כשחברנו הפיליפינים שמעו שאנחנו מתכננים לנסוע ל-Siquijor (סיקיהור), הם הרימו גבה: ״מה?! יש שם מכשפות. מכשפות בלי אף!״. וכך מצאנו את עצמנו, באביב 2010, נוסעים לאי של מכשפות. לא רק החברים, גם הלונלי פלאנט הבטיח לא סתם מכשפות, אלא מין כנס מכשפות כזה, שכולל פסטיבל ומרפאים אלטרנטיבים מיוחדים וכו׳. הלונלי פלאנט גם טען שיש שם חופים יפים ונחמד לטייל שם. את המכשפות ניסינו לצוד במשך כשלושה ימים, כולל מסע בירח מלא בג׳ונגלים על טוסטוס שהיה מפחיד, אבל הכי קרוב שהגענו היה מין משהו שנראה כמו הפנינג שאורגן על ידי עיריית פתח תקווה, שבו ליאת קיבלה מסאז׳ ולכולם היו אפים. מה שכן מצאנו היה את דאמן-סאן. דאמן-סאן הוא יפני מקסים – כמעט קריקטורה של יפני, שפתח בית הארחה/ריזורט על חוף הים בסיקיהור, עם בקתות עץ בסגנון יפני ואמבטיות בסגנון (אתם יושבים?) יפני. והכנסת אורחים מהממת. התארחנו אצלו ארבעה ימים וקיללנו את עצמנו שבזבזנו זמן בריזורט המפונפן השני שבו היינו. הוא לימד את ליאת (״לילי-סאן״) לשחק טניס, והצוות שלו מורכב מצעירים שמקבלים מלגה ממנו ללמוד תיירות בבתי ספר. בקיצור – איש מדהים ומקום מדהים. בבקתה שלנו, מצאתי כמה ספרים. אחד מהם היה מאוד יפה. היה לו ציור של עץ גדול על הכריכה, ומעליו נכתב ״The Magicians". מאחור נכתב שזה כמו הארי פוטר, רק על קולג׳. קוונטין קולדווטר הוא נער ברוקלינאי חריף וממורמר, עם אובססיה קלה לסדרת ספרים אה-לה-נארניה בשם פילורי, שקבל יום אחד הזמנה לבית ספר לקסמים – קולג׳ בשם ברייקבילס. מצד אחד זה נראה לי מגניב. כי קסמים ופנטזיה וכו׳. מצד שני זה נראה לי מטופש – מעין נסיון לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר, ואף פעם לא אהבתי me-tooים. התחלתי לקרוא, ונשאבתי. מתברר שצדקתי בשני הסעיפים – אין ספק שהארי פוטר עמד בתודעתו של לב גרוסמן, הסופר, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו – הגיבורים של הספר הם ביסודם חנונים, ולכן קווידיץ׳ ודמבלדור הם ממאות הרפרנסים החנונים שמשובצים בספר – יחד עם שר הטבעות, ו-D&D ואפילו Nethack. בלעתי את הספר בשקיקה, אבל כשהיגע הזמן לעזוב, נשארו לי עוד כ-300 עמודים. ביקשתי מדאמן-סאן רשות לשאול את הספר, תוך שאני מבטיח להחזיר אותו בדואר. דאמן סאן חשב דקה, חייך והודיע לי שהוא מעניק לי אותו במתנה. וכך החל הרומן שלי עם סדרת ״הקוסמים״, שהספר השלישי והאחרון שלה יצא בתחילת אוגוסט.

העלילה של הספרים מגניבה, אבל יש שם שתי תמות, שחוזרות בשלושת הספרים, שמעניינות אותי במיוחד. הראשונה היא התמה של הדוקהה. דוקהה, או ״סבל״ היא אחת מהאמיתות הנאצלות בבודהיזם – הסבל קיים. לא הכל הוא סבל, אבל הסבל – אי נחת, חוסר שביעות רצון, הוא תכונה פנימית שלנו, ולא קשור בדברים חיצוניים. דמיינו את התמונה הכי שמחה שלכם – יושבים על ערסל בחוף קסום. כמה זמן תוכלו לשבת ככה, מבלי שפתאום יגרד לכם, או יהיה חם או שהיתושים יציקו, או שפתאום תרצו להיות בבריכה, או לשתות משהו. זוהי הדוקהה. הקוסמים בספרים של גרוסמן הם הדוגמה המובהקת ביותר לדוקהה. אחרי שהם נהיים קוסמים, הם כאילו זכו בלוטו. הקוסמים של גרוסמן הם סוג של סופרמנים. הם יכולים לעשות… כמעט הכל. כל מה שמוטנט טוב ב-xmen יודע לעשות. הם יכולים לעוף, לעבור דרך קירות, להיות רואים ואינם נראים – בקיצור קוסמים. And yet they are constantly unapphy. הם משועממים, כועסים, בקיצור – מבועסים כל הזמן. כל כך מבועסים שהם יוצאים לכל מני קווסטים והרפתקאות שמסבכות אותם בצרות, כי הם חושבים שבקצה הקשת, אם רק יגיעו אליה, יהיה כד הזהב של האושר, אבל כשהם מגיעים אליו הם מגלים שהסבל נשאר אצלם. כפי שיובל הררי כתב על בודהיזם – מבחינת בודהיזם הסבל הוא מחוקי הטבע, ולכן תקף גם לאלים. או במקרה הזה, לקוסמים.

התמה השניה היא התמה של סליחה, סליחה עצמית. במהלך שלושת הספרים הקוסמים מתבגרים. כשהם מתחילים הם בדיוק מסיימים תיכון, מתחילים קולג׳. בספר השלישי הם כבר בשנות השלושים שלהם. וכמו בכל חבורה, יש דרמה – ההוא עושה להיא ככה, ההיא בוגדת עם ההוא, האלה רבים. רק שזה עם קוסמים אז לפעמים אנשים מתים, או הופכים לשדים או דברים כאלה. הגיבור, קוונטין, רחוק מלהיות מושלם. לפעמים הוא קצת מאנייק. וכשהוא מתבגר, יש לו את היכולת הזאת, להסתכל אחורה, להגיד ״אוי, פה הייתי קצת מאנייק״, או ״פה הייתי ממש מאנייק״, ולסלוח לעצמו. את הסליחה העצמית  פגשתי לראשונה ב״אשתו של הנוסע בזמן״. הגיבור של ״אשתו״, הנרי, הוא לפחות בצעירותו, פרחח. אולי פרחח זו מילה קצת מכובסת. הוא Punk, ולא במובן השמאלני-מלא-אידיאולגיה של המילה, אלא יותר קרוב למובן החוליגני של המילה. אבל זכור לי (וסלחו לי על אי הדיוקים – עברו אי אילו שנים מאז שקראתי את הספר), שבשלב מסויים הנרי מסתכל על עצמו בעבר, ואומר משהו בסגנון ״עשיתי כמה דברים מחורבנים כשהייתי צעיר, ואני שמח שאני כבר לא שם.״. אין שם שיפוט, אין שם ייסורים, יש שם סליחה. זה נגע בי עמוקות.

כולנו, אני מניח, תופסים את עצמנו כאנשים מוסריים, ששואפים לטוב. אבל במהלך החיים קורים דברים. אנחנו בוחרים בבחירות, עושים דברים, שמצטערים עליהם. אני יודע שאצלי זה ככה. חלקם הם דברים דרמטיים ומוסריים – בגדתי באמון של חבר, וחלקם הם סתם פדיחות איומות, מהסוג שגורמות לך לעוות את הפנים, ושבזכות האינטרנט יהיו שם לנצח (רמז: כשמגגלים את שמי באנגלית, מגלים וידאו שבו אני דופק זיוף של החיים, בהופעה חיה, אל מול קהל בתיאטרון תמונע).

יש לי זכרון טוב, ולכן קשה לי לשכוח. אני זוכר את הילדים שהציקו לי בגן הילדים – איך הם נראו, אם השם שלהם. וקשה לי לסלוח. והכל נהיה קשה יותר, כשזה לעצמך. אבל בשנים האחרונות, בין השאר בזכות הדוגמא של הנרי, אני מרשה לעצמי. זה עדיין פדיחה כשאני רואה את עצמי שר, אבל אני מושך בכתפיים, ואומר ״נו, זה קרה…״. ואני עדיין מתבייש בדברים שעשיתי, אבל אני גם מרשה לעצמי להסתכל להם בעיניים, ועדיין לסלוח לעצמי. הבן דוד של לסלוח לעצמך, הוא לאהוב את עצמך. המסר הזה, של כמה חשוב לאהוב את עצמך, הוא נפוץ להחליא. מפרסומות לשוקולד וסבונים, ועד סדנאות הניו אייג׳ בשנקל וגם לא בשנקל. and yet we do it so badly. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי במצב מוזר. החיים שלי טובים, נהדרים אפילו על פי רוב הסטנדרטים המקובלים. אבל פה ושם חורק. גם אלי מגיעה הדוקהה, לפעמים בגדול, ולפעמים בקטן. העניין הוא, שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את רוב הבעיות שלי. זה לא מאוד מסובך – בגדול לשבת שעה ביום במדיטציה, לעשות שלוש-ארבע שעות פעילות גופנית טובה בשבוע, להוריד פחממות. דברים בסגנון הזה. אני ממש טוב בלדעת. הבעיה היא היישום. כי שעה מדיטציה ביום? למי יש זמן. והרמת משקולות או ספרינטים? מזיעים בזה, ואין כוח. ופחממות? פחממות הם הדרך של אלוהים להגיד לנו סליחה על כל התלאות האחרות שיש בחיים. ואני לא עושה את כל הדברים האלה, למרות שאני יודע שזה טוב לי. המעמד הזה, של ידע אך העדר אנרגיה מתמיה אותי בחודשים האחרונים.

שבוע שעבר חשבתי על עילם. ועל כמה אני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי שום דבר כפי שאני אוהב את עילם. העוצמה היוקדת, האינסופית של האהבה הזאת מסנוורת אותי, ומדהימה אותי כל פעם מחדש. הבנתי, שאחת המתנות שעילם נותן לי, היא קנה מידה. כי פתאום כשראיתי כמה אני אוהב את עילם, הבנתי כמה עוד יש לי לגדול בלאהוב את עצמי. גולדה אמרה את האמירה המפורסמת שלה על איך שלום יגיע כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. אני לא יודע אם יש חלק אחד במשפט הזה שהוא נכון, אבל האסימון נחת. פתאום שראיתי שאפשר לאהוב מישהו, משהו, ככה, בצורה כמעט superhuman, אז אם אני אצליח לאהוב את עצמי לא כמו, כי זה כנראה לא אפשרי ביולוגית, אבל מתקרב לכמה שאני אוהב את עילם, אז משבר האנרגיה הפרטי שלי יגמר. כי עבורו אני אקום בבוקר, ובלילה. ולמרות שהוא מתיש אותנו לפעמים, האנרגיה אף פעם לא נגמרת. עכשיו שאני יודע איך זה נראה, אבנה לי אחד כזה, עמוד יוקד של אהבה, לעצמי. או לפחות אנסה. בספטמבר, כנראה. למה החום של אוגוסט הורג אותי.