בגיל 16, נשאלתי איפה אהיה בגיל 26, ועניתי ללא היסוס ״היסטוריון או קצין איסוף במוסד״. זו כמובן תשובה לא לגמרי סבירה עבור נער בן 16, אבל מצד שני כשנשאלתי שאלה דומה בגן, על מה אהיה כשאהיה גדול, עניתי ״פרסומאי״, אז לך תדע.

היתה לי תוכנית: ברוב הלימודים אקבל שבעים, אהיה מאושר, אבל הממוצע שלי יהיה מספיק גבוה כדי שאוכל להתקבל ללימודי היסטוריה ללא פסיכומטרי. וכשהשתחררתי מהצבא, אחרי מעבר באמצע בהייטק ובפירנצה, עשיתי בדיוק את זה. אני חושב שכולם, כולל אני, די הופתענו מכמה התוכנית שלי עבדה. השאיפה היתה להיות מדיבאליסט, יעני להתמחות בימי הביניים, כי כידוע, זו התקופה שבה היו אבירים ודרקונים ולכן מי לא ירצה להתמחות בזה. ואכן, המפגש עם פצצת הכריזמה האינטקלקטואלית שהיא פרופ. אביעד קליינברג בתרגיל מבוא ימי הביניים, רק חיזקה אצלי את התחושה שבחרתי נכון.

ואז הגיע אורי. אורי אמיתי. ד״ר אורי אמיתי. ידעתי שאני צריך לעשות תרגיל יוון, וידעתי שאני צריך לעשות אותו עם עירד מלכין, אבא של חברה טובה ודמות אגדית בתחום, אבל מה לעשות והוא היה בשנת שבתון או משהו כזה, אז הביאו מחליף. תלמיד לשעבר שלו, שבדיוק חזר מהדוקטורט בברקלי. הכימיה בינינו היתה כל כך מיידית, ששיניתי את נתיב הקריירה שלי. זאת אומרת, בסוף לא עשיתי דוקטורט בכולם, אבל פתאום הפוקוס הפך להיות יוון העתיקה.

לפני שנדבר קצת על הכימיה שלי ושל אורי, ועל תוצאותיה המבדרות, אני חייב להסביר את מהפך הלב: למרות העובדה שהובהר לי סופית שאלפים ודרקונים הם לא חלק מתוכנית הלימודים בימי הבינים או באופן כללי בחוג להיסטוריה, ימי הביניים עדיין קסמו לי מאוד. משהו בעולם שמתפורר ובונה את עצמו מחדש עדיין מרתק אותי. אבל המפגש עם יוון היה mind blowing. כל היסטוריה היא הזדמנות להסתכל על עצמנו, ובעוד שבימי הביניים העדשה היא דרך עולם שחרב, ביוון זה היה פשוט… bizarro world. תרבות אלטרנטיבית, גאה, מנומקת, אבל כל כך שונה, חדשנית, יצירתית, מבוזרת אך גלובאלית. I was hooked. והכימיה עם אורי, כאמור, לא הזיקה. כמה כימיה היתה שם? בוא נגיד שבסוף הסמסטר, הוזמנתי לקבוצת ה-D&D שלו, ובסמסטר שאחרי השתתפתי בתפקיד אורח בקורס שלימד בסמינר הקיבוצים, בתור השטן, בחצאית מיני, גרביוני רשת וביריות.

אורי היה, באופן לא מפתיע, מנחה מעולה של המשחק. הוא יצר עולם ועלילה מגניבים, שמהם אני לא זוכר כולם, אבל הדבר שהכי נחקק דווקא, היה הכובעים. למי שלא יודע שום דבר על משחקי תפקידים, אז בגדול, זה משחק שבו לכל אחד יש דמות שהוא משחק אותה באופן קבוע בעולם של נדמה לי. העולם עצמו, מסופר על ידי מנחה, שגם משחק את כל שאר הדמויות בעולם הזה שהם לא של השחקנים. באנגלית קוראים לזה NPC – Non Player Character, ולמרות שהמונח הרשמי בעברית הוא דב״ש, המקצוענים פשוט אומרים ״נאפּס״.

אורי, כמנחה שלנו, היה מחליף בין כמה וכמה דמויות במהלך מפגש משחק. ולכל דמות היה כובע. כל פעם שהוא החליף בין הדמויות, הוא ניסה לשנות את המבטא וסגנון הדיבור, וחבש על ראשו כובע, הכובע של הדמות הזו. זה היה מקסים, וחכם, ועזר לנו להכנס למשחק וגם להבין את ההקשר, לא להתבלבל עם מי אנחנו מדברים.

בשבועות האחרונים, הכובע הזה נמצא איתי ברוב הפגישות שלי. אני מגיע איתו לפגישות גם כי שמש בחוץ ואני קירח, אבל אני דואג שהוא יהיה קרוב אלי. גם בפגישות זום.

אתן מבינות, במקביל להצטרפותי לקרן הון הסיכון המהממה בתחילת השנה, התחלתי לייעץ לחברות וגופים שונים. אני מייעץ להם על אסטרטגיה, וסטורי טלינג, ומוצר, ו-growth (וכמובן שבמוב ״הסנדלר הולך יחף״ קלאסי, ההתנהלות שלי סביב ה-growth של העסק של עצמי היא פושעת על גבול הקומית. בוא נגיד שעד לפני כמה שבועות זה שאני מייעץ אפילו לא היה מוזכר בלינקדאין שלי, שלא נאמר שיהיה לי אתר חס וחלילה), וכל זה בזמן שאני נפגש עם חברות כמשקיע.

ובפגישות, כמשקיע, אני מנסה לשתוק. ולהקשיב. ולשאול שאלות הבהרה, שיעזרו לי להבין מי היזמת שיושבת מולי, מה הדרך שלה להסתכל על העולם ועל הכאב, לספר לי את איך היא ניגשת לפתור אותו. ותוך כדי, עולים לי, כיזם ויועץ, ובכן עולים לי מיליון רעיונות. על איך לדייק את ה-value proposition או את המוצר, על איך לבדוק תזות, על טריקים ל-goto market, על איך אני הייתי בונה את המצגת או מספר את הסיפור הזה. אבל זה לא תפקידי. זו לא החברה שלי. וכאן נכנסת הגאונות של הכובע. כי כשיש לי איזושהי תובנה ממש אקסטראורדינר, אני שואל אם אני שניה יכול לשים את הכובע של היועץ. ואם אומרים לי כן, אז אני חובש אותו. פיזית. תוך כדי השיחה ומדבר כיועץ. ואז אני מסיר אותו, וחוזר להיות משקיע. בגלל שהייתי רגיל לקונץ הזה ממשחקי ה-D&D עם אורי, לקח לי זמן להבין למה כולם כל כך מופתעים מזה שאני אשכררה עושה את זה. אבל אני כל כך מבסוט שמצאתי את הפתרון הזה. השבוע עשיתי הפוך – בפגישה עם חברה שאני מייעץ לה, הכובע הפך להיות ״הכובע של ה-VC״, וחבשתי אותו כמה דקות בזמן שדיברנו על איך VC מסתכל על KPIים כאלה ואחרים. זה מפתיע כמה זה מועיל, היכולת לעבור, בצורה שברורה חד משמעית לכל המשתתפים בשיחה, למוד אחר, ואז לחזור. איך, כדי לסמן בצורה בהירה את המקום שממנו אנחנו מדברים, לפעמים צריך רק כובע, ונכונות לשנות את נקודת המבט שלך.

משחקי תפקידים, התחביב הזה שאיילון גושפנץ השכן שלי מלמטה בכפר סבא הכניס אותי אליו בכיתה ה׳ העניק לי כל כך הרבה מתנות לאורך חיי. חוגים חברתיים שלמים, שעות של הנאה, דמיון, יצירתיות, היכולת להסתכל על המציאות בצורה מכומתת, היכולת להבין שיש הבדל בין חוכמה לתבונה, ועוד, ועוד. זו אולי הזדמנות מצוינת לחבוש את הכובע של הוקרת התודה, על המזל שהיה לי במפגש הזה.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

כשחברנו הפיליפינים שמעו שאנחנו מתכננים לנסוע ל-Siquijor (סיקיהור), הם הרימו גבה: ״מה?! יש שם מכשפות. מכשפות בלי אף!״. וכך מצאנו את עצמנו, באביב 2010, נוסעים לאי של מכשפות. לא רק החברים, גם הלונלי פלאנט הבטיח לא סתם מכשפות, אלא מין כנס מכשפות כזה, שכולל פסטיבל ומרפאים אלטרנטיבים מיוחדים וכו׳. הלונלי פלאנט גם טען שיש שם חופים יפים ונחמד לטייל שם. את המכשפות ניסינו לצוד במשך כשלושה ימים, כולל מסע בירח מלא בג׳ונגלים על טוסטוס שהיה מפחיד, אבל הכי קרוב שהגענו היה מין משהו שנראה כמו הפנינג שאורגן על ידי עיריית פתח תקווה, שבו ליאת קיבלה מסאז׳ ולכולם היו אפים. מה שכן מצאנו היה את דאמן-סאן. דאמן-סאן הוא יפני מקסים – כמעט קריקטורה של יפני, שפתח בית הארחה/ריזורט על חוף הים בסיקיהור, עם בקתות עץ בסגנון יפני ואמבטיות בסגנון (אתם יושבים?) יפני. והכנסת אורחים מהממת. התארחנו אצלו ארבעה ימים וקיללנו את עצמנו שבזבזנו זמן בריזורט המפונפן השני שבו היינו. הוא לימד את ליאת (״לילי-סאן״) לשחק טניס, והצוות שלו מורכב מצעירים שמקבלים מלגה ממנו ללמוד תיירות בבתי ספר. בקיצור – איש מדהים ומקום מדהים. בבקתה שלנו, מצאתי כמה ספרים. אחד מהם היה מאוד יפה. היה לו ציור של עץ גדול על הכריכה, ומעליו נכתב ״The Magicians". מאחור נכתב שזה כמו הארי פוטר, רק על קולג׳. קוונטין קולדווטר הוא נער ברוקלינאי חריף וממורמר, עם אובססיה קלה לסדרת ספרים אה-לה-נארניה בשם פילורי, שקבל יום אחד הזמנה לבית ספר לקסמים – קולג׳ בשם ברייקבילס. מצד אחד זה נראה לי מגניב. כי קסמים ופנטזיה וכו׳. מצד שני זה נראה לי מטופש – מעין נסיון לרכב על גל ההצלחה של הארי פוטר, ואף פעם לא אהבתי me-tooים. התחלתי לקרוא, ונשאבתי. מתברר שצדקתי בשני הסעיפים – אין ספק שהארי פוטר עמד בתודעתו של לב גרוסמן, הסופר, אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו – הגיבורים של הספר הם ביסודם חנונים, ולכן קווידיץ׳ ודמבלדור הם ממאות הרפרנסים החנונים שמשובצים בספר – יחד עם שר הטבעות, ו-D&D ואפילו Nethack. בלעתי את הספר בשקיקה, אבל כשהיגע הזמן לעזוב, נשארו לי עוד כ-300 עמודים. ביקשתי מדאמן-סאן רשות לשאול את הספר, תוך שאני מבטיח להחזיר אותו בדואר. דאמן סאן חשב דקה, חייך והודיע לי שהוא מעניק לי אותו במתנה. וכך החל הרומן שלי עם סדרת ״הקוסמים״, שהספר השלישי והאחרון שלה יצא בתחילת אוגוסט.

העלילה של הספרים מגניבה, אבל יש שם שתי תמות, שחוזרות בשלושת הספרים, שמעניינות אותי במיוחד. הראשונה היא התמה של הדוקהה. דוקהה, או ״סבל״ היא אחת מהאמיתות הנאצלות בבודהיזם – הסבל קיים. לא הכל הוא סבל, אבל הסבל – אי נחת, חוסר שביעות רצון, הוא תכונה פנימית שלנו, ולא קשור בדברים חיצוניים. דמיינו את התמונה הכי שמחה שלכם – יושבים על ערסל בחוף קסום. כמה זמן תוכלו לשבת ככה, מבלי שפתאום יגרד לכם, או יהיה חם או שהיתושים יציקו, או שפתאום תרצו להיות בבריכה, או לשתות משהו. זוהי הדוקהה. הקוסמים בספרים של גרוסמן הם הדוגמה המובהקת ביותר לדוקהה. אחרי שהם נהיים קוסמים, הם כאילו זכו בלוטו. הקוסמים של גרוסמן הם סוג של סופרמנים. הם יכולים לעשות… כמעט הכל. כל מה שמוטנט טוב ב-xmen יודע לעשות. הם יכולים לעוף, לעבור דרך קירות, להיות רואים ואינם נראים – בקיצור קוסמים. And yet they are constantly unapphy. הם משועממים, כועסים, בקיצור – מבועסים כל הזמן. כל כך מבועסים שהם יוצאים לכל מני קווסטים והרפתקאות שמסבכות אותם בצרות, כי הם חושבים שבקצה הקשת, אם רק יגיעו אליה, יהיה כד הזהב של האושר, אבל כשהם מגיעים אליו הם מגלים שהסבל נשאר אצלם. כפי שיובל הררי כתב על בודהיזם – מבחינת בודהיזם הסבל הוא מחוקי הטבע, ולכן תקף גם לאלים. או במקרה הזה, לקוסמים.

התמה השניה היא התמה של סליחה, סליחה עצמית. במהלך שלושת הספרים הקוסמים מתבגרים. כשהם מתחילים הם בדיוק מסיימים תיכון, מתחילים קולג׳. בספר השלישי הם כבר בשנות השלושים שלהם. וכמו בכל חבורה, יש דרמה – ההוא עושה להיא ככה, ההיא בוגדת עם ההוא, האלה רבים. רק שזה עם קוסמים אז לפעמים אנשים מתים, או הופכים לשדים או דברים כאלה. הגיבור, קוונטין, רחוק מלהיות מושלם. לפעמים הוא קצת מאנייק. וכשהוא מתבגר, יש לו את היכולת הזאת, להסתכל אחורה, להגיד ״אוי, פה הייתי קצת מאנייק״, או ״פה הייתי ממש מאנייק״, ולסלוח לעצמו. את הסליחה העצמית  פגשתי לראשונה ב״אשתו של הנוסע בזמן״. הגיבור של ״אשתו״, הנרי, הוא לפחות בצעירותו, פרחח. אולי פרחח זו מילה קצת מכובסת. הוא Punk, ולא במובן השמאלני-מלא-אידיאולגיה של המילה, אלא יותר קרוב למובן החוליגני של המילה. אבל זכור לי (וסלחו לי על אי הדיוקים – עברו אי אילו שנים מאז שקראתי את הספר), שבשלב מסויים הנרי מסתכל על עצמו בעבר, ואומר משהו בסגנון ״עשיתי כמה דברים מחורבנים כשהייתי צעיר, ואני שמח שאני כבר לא שם.״. אין שם שיפוט, אין שם ייסורים, יש שם סליחה. זה נגע בי עמוקות.

כולנו, אני מניח, תופסים את עצמנו כאנשים מוסריים, ששואפים לטוב. אבל במהלך החיים קורים דברים. אנחנו בוחרים בבחירות, עושים דברים, שמצטערים עליהם. אני יודע שאצלי זה ככה. חלקם הם דברים דרמטיים ומוסריים – בגדתי באמון של חבר, וחלקם הם סתם פדיחות איומות, מהסוג שגורמות לך לעוות את הפנים, ושבזכות האינטרנט יהיו שם לנצח (רמז: כשמגגלים את שמי באנגלית, מגלים וידאו שבו אני דופק זיוף של החיים, בהופעה חיה, אל מול קהל בתיאטרון תמונע).

יש לי זכרון טוב, ולכן קשה לי לשכוח. אני זוכר את הילדים שהציקו לי בגן הילדים – איך הם נראו, אם השם שלהם. וקשה לי לסלוח. והכל נהיה קשה יותר, כשזה לעצמך. אבל בשנים האחרונות, בין השאר בזכות הדוגמא של הנרי, אני מרשה לעצמי. זה עדיין פדיחה כשאני רואה את עצמי שר, אבל אני מושך בכתפיים, ואומר ״נו, זה קרה…״. ואני עדיין מתבייש בדברים שעשיתי, אבל אני גם מרשה לעצמי להסתכל להם בעיניים, ועדיין לסלוח לעצמי. הבן דוד של לסלוח לעצמך, הוא לאהוב את עצמך. המסר הזה, של כמה חשוב לאהוב את עצמך, הוא נפוץ להחליא. מפרסומות לשוקולד וסבונים, ועד סדנאות הניו אייג׳ בשנקל וגם לא בשנקל. and yet we do it so badly. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי במצב מוזר. החיים שלי טובים, נהדרים אפילו על פי רוב הסטנדרטים המקובלים. אבל פה ושם חורק. גם אלי מגיעה הדוקהה, לפעמים בגדול, ולפעמים בקטן. העניין הוא, שאני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לפתור את רוב הבעיות שלי. זה לא מאוד מסובך – בגדול לשבת שעה ביום במדיטציה, לעשות שלוש-ארבע שעות פעילות גופנית טובה בשבוע, להוריד פחממות. דברים בסגנון הזה. אני ממש טוב בלדעת. הבעיה היא היישום. כי שעה מדיטציה ביום? למי יש זמן. והרמת משקולות או ספרינטים? מזיעים בזה, ואין כוח. ופחממות? פחממות הם הדרך של אלוהים להגיד לנו סליחה על כל התלאות האחרות שיש בחיים. ואני לא עושה את כל הדברים האלה, למרות שאני יודע שזה טוב לי. המעמד הזה, של ידע אך העדר אנרגיה מתמיה אותי בחודשים האחרונים.

שבוע שעבר חשבתי על עילם. ועל כמה אני אוהב אותו. מעולם לא אהבתי שום דבר כפי שאני אוהב את עילם. העוצמה היוקדת, האינסופית של האהבה הזאת מסנוורת אותי, ומדהימה אותי כל פעם מחדש. הבנתי, שאחת המתנות שעילם נותן לי, היא קנה מידה. כי פתאום כשראיתי כמה אני אוהב את עילם, הבנתי כמה עוד יש לי לגדול בלאהוב את עצמי. גולדה אמרה את האמירה המפורסמת שלה על איך שלום יגיע כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו. אני לא יודע אם יש חלק אחד במשפט הזה שהוא נכון, אבל האסימון נחת. פתאום שראיתי שאפשר לאהוב מישהו, משהו, ככה, בצורה כמעט superhuman, אז אם אני אצליח לאהוב את עצמי לא כמו, כי זה כנראה לא אפשרי ביולוגית, אבל מתקרב לכמה שאני אוהב את עילם, אז משבר האנרגיה הפרטי שלי יגמר. כי עבורו אני אקום בבוקר, ובלילה. ולמרות שהוא מתיש אותנו לפעמים, האנרגיה אף פעם לא נגמרת. עכשיו שאני יודע איך זה נראה, אבנה לי אחד כזה, עמוד יוקד של אהבה, לעצמי. או לפחות אנסה. בספטמבר, כנראה. למה החום של אוגוסט הורג אותי.

לפני כמה ימים גיליתי את הווידאו הזה,

בו בראד מלדאו מנגן קאבר ל"don't think twice, it's alright" של דילן, יחד עם נגן המנדולינה כריס ט'ייל. זה היה מאוחר בלילה, ליאת ועילם כבר ישנו, ואני הייתי די שחוט בעצמי, ובכל זאת הקדשתי את מלוא תשע וחצי הדקות היפות האלה. Don't think twice it's alright הוא אחד השירים שאני הכי אוהב, של דילן ובכלל. יש משהו בפריטה, משהו במילים המרירות שלו, שנוגע לי במקומות הנכונים. רק אחרי שהקשבתי לקאבר של מאלדו, הבנתי שהוא ריגש אותי יותר מאשר שהשיר המקורי מרגש אותי. וזה לא קרה רק כאן. זה קרה בגרסה של ג'ולי פאוליס ל-blackbird, או של טל כהן-שלו ל"A little rain"  (או של חצי תריסר שירים אחרים מ"שירים משומשים", אבל I'm a total sucker כשזה מגיע לטום וויטס). יכול להיות שהקאברים מרגשים אותי כי את המקור כבר שמעתי עשרות או מאות פעמים, אז הוא פחות אפקטיבי. אבל אני חושב שיש משהו מעבר לזה. כשמישהו עושה קאבר לשיר, זה בדרך כלל בגלל שהוא הפעיל אצלו את ההדהוד הרגשי הזה שבגללו מוזיקה קיימת, וכשהוא מייצר את הקאבר, הוא לוקח את השיר המקורי, ומוסיף לו את הרזוננס האישי שלו. וכשזה קורה נכון, אתה מקבל את השיר עם כמות רזוננס רגשי כפול, ובום – התרגשות.

את בראד מאלדו ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל הג'אז באילת בתחילת שנות האלפיים. זה היה במסגרת מאסטר קלאס, אז גם שמעתי אותו מדבר ולא רק מנגן, והוא היה אדיר. באותה תקופה תיקלטתי פעם בשבוע בנורמן, בר קטן וחמוד בהלל הזקן. אני זוכר איך הייתי מסתובב ברשתות החלפת קבצים, נובר לאנשים במחשבים ומחפש שירים חדשים ומגניבים. ויום אחד נתקלתי בקאבר שלו ל-Blackbird של הביטלס. הרגשתי שגיליתי אבן חן יקרה. השיר שאני הכי אוהב של הביטלס, בגרסת ג'אז מגניבה של פסנתרן אדיר. מה יכול להיות טוב מזה?

סרטון היוטיוב של "Don't think twice, it's alright", מוביל לעשרות גרסאות קאבר אחרות, של מאלדו ואחרים, לעשרות שירים פופולארים. חלקם יפים מאוד. כל אחד מהם היה גורם לי להתרגשות לפני עשור, והיום, על רובם לא טרחתי להקליק.

ערן מולוט, חבר וותיק ואב מגניב, לקח את בנו תוהו (טוב, ים) ללונדון.
תוהו הוא גור-גיקים מהמם – משחק מאנצ'קין ומשחקי תפקידים, בולע ספרי פנטזיה, מד"ב וקומיקס. בתמונה הזאת רואים אותו נכנס למתחם הספרות הספקולטיבית/קומיקס בחנות ספרים ממוצעת בלונדון. זו תמונה אדירה, שגרמה לי לחשוב על עילם. על איך עוד כמה שנים הוא יתחיל לקרוא, ועל איך אני אגלה לו את נארניה, וההוביט, ואולי אפילו הארי פוטר. דמיינתי ספרי מרגנית יד שניה עטופים בנייר אריזה צבעוני, ואת עילם קורע את העטיפה בהתלהבות ונעלם לחדר שלו עם הספר. והבנתי שיש סיכוי שהחזון שלי הוא אנכרוניסטי. שהוא הרבה יותר "מצאתי את הקובץ הנדיר ב-emule", והעולם הוא הרבה יותר "הנה חמישים קאברים של בראד מאלדו בוידאו ורק תקליק ותבחר". נתינת מתנה היא אירוע מיוחד, אבל בעולם שבו הביטים חופשיים, בלתי מוגבלים, איזו משמעות יש לתת מתנה בביטים? יכול להיות שבעתיד, המתנה לא תהיה המעבר מאין ליש, אלא דווקא מיש לאין. שהמתנה שאתן לעילם לא תהיה הספר שאתן לו, כי כבר יהיו לו את כולם, אלא את הפילטר.

כשהייתי צעיר, לא פחדתי להתבגר. להיפך – זה נראה לי דבר מגניב. בילדות, אתה כל הזמן מוגבל בדברים שאתה יכול לעשות. כי אתה לא גדול מספיק, כי הורים אומרים לך לא, כי יש לך כל מני מחויבויות שלא אתה לקחת על עצמך. ואז יש את הרגע הקסום הזה שבו אתה נהיה מבוגר, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. בא לך לקנות לעצמך מכונית על שלט רחוק – אתה לא צריך לשכנע את ההורים שזה משהו חשוב וחינוכי. סוף שבוע בלונדון? בבקשה. יש את הטריק הזה של להתפרנס, אבל יאללה. כשהייתי צעיר ממש לא פחדתי להתבגר, כי לא נראה לי שיש מה להפסיד, רק מה להרוויח. אני בן 35 עכשיו. כל חיי היה לי זכרון ארוך טווח מעולה. ופתאום אני שוכח דברים. לא "שוכח דברים" במובן של אם זה היה סרט אמריקאי אז זה היה רמז מקדים לזה שיש לי אלצהיימר. שוכח דברים בסגנון "מה היה השם משפחה של הבחורה מקלבריה שיצאתי איתה לדייט אחד כשגרתי בפירנצה לפני עשר שנים". שום דבר קריטי. סתם דברים שהיו שם תמיד, מבלי שהייתי צריך לעשות משהו, ופתאום אני מבין שאפשר גם לשכוח. שההתבגרות, שהרעיפה עלי מתנות נהדרות כמשפחה, ושלוות נפש, ונסיון, יש לה מחיר.

יש משהו מצחיק בזה שאני מתחיל לאבד את הזכרונות שלי בדיוק בתקופה שבה כל הזכרונות, כל החוויות, עולות לאינטרנט, נגישות לכולם או לרובם. בתקופה שבה לכל אחד יש ארכיון שנקרא Gmail או פייסבוק, שבהנחה שהאימפריות לא יקרסו, יאפשר לאנשים לטייל אחורה בזמן ולראות עם מי הם התכתבו כשהיו סטודנטים. בעצם, מצבי הוא הגשמת חזון הענן. מעט אכסון מקומי, והכל בשמים. יכול להיות שבעתיד, אם אהיה מספיק מפותח, בעיית השכחה שלי תפתר? שכמו ההתרגשות מהגעתו של ספר חדש או, להבדיל, עגבת, גם שכחה תהיה מהדברים האלה של המאה שעברה?

I looooove my kindle

ליום הולדתי ה-32 קיבלתי במתנה קינדל. קינדל הוא סוג של פלא. מכשיר שתוכנן על מנת לעשות דבר אחד בלבד (להיות ספר אלקטרוני), ועושה את זה בצורה מעולה. זה מדהים לראות איזה תגובות הוא מעורר. מצד אחד, יש את האנשים שקוראים שנים מהמחשב, שלפעמים פשוט לא מבינים על מה כל המהומה. נוח להם באותה מידה לקרוא מאייפד, או ממסך רגיל. ויש את האנשים שלא, המבוגרים יותר, שהקינדל הקטנצ'יק סוחט מהם קריאות התפעלות, ממש בקול רם. גם אלה וגם אלה מנסים להפוך דפים על ידי העברת האצבע על המסך.

יחד עם הקינדל, הגיעו כשמונה ג'יגה של ספרים אלקטרוניים שנפלו ממשאית. אני מניח שאמזון חשבו על האפשרות שאנשים יתחילו להוריד ספרים כמו שהם מורידים מוזיקה. אבל המערכת האקולוגית של אמאזון חיה בעידן פוסט אייטיונז. התהליך של רכישת ספר מהחנות של אמאזון ושיגורו המיידי למכשיר שלך (לי יש את גרסת ה-WIFI, אבל בחמישים דולר יותר אמאזון תשמח לספק לך מכשיר שכולל חשבון 3G שפועל בכל העולם, על חשבונם, רק תקנה) הוא כל כך קל ונוח, שרק אנשים משועממים באמת יתעסקו עם כל הבוג'ראס שבלחפש את הספרים ולהוריד אותם ולתרגם אותם לפורמט הנכון. זה לא שווה לרובנו את כאב הראש. אבל אם במקרה, תיאורטית, הלכת ברחוב וראית 20 אלף ספרים נופלים ממשאית, אז מה, לא תרים?

הקינדל, ובטח כשהוא מגיע עם 20 אלף ספרים, הוא לא בדיוק המכשיר המצטיין בתחום הדחיית סיפוקים. לפני שבוע התחשק לי לקרוא שוב את "אדון האור" של זלאזני, והופה, חמש דקות אחר כך הוא כבר הומר לפורמט הנכון ונשלח לקינדל שלי.

אדון האור הוא comfort food של חנונים, מהספרים האלה שאתה קורא כל כמה שנים, כי בא לך משהו מנחם, זמין, כיפי. The moon is a harsh mistress נופל תחת הקטגוריה הזאת. גם שר הטבעות. עוד דבר שמשותף לכל הספרים הללו, הוא שהעולם שהם יוצרים הוא כל כך עשיר, שכשהם נגמרים, אתה מרגיש עצוב להפרד. **ספוילרים לספר. אה, ובחשוד המיידי, אז קווין ספייסי הוא קייזר סוזה** העולם של אדון האור (שבאיות קצת שונה היה יכול להיות יופי של ספר BDSM, ובאיות קצת יותר שונה יופי של ספר של קארל מאי) הוא עולם פנטזיה/מד"ב, שבו האלים ההודים חיים, נושמים, וזוממים זה נגד זה. הם לא באמת אלים, אתם מבינים – הם המתיישבים הראשונים בכוכב חדש, שסיגלו לעצמם כוחות על, ואיכשהו החליטו להיות פנתיאון הודי. כולם שם – שיווה, קאלי, ברהמה, וישנו, אגני וגם סידהארתה, או בשמו המקומי "סם", שלוקח את תפקיד הבודהה כדי להלחם בדיאוקרטיה הזאת, ולהוריד לעם (שחי בסטנדרטים פרה-מודרניים) את הטכנולוגיה המתקדמת שהאלים שומרים לעצמם.**סוף הספולירים. ולורה פאלמר נרצחה על ידי אבא שלה.**

הדבר המעניין הוא, שקצת כמו בספרי קומיקס, יש קשירה בין הזהות של האלים, ובין הכוח שלהם. או כפי שניסח את זה יאמה דהארמה, אל המוות בספר:

"Being a god is being able to recoginze within one's self these things that are important, and then to strike the single note that brings them into alignment with everything else that exists. Then, beyond morales or logics or esthetics, one is wind or fire, the sea, the mountains, rain, the sun or the stars, the flight of an arrow, the end of a day, the clasp of love. One rules through one's ruling passions. Those who look upon gods then say, without even knowing their names, 'He is Fire. She is Dance. He is Destruction. She is Love.'"

אלים הם אלים כי יש להם משהו בזהות, שהופך אותם לכאלה. משהו חזק ומרוכז. בשלב מסויים, אגני, אל האש, צריך לקחת על עצמו את התפקיד של שיווה, המשמיד, וגם כשיווה הוא עדיין מסתובב עם שרביט האש שלו, כי האישית שלו היא אש.

התחלתי ללמוד אומנויות לחימה ב-2002. ומהר מאוד, א"ל הפכו לחלק חשוב של החיים שלי. השקעתי דם, יזע, דמעות, זמן וכסף בלהתאמן, ללמוד, ולהתדיין על אומנויות לחימה. וביום שישי שעבר שעבר הבנתי שזה כבר לא מעניין אותי. סמינר עם מורה מחו"ל, אחד מהטובים בעולם בתחומו. הוא אומר דברים שאם הייתי שומע אותם לפני שלוש שנים הייתי עושה סלטות מאחור מרוב התרשמות – דיבורים על הקשר בין המציאות ולחימה, על אימון כנגד התנגדות. הוא לוחם, מורה, טכניקן ואיש א"ל יוצא מן הכלל. וזה לא מעניין אותי. לא מעניין אותי להרביץ לאנשים טוב יותר. אומנויות לחימה לא מעניינות אותי. הייתי אמן לחימה כמעט עשר שנים. זה היה חלק מהותי ממי שאני. ועכשיו זה כבר לא שם. זה עצוב לי.

לא הייתי רוצה להיות אל. למרות ההערצה שלי ל-Craftsmen, לא הייתי רוצה להיות רק דבר אחד. וברור לי שכשחיים ככה, עם סל גדוש,  אז יהיו  דברים שיבואו (לפני עשור לא ניגנתי בחליל, לא כתבתי ספר) ודברים שילכו. אני נפרד מהעניין באומנויות לחימה בהשלמה. נשאר ידידים. ולמרות זאת, כמו כל פרידה, קצת עצוב לי.

אני אוהב ציצים. יא ווארדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים, אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לה היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה "לייק" על כל ציץ וציץ.

ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם היום (16.6.09) ככתבת שער ב"העיר". "סחי", זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים)  על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה  -"העיר" ככלל, הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב"העיר", בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור, כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של "העיר" בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.

לפי גרוס, קיים מושג בשם "סחי". סחי זה לא רק המונח ל"נטול סמים קלים" אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ"מועדון לילה" ו"רמזור", אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה "סחי" – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.

לפני כשנתיים, ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית'. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם "אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!". עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה"מודעות העצמית" שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה"סחי" ובין ה"היפסטרים"), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.

עדר... אחר.

בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם "אגדת האני" – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל"הרגילים" ו"אנחנו". הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה, לכתב ב"העיר". מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.

ורבי יוחנן היה אומר: