מאם סיימתי או לא סיימתי את לימודי בתיכון, או מה למדתי באוניברסיטה. משק כנפי פרפר קלאסי. אני יודע שאפשר להתסכל על כל רגע בחיים כעל כזה, אבל אין לי ספק שהמשק הזה היה בעל השפעה יותר מאחרים.

הסברתי פעם שההגדרה הקלאסית לגיק היא "מישהו שיש לו עניין עמוק בתחומים שנחשבים לאיזוטריים לשאר הסביבה, או מישהו שיש לו עניין עמוק במיוחד בנושא קצת יותר מקובל". הדוגמא הראשונה זה גיקים שמתעניינים במדע בדיוני או משחקי תפקידים. הסוג השני זה גיקים של סטטיסטיקות בייסבול. העניין של אורי ברייטמן (יש לו הום-פייג'. איזה אולד-סקול) בפרשה הוא דוגמא קלאסית לעניין גיקי, והתחקיר שלו בנושא ראוי לציון. אורי השקיע לדעתי מאות שעות בלעקוב אחרי ברודרסון, ולדווח לעולם על מעלליו ולהזהיר אנשים בפניו. אין לי ספק שנרקמה שם מערכת יחסים, גם אם לא ישירות בין האנשים, אז בין אורי הבלש ל"דמות" שאחריה עקב. מעניין אם הוא מרגיש אובדן עכשיו.

אז סלקום קנתה ב-80 אלף ש"ח בלבד את פארק הירקון, ומילאה אותו באלפי דגלים סגולים, דציבלים מחרישי אוזניים של מוזיקת חתונות, ומעט מאוד אנשים פתטיים שבאו כי האח הגדול הסביר להם שיש פיקניק משפחתי. סלקום לא עברה על החוק, עד כמה שאני יודע, או קיבלה אישור מהעירייה לעבור על החוק. אנחנו ניסינו להתאמן בפינה שלנו של הפארק, והיה רועש ומכעיס. אבל מכעיס יותר היתה הדרך לשם. מסתבר שקורונה קנתה מעיריית תל אביב לא רק את חוף גורדון (החלק הצפוני שלו), והקימה בו מגרש כדור-עף חופים ממותג, אלא היא קנתה מעיריית תל אביב אישור להפר את החוק, או להפוך למגיש שירותים עירוניים. באמצע המתחם של קורונה, על החול עצמו, נח לו ג'יפ האמר שחור, שמספרו 8536300, שמשמש עמדת דיג'יי. בישראל אסור לנהוג על החוף. אסור. קוראים לזה חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים, התשנ"ז – 1997. ונקבע בו ש"לא ינהג אדם ברכב בחוף הים.". הסייג היחיד שאולי רלוונטי כאן הוא "מתן שירותים בתחום רשות מקומית – ובלבד שהנוהג ברכב הורשה לכך בכתב על ידי ראש הרשות המקומית הנוגעת בדבר;". עכשיו, אני רוצה להבין – איזה שירותים בתחום הרשות המקומית מספקת חברת קורונה לעיריית תל אביב. התקשרתי למוקד העירוני, שהביטחו לי לטפל בזה. כשביקשתי מהמארגנים להזיז את הרכב, הם טענו ש"הכל באישור, ואני עושה את זה כבר שלוש שנים" (קרי, עובר על החוק/מקבל אישור מהעירייה לעבור על החוק כבר שלוש שנים). חזירים.

אז היה שבועות, או במילים אחרות, חג מתן תורה. אני יהוה אלוהיכם, לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני. שלושת אלפים וצ'ופצ'יק שנים אחרי, מונותאיזם נתפס כברירת המחדל שלנו. במידה מסויימת, מה שמבדיל בין ה"אקזוטי" ובין ה"נורמלי", הוא האם החברה מאמינה במספר אלים, או באל אחד, גם אם הממשק אליו הוא שונה. אחת הסיבות שליהדות היה כל כך קשה לקבל את הנצרות בהתחלה, היתה המשוואה הביזרית 3=1. אם שלוש (האב, הבן ורוח הקודש) שווה אחד, אז אחד שווה שלוש – ולכן הנוצרים נתפסו בעיני היהודים בהתחלה כעכו"מ – עובדי כוכבים ומזלות, או במילים אחרות "אנשים שלא מאמינים רק באל אחד". הדאיפיקציה הקלה של מריה לא הוסיפה באמת לכל הסיפור.

בשנים האחרונות, באינטרנט, אנחנו חיים בסביבה מונותאיסטית. יש לנו אל אחד, וקוראים לו גוגל. גוגל הוא אל מכניסטי – אם עובדים אותו נכון – קצת כמו כוהנים ב-D&D – יש נוסחאות, פולחנים ספציפיים שצריך לעשות –  הוא עושה דברים פחות או יותר צפויים, אם כי כמו כל אל, גם הוא לפעמים קפריזי ומשנה את דעתו. כל מי שרצה לפרסם משהו באינטרנט, היה חייב להבין איך עובדים את האל הזה. בדומה לארגון הדת היהודי, לא קמה כנסייה רשמית, שמגדירה איך עובדים נכון, ושכל מי שלא משתייך לה הוא מין (Heretic) – כל מי שרצה יכול היה להתחיל לעבוד את גוגל, ואם הוא היה טוב ומדוייק, גוגל עבד בשבילו.

הדבר המעניין הוא, שבתקופה האחרונה אנחנו הולכים וגולשים למערכת דתית אחרת. כי אם פעם הדבר העיקרי שיכולת לעשות כדי לפרסם את עצמך היה גוגל, היום פתאום אנשים מבינים שאפשר ורצוי גם לעשות שיווק חברתי. מה זה שיווק חברתי? איך עושים את זה? קח 2 מומחים לשיווק חברתי, וכל אחד מהם יגיד לך משהו אחר – לפעמים סותר. יותר מזה – יכול להיות שכל אחד מהם עושה את הדבר שסותר את הדבר שהשני עושה, וזה עדיין עובד. ככל שהנתח של מדיה חברתית גדל, ככה אנחנו מתרחקים ממערכת דתית מונותאיסטית, וגולשים לעולם הפוליתאיזם. מצד אחד זה מדכא, כי פייסבוק עושה סחרחורת וטוויטר עושה לי רע, אבל מצד שני זה גם מעולה – כי בפוליתאיזם יש משהו הרבה יותר מגוון ומגניב. מבחר של אלים אומר שכל אחד יכול מצוא את השיטה שלו, שאנשים צריכים להיות יצירתיים ולחשוב ולא רק לנסות לפצח את רצון האל.

התקווה האמיתית שלי, היא שבשלב הבא גם כולנו נקבל פסלים קטנים ומגניבים של גאנשה, שיעזרו לנו באינטרנט.

אז חזרתי לפייסבוק. רבים מחברי מתחרים בניהם על מי ישנון את השנינה החריפה ביותר על הסיפור הזה, ובצדק. זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה חזור. פייסבוק הוא הרי כמו הוטל קליפורניה – You can check out anytime you like, but you can never leave, ולכן פעם בחצי שנה, לערך, הייתי טובל את זרתי בלוג-אין, רק כדי לראות אם כבר נסבל שם. כל פעם התשובה היתה "לא", כולל עכשיו. ההבדל בין אז ועכשיו הוא, שהובהר לי שזה קצת מגוחך שאני עושה כל מני יעוצי אינטרנט בלי לדעת איך פייסבוק נראה היום, ושהצלחתי לסתום את האף למספיק זמן כדי לעשות ניקוי יסודי במאות החברים שלי, ולהביא אותם למצב שבו אני מכיר, פחות או יותר, את כל מי שנמצא שם, ואפילו שתיתי איתו בירה מתישהו.

בפעם הקודמת שחזרתי, הדבר הראשון שעשיתי היה להציע חברות לליאת, ולשנות את סטטוס מערכת היחסים שלי. תוך דקה לערך, פלוני, מישהו שהחלפתי איתו אולי 3 מילים כל חיי, הגיב ב"לייק" על שינוי הסטטוס. זה הבעית אותי כל כך שבאותו רגע סגרתי את החשבון. במשך המון זמן ניסיתי להבין למה. זה לא עניין הפרטיות. פעם היה נורא איכפת לי מפרטיות – הייתי מצפין את הכל, ואפילו כאן לא ממש הזדהתי בשמי. אבל לאט לאט זה עבר לי. הרבה מזה בזכות אידיאולוגיית הסודות של פראנק ווראן, מ-Post Secret. אנשים מכל העולם מציירים גלויות עם הסודות שלהם, ושולחים לפראנק בעילום שם. הוא מפרסם אותם – לרוב בבלוג המקסים שלו, ולפעמים בספרים שהוא מוציא לאור. החשיפה לכל כך הרבה סודות של כל כך הרבה אנשים מבהירה לך כמה רוב הסודות שאנחנו שומרים הם מטופשים, עד כמה מדובר בדברים אקראיים שאנחנו החלטנו שאנחנו צריכים להתבייש בהם, כמה כוח מיותר ועודף אנחנו נותנים לסודות האלה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם סוד זה לשחרר אותו, להבין עד כמה המצב האנושי הוא זהה. הדאגות שלי מגוגל, למשל, הם מזמן לא בתחום הפרטיות, אלא ביכולת שלה לקבוע את המציאות (וגם זה).

מה שהטריד, ועדיין מטריד אותי בפייסבוק, היא העובדה שכל פעולה שלך במרחב הזה היא יישות עם כותרת, אובייקט בזכות עצמו. כל דבר שעשית, כל תגובה, כל שיעול, היא אובייקט שנמצא שם בחלל – מפורסם, מתועד, ובר אינטראקציות. השהות בפייסבוק מצמצמת את מרחב האפשרויות שלך לאותם פעולות אטומיות. זה כמו ההבדל בין משחק תפקידים ממוחשב, טוב ככל שיהיה, למשחק תפקידים שולחני. במשחק תפקידים ממוחשב הדמות שלך תוכל לעשות רק את הפעולות שמעצבי המשחק בנו לתוך הממשק. זהו. במשחק תפקידים שולחני, הדמות שלך יכולה לעשות הכל. זה לא תמיד יצליח לה, אבל אתה יכול להגיד שהדמות שלך מחטטת בנחיר שמאל עם זרת ימין. טווח הפעולה במציאות הוא בלתי מוגבל.

קראתי היכנשהו שבני נוער התחילו לכתוב את סימן השאלה בתחילת המשפט, מאחר ופייסבוק לא מסתדר הייטב עם סימני פיסוק בעברית. הפעפוע של החיים המקוונים אל החיים שמחוץ למחשב הוא עובדה שקיימת. מה שמפחיד אותי, זה שלאט לאט נראה שאנחנו מגבילים את עצמנו רק לפעולות שתוכנתו מראש, שיש להם קיום קטגורי ומוגדר, שאפשר לעשות עליהם לייק.

מצד שני, אולי אפשר להסתכל על זה באופן קצת יותר חיובי, מזווית רוחנית. כבר טענתי בעבר שפייסבוק הוא אנטי-בודהיסטי. אבל יכול להיות שדווקא האטומיזציה של השהות בו, יכולה להיות דבר מועיל, לפי משנתם של גורדייף ואוספנסקי. אני לא מומחה לדרך הרביעית אבל אני זוכר שקראתי מאמר מסויים, שבו התלונן אוספנסקי (או גורדייף – תמיד דמיינתי אותם כזוג הזקנים מהחבובות) על כך שאנשים מבצעים את רוב הפעולות שלהם בצורה מכנית, מתוך שינה. אם תשאל מישהו מה הוא עשה כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', תגלה שהוא היה עיוור או ישן לרוב התהליך – לא מודע לקימה מהכיסא, לא מודע לשליחת הרגל, לא מודע לפתיחת הדלת וכו'. דווקא העובדה שכל פעולה שלנו בפייסבוק מצויינת – אולי זה מה שבסופו של דבר יתרום להתעוררות המודעות הגדולה שלנו.

נראה כמה זמן אני אחזיק הפעם. אבל אני מבטיח שאם זה יהפוך אותי לאדם מודע ורוחני יותר, בטח תשמוע על זה בטוויטר שלי.