אני יושב בתור לרופאת המשפחה, בקופת חולים ברחוב שפרינצק. ביום שישי התחיל לכאוב לי הגרון. עילם היה חולה עשרה ימים, עם חום גבוה, ועכשיו אני משער שזה אצלי. בדרך כלל אני פשוט מחכה שזה יעבור אבל אנחנו כבר לא נהיים צעירים, ושווה לבדוק, וימי מחלה וכו׳. יש לי רופאה נחמדה. שנים לא היה לי רופא משפחה מסוג כלשהו. גם לא ממש הייתי חולה. מלבד ב-2006. אז הייתי חולה הרבה.

יש המון מתח בתורים לרופאים. מי לפני. מי אחרי. מי נכנס. יש מישהו. כל שאלה היא בעצם תחרות סמויה. מי מנסה לדפוק אותי, מי מנסה לעקוף אותי. אתמול, הלכתי לאסוף מרשם לעילם מרופא הילדים שלו. שאלתי אב שחיכה להכנס אם זה בסדר שרק אקח מרשם לפניו. הוא הזעיף אלי פנים ואמר שלא, זה לא בסדר. או שכן, כן איכפת לו. ושהוא מחכה כבר עשרים דקות איחור, ושלמה אנשים לא קובעים תור, והנה הוא צריך להכניס את כולם וכל אחד זה רק דקה, אז שאני אחכה עד סוף התור. ניסיתי להסביר לו שאני באמת רק צריך מרשם, אבל ראיתי שהוא לא במצב להקשיב. ״הילדה שלי יותר חשובה מהזמן שלך״. הסתכלתי עליו. הוא כל כך צדק, ונזכרתי בשיר ההוא של עמיחי על המקום שבו אנו צודקים. הייתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים, מוצא את הסמל להתנגח בו, והנה הפכתי לסמל בעצמי. חייכתי, ונחתי.

מולי מתיישבת בחורה צעירה, חמודה. סוף שנות העשרים, ממוצא רוסי. עיניים כחולות ושיער שחור. היא לפני בתור. ויש מישהי בפנים, לפניה. אין בעיה. העולם שלי מסודר עכשיו בשרשרת לוגית טובה. אני יודע מי לפני, ומי לפניו. אפשר להרגיש את המתח באוויר בתור לקופת חולים. גם אם הוא לא מאיים עלייך. גם אם העולם שלך מסודר כבר. מצד ימין אנשים כועסים. קולות של צקצוק, אנחות כבדות של ״נו״, משיכות כתפיים מיואשות קולניות. מדי פעם מישהו זורק לאוויר יחידת זמן. ״כבר עשרים דקות!״.  והנה, עוד כמה דקות והנס קורה. הרופא מגיע. המתח אמור להשתחרר. אמור.

הוא גבוה, לבוש בחליפת טרנינג שחורה עם ״מובילי דרור״ בכיתוב כתום. הוא לא מגולח, והפנים שלו מעוותות בתסכול עמוק. הוא מנסה להכנס לחדר של הרופא, מחזיק ביד פתק כלשהו, והרופא לא מרשה לו. הוא מציע לשלם – לא ברור אם הוא מציע שוחד לרופא או חושב שזה פשוט הפרט הבירוקרטי שמונע ממנו להשיג את מטרתו, או שלאנשים שמשלמים יש חוקים אחרים. הרופא לא מוכן, מסלק אותו. הוא כועס, מתוסכל, צועק. אני רואה את האומללות שלו, את חוסר האונים אל מול המצב, את הקיטור נבנה. אני רואה במקביל גם איך אפשר לראות אותו אחרת. כאיש אלים, שצועק, ושלא מכבד את הגבולות שהמערכת שמה.

אני נזכר במקרה לפני כמה שנים, ב-JFK אם אני זוכר נכון, של האזרח הרוסי שמת כשירו בו המון פעמיים בטייזר, כדי להשתלט עליו, אחרי שאף אחד לא הצליח להבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר אנגלית, ומרוב תסכול רק נהיה יותר ויותר אלים, וברגע שאתה אלים אז האמריקאים צריכים להפעיל נוהל ריסון חשוד. חייכתי אל ההוא מדרור הובלות, וניסיתי לעזור, להרגיע, בעיקר להראות לו שמישהו רואה אותו, כאדם, רואה שקשה לו.

הבחורה שישבה מולי קומה ועברה לשבת לידי. דיברנו כמה משפטים, על כמה קשה לאנשים להסתדר עם המערכת, ואיך פעם זה היה רק של זקנים, התסכול הזה של לא להיות מסוגלים להבין איך לתפעל את העולם, ואיך היום אנשים צריכים פתקים של יום מחלה, וזה יכול להיות עניין של חים ומוות עבורם. לא הסכמתי בדיוק על החיים ומוות, אבל לא התווכחתי. נגמרו לנו הדברים לדבר, אז שתקתי.

הקונצרטה עדיין פעלה יופי, אז פשוט בהיתי בחלל, מקשיב למה שקורה בחוץ ובפנים. על הדלת של הרופאה שלי היתה טקסטורה דמויית עץ, מרובת עיניים. איפשהו למטה, היה כתם שנראה כמו טיפקס. הסתכלתי עליו. הבחורה שלידי הוציאה טלפון, והתחילה לעשות איתו דברים שעושים כשאתה מחכה בתורים. ואני לא. ופתאום הרגשתי כמה אני מוזר, כמה מוזר אני, שאני לא עושה משהו בזמן שאני מחכה לתורי.