חודש: ינואר 2008

שף צרפתי או מאמא מרוקאית

לפני כמה זמן פנה אלי י', וביקש שאתחיל לתרום לפרוייקט המדהים שהוא והחברים שלו בונים. הרבה זמן עבר ולא עשיתי את זה עדיין. הסיבה הראשונה היא כמובן חוסר משאבים. הסיבה השנייה, היא שפשוט לא ידעתי איך.
כל הפרוייקט הנ"ל בנוי על פירוק של השיטה למרכיביה השונים, והתיעוד שלהם. אפשר להשוות אותו, אולי, לפרוייקט העצום של אסקופייה (או בגירסה האיטלקית, פלגרינו ארטוזי), שתיעד בספר אחד אלפי מתכונים שונים, לפרטי פרטים. אסקופייה בעצם "פירק" את ההתנהלות של בית מלון עלי, ופרט אותו לספר עם "מתכונים". אם שלטת בכל המתכונים הנ"ל, יש לך אפשרות, תיאורטית לפחות, להיות טבח עילי. גם אם לא שלטת, אתה יכול לעיין בו ולהבין ממה המתכונים מורכבים, מה היחסים בניהם וכו'. כמובן שהפרוייקט של אקבן, עושה הרבה יותר מזה – הוויקי הסמנטי מאפשר לך לחפש גם את כל המתכונים מבוססי שמנת, או את כל הרטבים לסלט. אבל העיקרון הפילוסופי מאחורי שני הפרוייקטים, דומה. לפחות נראה לי.

קל מאוד לצרף מתכונים חדשים לספר של אקב"ן. קל טכנית, זאת אומרת. גם תוכנית קל, אם כבר יש לך את המתכונים ביד. אם הם קיימים, בצורת קאטות (נגיד סט הקאטות הקבועות של איידו) או טכניקות "רשמיות" (כמו 67 ההטלות של הקודוקאן ג'ודו).

אבל מה עושים כשאין לך ספר מתכונים? מה עושים אם כל השיטה שלך בנוייה על להכשיר אותך להיות מעין אמא מרוקאית/פרסייה/איטלקית, שמבשלת "לפי העין"? האוכל יוצא טעים לאללה, אל תטעו. ברמה גבוהה באמת – מסוג התבשילים שאחר כך חיים כהן או רפי כהן מגיעים, טועמים ועושים פרצוף של גן עדן. אבל עדיין – אם תנסו לשאול את המאמא כמה מלח לשים, או כמה עגבניות, היא תענה "נו, כמה שצריך…".

זה לא שבשיטה שלי אין תרגולים – יש, אבל אני מרגיש שהם לא "לב העניין". זה לא שכשאני מלמד אני לא מראה תרגיל – אני מראה. אבל זה תרגיל שחשבתי עליו באותו יום. הוא מתבסס על זה שהוא "נראה לי" – על איזושהי ידיעה פנימית שהוחדרה בי בתהליך הלימוד. בדיוק כמו שאני יודע שכשאני מבשל רוטב עגבניות לפסטה, אז זיתים אפשר להוסיף, אבל חסה לא.

גיחי גיחי טום קרוז

הסרטון המדובר שמסתובב ב"אינטרנט" בזמן האחרון, שבו רואים את טום קרוז מלהג על נפלאות הסיינטולוגיה, מהווה לרוב האנשים איזושהו פוטנציאל דחקות בלתי נדלה. ברגע שהשיחה גוועת לרגע, מישהו תמיד יכול לשאול אם קרה לכם שעברתם פעם ליד תאונת דרכים, והרגשתם שאתם היחידים שיכולים לעשות משהו בנידון.

וזה די מצחיק.

אבל דווקא הסרטון (הדי מצחיק) הזה של קרייג פרגסון (בעל חזות הרוד סטיוארט ומבטא סקוטי גם), גורם לי לחשוב שנית.

אני לא מחבב את הסיינטולוגים, אני חושב שהם כת מטופשת ורעה, שעושה למיליוני אנשים בעולם כאב ראש קולקטיבי. מצד שני, מה שמצחיק בווידאו המקורי של קרוז, הוא גם המסרים, גם ההבעה, וגם הטרמינולוגיה. וואלה. תראו – הווידאו הזה, הוא סרטון פנימי של הסיינטולוגיה. הוא מיועד לסיינטולוגים, ולא ללא-סיינטולוגים. הוא גם מתאר חוויות אישיות, ודתיות (אם כי דת הזויה), של אדם. לקרוא תיאורים של הטריפים של תרזה מאבילה מוביל ללא פחות הנהוני ראש מטום קרוז המלהג. מישהו מרשה לעצמו להתנהג בהתלהבות, בפורום סגור, לגבי משהו שהוא מרגיש בחוזקה לגביו – זו סיטואציה שמאוד קל להפוך למשהו מצחיק. זה כמו שמישהו יצלם אותכם בשיחה מרגשת עם בת הזוג שלכם, או כשאתם רק מתעוררים בבוקר וכולכם ג'יפה. גיחי גיחי. לגבי הטרמינולוגיה – ראשי התיבות והשפה הפנימית – סורי – יש את זה בכל ארגון, בכל דת. אם יצא לכם פעם להיות בערב של חברה' מהצבא, במיוחד בכל מני יחידות גדולות ומסווגות למיניהם, בוודאי תדעו שחצי מהבדיחות זה בכלל במספרים. "אז ההוא מ-554 ציפה שאני אעשה ככה וככה." (צחוק רועם מסביב). אם אתה מבין – מצחיק. אם אתה הדיוט – אז זה נע בין לא נעים לבין מוזר.

וכן, זה לא סותר את העובדה שהסיינטולוגים הם רעים ומשוגעים וחלק מהדברים שקרוז אומר שם הם בין הזויים למפחידים.

נ.ב.

ג'וני עלה על זה יפה. מסתבר שטום קרוז הוא באמת, באמת, פראנק טי.ג'יי מאקי.

מוות וקלישאה

שלוש ורבע. יוצא מדיון. פותח פלאפון. 4 הודעות חדשות. אבא של י' נפטר. אני מופתע. ההלוויה התחילה לפני רבע שעה. פול גאז לרחבת החסד בירקון. אנשים לא עונים לפלאפון, כי זו הלוויה. תמר פ' שלחה לי פעם מאמר שמסביר ששדות תעופה נבנים בכוונה כדי לבלבל, כדי שהטרוריסטים יתבלבלו ויחידות ההתערבות לא. גם בתי קברות? לא הייתה לוויה שהייתי בה שלא הזעתי, לא משנה מתי בשנה. אי אפשר לראות כלום. הברושים מסתירים וכל כתם צבע גונב את העין. הלכתי הפוך. אולי אם הייתי ממשיך עוד הייתי מגיע מהצד השני. מסתובב. מגיע אחרי שכולם כבר הולכים חזרה לאוטו. חיבוק לי'. הצלחתי לאחר להלוויה.

לא פגשתי את אבא שלו אף פעם. אפשר לדבר על מוות בלי קלישאות?

In the Lobby of the Hotel del Mayo

The girl in the lobby reading a leather-bound book.
The man in the lobby using a broom.
The boy in the lobby watering plants.
The desk clerk looking at his nails. The woman in the lobby writing a letter.
The old man in the lobby sleeping in his chair.
The fan in the lobby revolving slowly overhead.
Another hot Sunday afternoon.

Suddenly, the girl lays her finger between the pages of her book.
The man leans on his broom and looks.
The boy stops in his tracks.
The desk clerk raises his eyes and stares.
The woman quits writing.
The old man stirs and wakes up.
What is it?

Someone is running up from the harbor.
Someone who has the sun behind him.
Someone who is barechested.
Waving his arms.

It's clear something terrible has happened.
The man is running straight for the hotel.
His lips are working themselves into a scream.

Everyone in the lobby will recall their terror.
Everyone will remember this moment for the rest of their lives.

 

(Raymond Carver)