תשע וחצי בלילה, המדרכה של דרך רוקח, קצת אחרי הלונה פארק. משמאל נווה אביבים מנצנצת באורות דמויי קיבוץ, והתאורה הצהבהבה מאירה אבא וילד. האבא בתחילת שנות הארבעים לחייו, לובש גופייה ומכנסיים קצרים. הילד נוסע בג'יפ צעצוע נטען. שניהם צועדים על שביל האופניים. המדרכה שוממה – מדי רבע שעה עובר רוכב אופניים מכוסה לייקרה ונחוש מבט, ונאלץ לזגזג ברגע האחרון כדי לא לפגוע בשניהם.

מאתיים מטר לפניהם עוצרת מכונית. ניסאן מיקרה קטנה, עם מדבקות של חברת השכרת רכב עליה. למי שמסתכל עלי מבחוץ אני בטח נראה כמו עוד קלישאת הייטק. לא גדול ולא קטן, רזה למדי, משקפיים. בגדים הגיוניים, בגזרה רחבה וגבוהה. אני מחנה את האטו באדום לבן. מדי פעם עוברת מכונית בשישים קמ"ש. בשעות היום יכול להיות שהיו צופרים לי, אבל התנועה דלילה והכביש רחב.

גל החום פוגע בי ברגע שאני יוצא מהמכונית הממוזגת. המשקפיים מתמלאות באדים, החולצה המכופתרת מרגישה טיפ טיפה חונקת, למרות הגופייה מתחתיה. אני נשען על האוטו, מחכה בחוסר סבלנות, מרגיש את הפרפרים בבטן, את זרם האדרנלין. מדי פעם נוגע בכיסים, רק כדי לוודא שכל מה שאמור להיות שם אכן נמצא שם, שהרגע הזה לא ילך לאיבוד בגלל ששוב שכחתי משהו בבית.

הם עוברים, הגופייה וג'יפ הצעצוע, ואני צועד קדימה.

“חן?”

הגופייה נעצרת לשניה. האוזניים מזדקפות, והוא מסתכל עלי.

“חן כהן?”

עוד לפני שהוא עונה, הראש שלו עושה את ה"כן" הקטן הזה, הלא מודע, שאנשים עושים כשהם מאשרים או מסכימים למשהו.

“וואלה, כן… אני, אנחנו…”

הוא מרים את הגבות, במחווה האוניברסלית של "יו איזו פאדיחה, אני לא זוכר מי אתה…”.

“גבי, גבי דרור” הטון שלי רוקד כמו ילד מתבגר, אבל אני מנסה לשמור אותו גברי ובוגר.

“גבי?”

“ח' 4? חטיבת הביניים קציר ברחובות?”

הילד שלו עושה מסביבנו רונדלים עם הג'יפ. ילד בן 6 ככה, קטן, אבל מספיק גדול בשביל הצרכים שלי.

אני מחכה עד שאני רואה את הניצוץ הקטן של זכרון, את החיוך הקטן שעולה לו בפה, ואז אני שולף את המיכל. הסרתי את הניצרה עוד קודם.

“גבי דרור… איזה קטע א…”

הוא לא מסיים את המשפט. אני לוקח חצי צעד קדימה, כמו שתרגלתי בבית, לוחץ על הנצרה של תרסיס הפלפל, ולא משחרר. זרם כתום–אדום עף לו ישר לעיניים. האפקט מדהים. למרות שראיתי את זה כמה פעמים בסרטונים ביוטיוב, לא ציפיתי שזה יעבוד ככה. עוד לפני שהוא מתחיל לבכות או לצעוק, הוא קודם כל קורס לרצפה.

הוא שוכב שם, מכסה את הפנים שלו בידיים וצורח.

“יא בנזונה, יא מאנייק, יא חתיכת חרא קטן" פה נגמר לו החמצן, והוא פוצח בסדרה של השתעלויות ויבבות. הגופייה שלו נמרחת על האספלט, והוא מתפתל על הרצפה. הג'יפ בדיוק סיים עוד סיבוב, ועוצר. הילד יורד ממנו, מסתכל על אבא שלו.

“אבא? אבא? אבא?”

אבא עסוק בלבכות, והילד מצטרף אליו.

זהו. זה הרגע שלי. על זה התאמנתי במלון, מול הראי. אני קצת מצטער שלא הבאתי את זה מודפס. הוא הרי לא היה שם לב, אבל בסדר.

“אני מאמין גדול בזה שאנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם, חן כהן."

“יא מאנייק בנזונה אני לא מא…”

“הדבר המדהים הוא שאתה אפילו לא זכרת אותי!” הקול שלי עולה, אני צועק. זה לא היה חלק מהנאום המתוכנן, אבל זה בסדר. מותר לי גם לאלתר.

“שנים, שנים חשבתי, חן, איך להחזיר לך. על כל מה שעשית לי בשלוש שנים האלה בחטיבה. על כל כאפה, על כל השפלה, על כל קללה. הבעיה שלך, חן, זה שאתה שכחת, אבל יש אנשים אחרים שזוכרים.”

אני לא עומד בפיתוי. אני יודע שזה לא היה בתוכנית שלי, אבל אני בועט לו בבטן. זה מרגיש מוזר, וגם לא נראה שזה משפיע עליו יותר מדי. הילד שלו פשוט יושב שם, ממרר בבכי, ומסתכל על אבא שלו.

“לפרק אותך במכות זה לא הסגנון שלי, ובנינו, רק היית יוצא מזה מחוזק. חשבתי המון המון זמן, חן, על איך אני נותן לך משהו שישאר איתך כל החיים, כמו שנתת לי. אז הנה.

אני מתכופף, מוציא את הטלפון שלו מהכיס, ומחזיק אותו ביד.

“אני הולך לזרוק את הטלפון שלך עכשיו לביוב, חן. לפי החישובים שלי, יש לך פה לפחות עשרים דקות, אולי אפילו חצי שעה, עד שמישהו ימצא אותך. ובחצי שעה הזאת הילד שלך יקבל את המתנה שלי. יהיו לו עשרים דקות שבהם הוא יראה איך אבא שלו בוכה, מתפתל מכאבים, צורח, ואף אחד לא עוזר לו. איך אבא שלו חלש, חסר אונים, לא יכול לעשות כלום, אפילו כשיורד לו דם מהאף.”

אני דורך לו על האף. זה קשה יותר ממה שנדמה, כי היד שלו סביב העיניים, אבל בסוף שומעים קנאק עדין שכזה, ומתחיל לרדת לו קצת דם. הילד מפסיק לבכות ופשוט בוהה באבא שלו.

“יהיה בסדר, שון, אל תדאג", חן מסנן מבעד לדמעות שלו.

אני מתקרב אליו, ולוחש לו באוזן "ברור שיהיה בסדר. אין כמו ילד עם טראומה לכל החיים.”

ודופק לחן כהן שפריץ אחרון של נקמה לפרצוף.

בדיעבד, אני לא ממש סגור על איך זה התחיל. נראה לי שהפעם הראשונה היתה כשיצאנו לשתות, אני וירון, כמה חודשים אחרי המעבר דירה. זה התחיל במקומות מהוגנים שמוכרים טפאס וקאווה, ולקראת 2 בלילה מצאנו את עצמנו במקום כזה שיושבים בו רק גברים, וששותים בו רק גולדסטאר וג'וני אדום. ניסיתי, בנאום ארוך, שתוי ומגומגם, להסביר לירון איזה כיף זה לגור לבד, איך אין אף אחד שמשאיר כלים בכיור, איך אין אף אחד שגומר את המים החמים, ואיך אין אף אחד ששותה את כל החלב, ומשאיר את הקרטון הריק-מלבד-כמה-טיפות במקרר. בקיצור, התבכיינתי על איזה כיף זה לא לגור עם איתמר.

“תבין, הוא נראה בנאדם נחמד והכל, אבל בפנים הוא פשוט חרא טהור. לא איכפת לו מאף אחד, לא איכפת לו מכלום. מבחינתו שתטבע.”.

“תקשיב, גבר, אני לא מבין איך לא הגעת איתו למכות?”

זה כמעט קרה פעם אחת, אבל אני לא באמת הטיפוס של מכות.

“עזובב… אני אוהב נקמה קרה."

“וקלישאית."

זה היה שקר, כמובן. בחיים של לא נקמתי באף אחד, אבל מי לא אוהב לחשוב על עצמו בתור דון קורליאון קטן? דידינו החוצה, וירון נפרד ממני לשלום בחיבוק גברי. מה קרה אחרי החיבוק הזה אני זוכר רק כפריימים קופצניים וגדולים. מה שאני כן יודע זה שכשהמצלמה התייצבה, אני הייתי מול המקרר בתוך הדירה שלי לשעבר, בדירה הנוכחית של איתמר והשותף המסכן שהחליף אותי. מצאתי את עצמי שותה קרטון שלם של חלב, בשלוקים גדולים, יונק מההברגה של הפקק עד שנשארו רק כמה טיפות, ואז, בשקט בשקט, פותח את המקרר ומחזיר את הקרטון לשם.

זו היתה הפעם הראשונה, וכך נולדו להם דוקטור אורן ומיסטר מילק. שלוש פעמים בשבוע אני פורץ, כמו חתול חרישי, ומלקק את החלב. מדי פעם אני גם מלכלך כלים וזורק לכיור, משאיר ברז דולף חרישי. מסתבר שנקמה היא אכן משקה שמומלץ להגיש קר.