גרין גיק שיק

כחלק מהתגשמות הנבואה שלי לגבי החנונים שיגאלו את העולם, אביתר טרון, איש רב מעללים ונכדו של מגה, מארגן כנס חנונים-ירוקים (greek, לאוו דווקא כאלה שמביאים מתנות). המטרה של הכנס היא בגדול להכניס אנשים יצירתיים ומוכשרים, שאכפת להם מאיכות הסביבה, לחלל אחד, ולתת לטבע לעשות את שלו.

הליינאפ נשמע מגניב, ומומלץ. לעוד פרטים: באתר הירוק להפליא של הכנס. 

פירגון ודרדור בחבילה אחת

1. פרגון, כי כשמגיע מגיע: מוקד 106 של עיריית תל אביב בועט בתחת, במובן הטוב של המילה. יצא לי כבר להתקשר פעמיים, בתלונה על מפגעים שונים – פעם אחת גרר מכוניות ששעט כמשוגע במורד בוגרשוב וכמעט גילח לי את הצלעות, ופעם שניה משאית חצופה שחנתה על **כל** המדרכה שברחוב מלצ'ט-פינת העבודה.

לצערי בשני המקרים הצעתי להשמיד את כלי הרכב לא התקבלה, אבל בשני המקרים לא רק שהפרטים נרשמו והובטח לי שהמקרה טופל – האנשים הטובים במוקד הגדילו לעשות והתקשרו אלי חזרה כדי לדווח לי מה עלה בגורל המקרה המטופל.  כל הכבוד לכם, חברים. באמת.

2. ואם כבר מדברים על בעיטות בתחת: האם אני היחיד שממש סקרן לגבי ההתפתחויות העתידיות בפרשת יירג היידר? מחדשה זעירה ומשמחת למדי על הליכתו בטרם עת בתאונת דרכים של הפאשיסט האוסטרי, מותו של היידר הופך, אט אט, לסאגה מתפתחת והולכת. "יירג היידר נהרג בתאונת דרכים" הפך ל"יירג היידר נסע פי שניים מהמהירות המותרת", התפתח ל"יירג היידר היה שתוי תוך כדי התאונה". לפני כמה ימים קיבלה העלילה מפנה דרמטי: "יירג היידר יצא ממועדון גייז לפני מותו", והיום מבשר עיתון הארץ, שמשום מה החליט להקדיש לנושא תשומת לב מרובה, כי היידר נהרג תוך כדי שליחת SMS לאהובו במפלגה. כפי שהדברים נראים כעת, האופק הדרמטי של אינסידנט הייד מוביל אותנו בבטחה ל"יירג היידר מת בתאונת דרכים, שתוי ונוהג במהירות מופרזת, לאחר שיצא ממועדון גייז, שלח SMS לאהובו במפלגה והטריד מינית גור פנדה." שום גבול, אני אומר לכם. שום גבול אין לאוסטרים האלה. במקומות שבהם מוטרדות פנדות… ובכן, אתם מבינים לאן זה הולך.

(לא בתמונה: יירג היידר)

אצל ברטה בקפה תמר

1. אני גר ליד שינקין כבר כמעט חמש שנים ומעולם לא ישבתי בקפה תמר. כמו הקרחונים בניו זילנד, או כל מני חיות באפריקה, גם כאן אני לא יודע כמה זמן עוד יש לקפה הזה להיות. אין לי סנטימנטים אליו. לא גדלתי בו, ולא העברתי בו את ימי השישי שלי. אני מניח שיכולתי, אם רציתי, לנסות להפיח בו את הרוח המיוחדת, שהופכת את מה שנראה לי, מתבונן מבחוץ, כאוסף של כיסאות פלסטיק, שולחנות פורמייקה, ואוויר ספוג בנוסטלגיה, למשהו אחר. אני טוב בדברים כאלה. משום מה, זה לא חסר לי.

2. בדיוק כמו בתים נעולים ונטושים שמשובצים ברחבי לב העיר, ואיכשהו זוכים מאיתנו להתעלמות מעין, כך איכשהו קפה תמר לא נכנס לזווית הראייה שלי. כשיעל סיפרה לי על התוכניות להקים סקווט בשינקין, לא הצלחתי להבין איפה בכלל יש מקום. כשהיא אמרה שיינקין-פיירברג, עדיין לא הצלחתי להבין איפה. הבניין שבו תוכנן הסקווט היה בניין נטוש באמצע שיינקין. גודל האוקסימורון לבדו גרם לכך שהוא פשוט לא ירשם בתודעתי או בזכרוני.

3. ליגאל בשן היה פעם שיער.

אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!

עומר דיקמן החליט שמישהו מאיים על רגישותו והמיוחדות שלו אם מתארגן לו ערב לזכרו של אליוט סמית', שכולל כחלק מהליין-אפ של כ-14 זמרים שונים, גם את (רעשנים כמו של המן) נינט טייב(!). אויה!

לשם גילוי נאות: נטע אביב, המארגנת של הערב היא חברה טובה שלי, ועבדכם הנאמן כנראה גם ישיר בו, יחד עם יוסף סוויד מ"חם ומחמם בום", את "Say Yes".

אבל גם בלי הקשר הזה, כתבה מהסוג שעומר פרסם בוואלה תרבות היתה מוציאה אותי מדעתי. הקידוש הזה של ה"אחר" של ה"דחוי", וסלידה אוטומטית מכל מה שפופולארי ומיינסטרימי, מזכיר לי את אותן נערות גותיות שלא משנה מה, ישנאו את בריטני ויעריצו את טים ברטון/להקת מטאל/משהו דחוי שאפשר לשים על פוסטרים אחר. אל תבינו לא נכון. אני רחוק מלהיות נציג המיינסטרים. אין לי טלוויזיה בבית, אני חנון מדופלם עם המון פז"מ של להסתובב ביערות מחופש לטרול, וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, בדיוק כמו היחס שלי לאלוהים, גם היחס שלי למיינסטרים הוא לא סלידה אוטומטית. המיינסטרים משפיע עלי, פשוט לא מאוד.

לעומת זאת, גם עומר דיקמן וגם הנערות הגותיות מונעים לחלוטין מתרבות המיינסטרים. כמו ילדים בני 4 שיעשו ההפך מכל מה שתגיד להם, גם דיקמן וגם הנערות מבינים מה הוא המיינסטרים, וסולדים ממנו, לא משנה מה – העיקר להשאר מיוחד.

לא משנה שרוב האמנים שמופיעים בערב הזה – הדרה לווין ארדי, שי נובלמן, יוסי סוויד, ועוד הם אמני אינדי שעבדו ועובדים קשה במשך שנים כדי לשרוד בסצינת המוזיקה הישראלית – אמנים בעלי אמירה וקול משל עצמם. לא משנה שלפעמים גם דברים כמו "כוכב נולד" יכולים להוות קרש זינוק לאמנים מרשימים (ומי שלא מוכן להקשיב למרינה מקסימיליאן בלומין רק בגלל שהיתה בכוכב נולד – מגיע לו). העיקר שאפשר להיות שנונים ומיוחדים ולועגים וציניים כי מישהו פתאום נוגע במוסיקה שעומר דיקמן שומע כשהוא בוכה בלילה, ורוצה שגם אחרים יהנו ממנה.

חס וחלילה שנינט תברח מההגדרה הכל כך נוחה שהעומר דיקמנים של העולם שמו אותה "מפלצת רייטינג מרוקנת". חס וחלילה שנצטרך לשפוט דברים על פי מה שהם, לבחון אותם מחדש מדי פעם. אנחנו יודעים מאיפה הגעת, כפרה-קריית-גתית, ואיך עלית למעלה, ואין שום סיכוי שנכניס אותך לקודש הקודשים ה"אלטרנטיבי" שלנו. כי אם לא נוכל לצחוק ולהתנשא עלייך וכמותייך, מה ישאר לנו מהזהות שלנו?

"מעריצות של נינט… ילדה בת 12 עם טייטס ופוני" – חס וחלילה שהיא תחשף למוזיקה של אליוט סמית. חס וחלילה. איך עומר דיקמן יהיה מיוחד אם כל ילדה בת 12 תוכל לשיר את "miss misery"  או לזמזם את "son of sam"? 

כשאני מסתובב בפסטיבל אייקון, או יותר מזה – קורא בעמוד הראשי של "הארץ" כתבה שמתלבטת אם ללכת אליו או לפסטיבל הסרטים של חיפה – אני מתמלא בגאווה. לא כי הסרטים באייקון כולם טובים, אלא כי משהו שאני אוהב וחושב שהוא טוב, ולא זכה להערכה מספיק, פתאום נחשף עוד קצת לציבור. עומר, אליוט סמית' והמוזיקה שלו לא יעשו פחות נוגים, עצובים או יפים אם עוד אנשים יחשפו אליהם. די, די. אל תבכה.

דרור יקרא

הבנתי שההתהלכות ברחובות תל אביב בעת יום כיפור, היתה בעצם סוג של הצצה למציאות אלטרנטיבית, שבה במדינת ישראל ישמרו שבת. מכוניות לא ינסעו על הכבישים, אנשים לא יפתחו טלוויזיות בקול רם, ילדים יסעו  באופניים. הכל סגור, מלבד שירותי חירום.

אני לא יודע אם הייתי בוחר את זה כמצב תמידי, אבל יש בזה משהו. אוויר נקי. אין רעש. הולכי הרגל מסתובבים על הכבישים, עושים להם ריקליימינג.

למען הסר ספק, ספק שעשוי להתעורר מקריאת פוסטי היידישקייט האחרונים שלי, אין לי שום רגשות או חסכים דתיים. אני לא מתחבר לאבינו שבשמיים או אימנו שבאדמה. אני לא סולד מהם או מפחד מהם, רגשות שבמבט קרוב יותר, בעצם קצת דומים לאהבה (עיין ערך אחוז ההומואים הלטנטיים בקרב ההומופוביים הקיצוניים) – זה פשוט ממש לא הקטע שלי. אבל דווקא בשמירת שבת יש קטע. זה כאילו מישהו חכם בשלב מסויים הבין שחייבים, חייבים יום אחד שבו פשוט לא עובדים. לא משנה מה. ומאחר והוא ידע כמה תחמנים אנחנו, האנשים, הוא עשה הגדרה כל כך רחבה של "עבודה", שאותה אסור לעשות, שפשוט לא תהיה ברירה לאדם אלא לנוח.

מנוחה זה דבר חשוב, אבל לא דחוף, ולכן, כמו כל הדברים החשובים אך הלא דחופים, היא נוטה להשכח ולהדחות. מי שחשב על רעיון השבת, כאילו בא ואמר "תקשיבו: אני יודע שאתם חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילכם, אבל א. אני לא בטוח שאתם צודקים וב. גם אם אתם צודקים, קורה יותר מדי פעמים ששיקול הדעת שלכם לא לעניין. ולכן, ואני יודע שאתם לא תאהבו לשמוע את זה, בתור מישהו שמבין טוב יותר בשבילכם מה טוב לכם, אני מוריד פה הוראות מאוד לא גמישות, כדי שאי אפשר יהיה לעשות להן יותר מדי hacking. שיהיה לפחות מופע אחד של מנוחה שלא ישאר ברביע ה'חשוב לא דחוף', אלא יהיה תמיד ב'חשוב דחוף'. חשוב שתנוחו. אז תנוחו."

דרך אגב, יש את הטענה הנגדית של "כן כן, זה חשוב יום מנוחה, אבל שכל אחד יקח מתי שהוא רוצה, ולמה מכריחים אותי בשבת". זו טענה מעניינת. התשובה אליה מבחינתי היא ברורה מאוד: כשיש תקן אחד להשוות אליו, מאוד ברור מי מיושר ומי לא, ולכן היכולת לאתר פאשלות ולטפל בהן, קלה יותר. כשכולם לוקחים חופש באוגוסט, כל אוגוסט, קורים פחות מקרים של אחד שכל הזמן רוצא לצאת חופש במהלך השנה וכל פעם, איכשהו קופץ בלת"ם והוא נאלץ לבטל את החופשה שלו.
האם אני מתחיל לשמור שבת בזמן הקרוב? לא. אף פעם לא הייתי טוב עם סמכות – אני לא איש של עול. אבל ככל שהלחץ גדל יותר בחיי, בעבודה, ככה אני מבין כמה חשוב לדעת לקדש את החופש, ולהבדיל את הקודש האישי שלי, מהחול.