נקמה (2)

תשע וחצי בלילה, המדרכה של דרך רוקח, קצת אחרי הלונה פארק. משמאל נווה אביבים מנצנצת באורות דמויי קיבוץ, והתאורה הצהבהבה מאירה אבא וילד. האבא בתחילת שנות הארבעים לחייו, לובש גופייה ומכנסיים קצרים. הילד נוסע בג'יפ צעצוע נטען. שניהם צועדים על שביל האופניים. המדרכה שוממה – מדי רבע שעה עובר רוכב אופניים מכוסה לייקרה ונחוש מבט, ונאלץ לזגזג ברגע האחרון כדי לא לפגוע בשניהם.

מאתיים מטר לפניהם עוצרת מכונית. ניסאן מיקרה קטנה, עם מדבקות של חברת השכרת רכב עליה. למי שמסתכל עלי מבחוץ אני בטח נראה כמו עוד קלישאת הייטק. לא גדול ולא קטן, רזה למדי, משקפיים. בגדים הגיוניים, בגזרה רחבה וגבוהה. אני מחנה את האטו באדום לבן. מדי פעם עוברת מכונית בשישים קמ"ש. בשעות היום יכול להיות שהיו צופרים לי, אבל התנועה דלילה והכביש רחב.

גל החום פוגע בי ברגע שאני יוצא מהמכונית הממוזגת. המשקפיים מתמלאות באדים, החולצה המכופתרת מרגישה טיפ טיפה חונקת, למרות הגופייה מתחתיה. אני נשען על האוטו, מחכה בחוסר סבלנות, מרגיש את הפרפרים בבטן, את זרם האדרנלין. מדי פעם נוגע בכיסים, רק כדי לוודא שכל מה שאמור להיות שם אכן נמצא שם, שהרגע הזה לא ילך לאיבוד בגלל ששוב שכחתי משהו בבית.

הם עוברים, הגופייה וג'יפ הצעצוע, ואני צועד קדימה.

חן?”

הגופייה נעצרת לשניה. האוזניים מזדקפות, והוא מסתכל עלי.

חן כהן?”

עוד לפני שהוא עונה, הראש שלו עושה את ה"כן" הקטן הזה, הלא מודע, שאנשים עושים כשהם מאשרים או מסכימים למשהו.

וואלה, כןאני, אנחנו…”

הוא מרים את הגבות, במחווה האוניברסלית של "יו איזו פאדיחה, אני לא זוכר מי אתה…”.

גבי, גבי דרור” הטון שלי רוקד כמו ילד מתבגר, אבל אני מנסה לשמור אותו גברי ובוגר.

גבי?”

ח' 4? חטיבת הביניים קציר ברחובות?”

הילד שלו עושה מסביבנו רונדלים עם הג'יפ. ילד בן 6 ככה, קטן, אבל מספיק גדול בשביל הצרכים שלי.

אני מחכה עד שאני רואה את הניצוץ הקטן של זכרון, את החיוך הקטן שעולה לו בפה, ואז אני שולף את המיכל. הסרתי את הניצרה עוד קודם.

גבי דרוראיזה קטע א…”

הוא לא מסיים את המשפט. אני לוקח חצי צעד קדימה, כמו שתרגלתי בבית, לוחץ על הנצרה של תרסיס הפלפל, ולא משחרר. זרם כתוםאדום עף לו ישר לעיניים. האפקט מדהים. למרות שראיתי את זה כמה פעמים בסרטונים ביוטיוב, לא ציפיתי שזה יעבוד ככה. עוד לפני שהוא מתחיל לבכות או לצעוק, הוא קודם כל קורס לרצפה.

הוא שוכב שם, מכסה את הפנים שלו בידיים וצורח.

יא בנזונה, יא מאנייק, יא חתיכת חרא קטן" פה נגמר לו החמצן, והוא פוצח בסדרה של השתעלויות ויבבות. הגופייה שלו נמרחת על האספלט, והוא מתפתל על הרצפה. הג'יפ בדיוק סיים עוד סיבוב, ועוצר. הילד יורד ממנו, מסתכל על אבא שלו.

אבא? אבא? אבא?”

אבא עסוק בלבכות, והילד מצטרף אליו.

זהו. זה הרגע שלי. על זה התאמנתי במלון, מול הראי. אני קצת מצטער שלא הבאתי את זה מודפס. הוא הרי לא היה שם לב, אבל בסדר.

אני מאמין גדול בזה שאנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם, חן כהן."

יא מאנייק בנזונה אני לא מא…”

הדבר המדהים הוא שאתה אפילו לא זכרת אותי!” הקול שלי עולה, אני צועק. זה לא היה חלק מהנאום המתוכנן, אבל זה בסדר. מותר לי גם לאלתר.

שנים, שנים חשבתי, חן, איך להחזיר לך. על כל מה שעשית לי בשלוש שנים האלה בחטיבה. על כל כאפה, על כל השפלה, על כל קללה. הבעיה שלך, חן, זה שאתה שכחת, אבל יש אנשים אחרים שזוכרים.”

אני לא עומד בפיתוי. אני יודע שזה לא היה בתוכנית שלי, אבל אני בועט לו בבטן. זה מרגיש מוזר, וגם לא נראה שזה משפיע עליו יותר מדי. הילד שלו פשוט יושב שם, ממרר בבכי, ומסתכל על אבא שלו.

לפרק אותך במכות זה לא הסגנון שלי, ובנינו, רק היית יוצא מזה מחוזק. חשבתי המון המון זמן, חן, על איך אני נותן לך משהו שישאר איתך כל החיים, כמו שנתת לי. אז הנה.

אני מתכופף, מוציא את הטלפון שלו מהכיס, ומחזיק אותו ביד.

אני הולך לזרוק את הטלפון שלך עכשיו לביוב, חן. לפי החישובים שלי, יש לך פה לפחות עשרים דקות, אולי אפילו חצי שעה, עד שמישהו ימצא אותך. ובחצי שעה הזאת הילד שלך יקבל את המתנה שלי. יהיו לו עשרים דקות שבהם הוא יראה איך אבא שלו בוכה, מתפתל מכאבים, צורח, ואף אחד לא עוזר לו. איך אבא שלו חלש, חסר אונים, לא יכול לעשות כלום, אפילו כשיורד לו דם מהאף.”

אני דורך לו על האף. זה קשה יותר ממה שנדמה, כי היד שלו סביב העיניים, אבל בסוף שומעים קנאק עדין שכזה, ומתחיל לרדת לו קצת דם. הילד מפסיק לבכות ופשוט בוהה באבא שלו.

יהיה בסדר, שון, אל תדאג", חן מסנן מבעד לדמעות שלו.

אני מתקרב אליו, ולוחש לו באוזן "ברור שיהיה בסדר. אין כמו ילד עם טראומה לכל החיים.”

ודופק לחן כהן שפריץ אחרון של נקמה לפרצוף.

נקמה (1)

בדיעבד, אני לא ממש סגור על איך זה התחיל. נראה לי שהפעם הראשונה היתה כשיצאנו לשתות, אני וירון, כמה חודשים אחרי המעבר דירה. זה התחיל במקומות מהוגנים שמוכרים טפאס וקאווה, ולקראת 2 בלילה מצאנו את עצמנו במקום כזה שיושבים בו רק גברים, וששותים בו רק גולדסטאר וג'וני אדום. ניסיתי, בנאום ארוך, שתוי ומגומגם, להסביר לירון איזה כיף זה לגור לבד, איך אין אף אחד שמשאיר כלים בכיור, איך אין אף אחד שגומר את המים החמים, ואיך אין אף אחד ששותה את כל החלב, ומשאיר את הקרטון הריק-מלבד-כמה-טיפות במקרר. בקיצור, התבכיינתי על איזה כיף זה לא לגור עם איתמר.

“תבין, הוא נראה בנאדם נחמד והכל, אבל בפנים הוא פשוט חרא טהור. לא איכפת לו מאף אחד, לא איכפת לו מכלום. מבחינתו שתטבע.”.

“תקשיב, גבר, אני לא מבין איך לא הגעת איתו למכות?”

זה כמעט קרה פעם אחת, אבל אני לא באמת הטיפוס של מכות.

“עזובב… אני אוהב נקמה קרה."

“וקלישאית."

זה היה שקר, כמובן. בחיים של לא נקמתי באף אחד, אבל מי לא אוהב לחשוב על עצמו בתור דון קורליאון קטן? דידינו החוצה, וירון נפרד ממני לשלום בחיבוק גברי. מה קרה אחרי החיבוק הזה אני זוכר רק כפריימים קופצניים וגדולים. מה שאני כן יודע זה שכשהמצלמה התייצבה, אני הייתי מול המקרר בתוך הדירה שלי לשעבר, בדירה הנוכחית של איתמר והשותף המסכן שהחליף אותי. מצאתי את עצמי שותה קרטון שלם של חלב, בשלוקים גדולים, יונק מההברגה של הפקק עד שנשארו רק כמה טיפות, ואז, בשקט בשקט, פותח את המקרר ומחזיר את הקרטון לשם.

זו היתה הפעם הראשונה, וכך נולדו להם דוקטור אורן ומיסטר מילק. שלוש פעמים בשבוע אני פורץ, כמו חתול חרישי, ומלקק את החלב. מדי פעם אני גם מלכלך כלים וזורק לכיור, משאיר ברז דולף חרישי. מסתבר שנקמה היא אכן משקה שמומלץ להגיש קר.

אני אוהב ציצים!

אני אוהב ציצים. יא ווארדי כמה שאני אוהב ציצים. הם עגולים, הם נחמדים, הם רכים, יש בהם פטמות. אתם לא מבינים איזה מעולה זה ציצים – גם בתור מחשוף, וגם בלי כלום מסביב. אנשים אחרים, אולי לא אוהבים ציצים, אבל הם טפשים. ציצים זה מצוין. אם לה היו אוסרים אותי, הייתי ניגש לכל בחורה ברחוב ועושה לה "לייק" על כל ציץ וציץ.

ככה, רק על שלושה-ארבעה עמודים היתה נראית כתבה בבלייזר אם הם היו מרשים לעצמם לפרסם את מה שפורסם היום (16.6.09) ככתבת שער ב"העיר". "סחי", זו הכותרת שלה, וגיא גרוס כתב, לאורך שישה עמודים (טוב, עמודונים)  על כמה זה מגניב להיות מגניב. על פניו לא אמורה להיות בעיה  -"העיר" ככלל, הרי אמור להיות על להיות מגניב, ומחתרתי ופרוע ובועט כמו שוק אוכל בחיפה. העניין הוא שגרוס, או עורכיו ב"העיר", בצעד של חוסר-מודעות-עצמית-מודעת-אך-לא, החליט שאנרדסטייטמנט זה פאסה, ובמקום ללכת סחור סחור, כתבו לעצמם מעין מניפסטו מגניבות כזה, באופן ישיר. כמובן שהאנדרסטייטמנט של "העיר" בענייני מגניבות הוא עדין בערך כמו האנדרסטייטמנט של בלייזר בענייני ציצים, אבל עזבו – ציצים זה מגניב.

לפי גרוס, קיים מושג בשם "סחי". סחי זה לא רק המונח ל"נטול סמים קלים" אלא גם המושג הסודי של החברים המגניבים של גרוס כדי לתאר… את המיינסטרים הישראלי. אם אתה צוחק מ"מועדון לילה" ו"רמזור", אם אתה אוהב את שלמה ארצי ושלום חנוך, אם אתה עושה מילואים ואוהב את יאיר לפיד אתה "סחי" – ומבחינת העיר אפשר לקרוא את זה במלעל או במלרע. ולמי שלא יודע לקרוא בין השורות (שזה, ברור, כל מי שסחי): עדיף להיות כוכבת פורנו בשבי הטליבאן מאשר להיות סחי.

לפני כשנתיים, ארגנה ידידתי נטע אביב ערב מחווה לזמר אליוט סמית'. בין המשתתפים בערב היתה נינט טייב, דבר שהוביל לגל של תגובות סוערות. החביבה עלי אישית היתה של עומר דיקמן. דיקמן לא יכל לסבול את הרעיון שילדות שאוהבות את נינט יקשיבו לאותה מוזיקה שהוא מקשיב בזמן שהוא בוכה בלילה, וכתב על זה טור חריף. אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי תגובה בשם "אוי לא, אני כבר לא רגיש, מנודה ומיוחד!". עיקרה, למי שמתעצל ללחוץ על הלינק, הוא העצב העמוק שאני חש על אנשים שמרגישים חייבים להגדיר את עצמם על ידי שלילת אחרים, שחרף ה"מודעות העצמית" שהם מתהדרים בה (זה מה שאליבא דגרוס, מבדיל בין ה"סחי" ובין ה"היפסטרים"), הם עובדים עם מנגנונים אוטומטיים לא פחות לסיווג ומיון, במקום להיות חופשיים באמת, ולהשתמש בתחושות שלהם ובקנה המידה שלהם כדי לאמוד את המציאות מסביבם, ולא רק להוועץ בקוד ההיפסטרי/אנטי-סחי כדי לגבש טעם ודעות.

עדר... אחר.

בגיל ההתבגרות קיימת תופעה בשם "אגדת האני" – מעין חשיבות עצמית סודית שמהווה את הבסיס לגיבורים של איין ראנד. אצל החנונים זה אפילו חזק יותר – כי הם דחויים ואינטיליגנטים ומתעניינים בדברים שאף אחד אחר לא מבין. חלק מהשלבים בהתפתחות של חנונים הוא חלוקת העולם ל"הרגילים" ו"אנחנו". הרגילים לא אינטילגנטים. הם לא יודעים לצטט מהנסיכה הקסומה או מונתי פייטון. הם מקשיבים למוזיקת פופ במקום לפרוגרסיב/מטאל/פרוגרסיב-מטאל המיוחד שאף אחד לא מבין. הם העדר. מיותר לציין שהלא-עדר לוקחים את עצמם ברצינות גדולה. לרוב החנונים שאני מכיר זה עובר. לחלק מהם זה נשאר, ברמות שנעות בין רוצח-סדרתי-בפוטנציה, לכתב ב"העיר". מה שעצוב, כמובן, הוא שהם לא מסוגלים לראות שגם עדר, שפשוט רועה בחלק אחר של האחו.

ורבי יוחנן היה אומר:

מחתרת הזרעים

כשמסבירים לאנשים על תוכנה חופשית, הרבה פעמים הדוגמא שעולה היא "Free as in "free speech", not as in "free beer". חופשי – לא חינמי. כמובן שגיקים לא יכולים לעמוד בפיתוי, ולכן חיש קל צץ לו מתכון לבירה חופשית – בירת בקוד פתוח, שהמתכון ה(לא) סודי שלה פתוח לשימוש לכולם. זה הזכיר לי במובן מסויים את קונספירציות הסבתות, שהקדימו את האינטרנט, ושיתפו מתכונים במקום קבצים.

באינטרנט הזה מטאפורות הופכות למציאות, והמציאות, למטאפורה. קחו לדוגמא שאור. מסתבר ששאור (הדבר שמתפיח את הלחם שהוא לא שמרים שקונים בחנות) שונה מאוד מאיזור לאיזור – השמרים המקומיים והבקטריות המקומיות נותנות טעם ייחודי ללחם. יש איזורים שטובים יותר לשאור – למשל סן פרנסיסקו. ולכן, ברוח היוזמה האינסופית, קם לו אתר שישמח לשלוח לכם תמצית שאור מסן פרנסיסקו, מצרים, רוסיה, דרום אפריקה ועוד. כתריסר דולר וקצת דמי משלוח, והשאור בדרך אליכם. ישמח מאוד? אז מסתבר שישמח באופן מסוייג. כשתכנסו לקטלוג השאורים שלהם, הדבר הראשון שיהיה כתוב שם הוא הצהרה, שעל פיה בקניית השאור, אין כוונתכם למכור או להפיץ אותו הלאה. שאור, אתם מבינים, ניתן לחלק, ומכל שאור קטן ניתן לעשות שאור גדול. ואז כל פיראט-שאור יוכל למכור את העתק מושלם של ה-San Francisco sourdough בלי להתאמץ בכלל. במבט ראשון מוזר מאוד לראות מעין אזהרת "אל תגנוב תוכנה" שכזאת על… רכיב בסיסי בלחם. אבל זו רק ההתחלה. בזמן שאנשי הקוד החופשי ייבבו על כך שאפל מפעילה DRM על השירים שהיא מוכרת בחנות האייטיונז (כן, אני יודע שהיא כבר לא), ה-DRM שאכל את טוקיו מתחבא במזווה שלכם.

תבינו – בשנות התשעים קבע ביהמ"ש בארה"ב כי ניתן לרשום פטנט על גנים וזרעים. מאותו הרגע, התחיל הכיף. באותה תקופה החלה מונסנטו, חברת הזרעים/כימיקלים/ביתם של חתולים לבנים ורכים, לייצר זרעים מסוג חדש. לאחר שזנחו את הרעיון לייצר בצורה מסחרית את זרעי ה-Terminator (זה השם, בחיי אדוני) – זרעים חד פעמיים (כאלה שלא ניתן לזרוע את הזרעים של הפירות שלהם), הלכה מונסנטו לכיוון אחר. היא יצאה עם ליין של זרעים העמידים לחומר ההדברה קטלני במיוחד, שמיוצר, למרבה ההפתעה, על ידי חברה עלומה בשם מונסנטו. עד כמה שהרעיון הזה נראה לי מפוקפק, כנראה שמונסנטו יודעים מה הם עושים, כי תוך עשור, כ-80 אחוז מהסויה ו-60 אחוז מהתירס באמריקה מגודלים מהזרעים שלהם. בכמעט כל מוצר מזון מעובד באמריקה יש תירס או סויה או שניהם, אז אתם יכולים לעשות לבד את החשבון לגבי התפוצה.

תבינו: החקלאים זורעים מה שמוגדר על ידי מונסנטו כקניין רוחני שלה. אם חס וחלילה מישהו מהחקלאים נחשד בכך שהוא זורע מחזור נוסף של זרעים, שאותם הוא אסף ממה שגדל לו בשדה (כפי שעשו חקלאים במשך אלפי שנים…), מונסנטו תתבע אותו על פגיעה בקניין הרוחני שלה. רגע – אני קניתי משהו, גידלתי אותו, ועכשיו מישהו אומר לי איך מותר לי או אסור לי להשתמש בו. אם זה לא DRM, אני לא יודע מה כן (חוץ, כמובן, מהמילה "Digital", אבל למה להתקטנן). רק שהאכיפה של מונסנטו גורמת למייקרוסופט להראות כמו הילד החנון והאדיב של השכונה. צבא של עורכי דין, חוקרים פרטיים וקו חם למלשינים דואגים לכך שבעולם החקלאות אין את המקבילה של מאות מילוני המחשבים שמריצים עותקים גונבים של חלונות ואופיס.

"המממ... קודם אטפל בנינג'ות, אחר כך מעט שנאפס, ולקינוח - חברת הזרעים המרשעת!"

ואולי הגיע הזמן להלחם בחזרה? אולי הגיע הזמן שיקום לו איזה ריצ'ארד סטולמן או לינוס טורבלדיס או מארק שאטלוורת', אבל לא של מחשבים – של ביולוגיה. נכון – נחמד לדבר על זרעי מורשת ואורגני, אבל לחקלאים מסחריים יהיה קשה לוותר על התפוקות של זרעים מודרנים. אז אולי הגיע הזמן שהביולוגים שבנינו יתחילו לארגן זרעי חופש. קוד פתוח, רק שבמקום קוד תוכנה, קוד גנטי. פרוייקט שיתופי, בכל העולם, שינסה לעשות לזרעים מה שלינוקס עושה לתוכנה – להציע פיצ'רים בלי פטנטים, בלי כבילה, בשקיפות. פרוייקט שמחזיר את הכוח לאנשים. יכול להיות שהם לא יקבלו מאה אחוז מהפיצ'רים הנוצצים, אלא רק שבעים. אני מזיל ריר כשאני רואה מוצרים של אפל עובדים, אבל בסופו של יום אני שמח שמי שקובע מה יכנס ולא יכנס למחשב שלי זה אני, ולא בחור כריזמטי מקופרטינו.

לילה לבן, בוקר סוד

לפני כשנה ניגנו בפארק הירקון את הרקוויאם של ורדי, בניצוחו של דניאל ברנבוים. מאחר ואני מחבב את היצירה הזאת מאוד, החלטנו ללכת – אני, ליאת ואבא שלי. אבא שלי הגיע לפנינו, ושמר לנו מקומות. אנחנו נדחסנו לתוך אוטובוס, זרמנו עם המוני האדם, וכשהגענו, כבר היה צפוף מכדי להגיע לאבי המסכן, שכמעט הלך מכות אם מישהו שניסה לגזול את המקום שלנו.

מהרגע שהגעתי לשם, הבנתי שעשינו טעות. אם לא הייתי שם עם ליאת, הייתי מסתובב והולך. אני איש חברתי ואוהב אדם, אבל אני לא מסוגל לסבול אירועים צפופים, רועשים, דחוקים וחמים. בילוי במועדון הוא מבחינתי סבל צרוף. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני אוהב להיות במקומות בהם אני יכול לשמוע את עצמי וחברי מדברים. יכול להיות שזה קשור לאיזשהו משהו אמנויות-לחימה-מרחב-אישי-מינימלי, אבל אירועים גדולים מכניסים אותי לסטרס. אחרי ביקור או שתיים בטעם העיר, הבנתי שאם יש מסעדה שאני מעוניין לאכול בה, אני מעדיף לשלם את המחיר המלא ולחוות אותה כמו שצריך, ולא להדחק עם כל עם ישראל כדי לקבל גרסת כאילו שלה על צלחת חד פעמית.

ולכן, לא עלה על דעתי בכלל ללכת לאירועי הלילה הלבן של תל אביב. זה לא נעשה מסנוביות בסגנון "אוף, שוב ההמונים מראשון לציון יציפו את העיר שלי?". לא – אני בטוח שהיו שם אירועים יפים, וזה יפה שחוגגים פה בתל אביב. אם רק אפשר לעשות את זה רחוק ממני בבקשה.

ייתכן והיו אנשים שלקחו את הכותרת "לילה לבן" ברצינות יתרה. זה התחיל בביטוי לתופעה מסוכנת, השילוב הקטלני של נערים משועממים בחופש הגדול, והוובזלות. כבר אתמול נשמעו נערות הוובזלות בלילה. לדעתי עלינו להלחם באש באש, ולטפטפ שמועה לאגף המודיעין של יחידת "עוז", שהוובזולות הן סממן אתני של עובדים זרים בלתי חוקים, סוג של מחאה נגד כל מה שיחידת "עוז" מסמנת, ולתת לטבע לעשות את שלו. הגל השני של שומרי הלובן היה ברסלב-מוביל קטלני, ב-02:00 בלילה, שהסיבה היחידה שכל נוסעיו עדיין חיים היא שאני לא מחזיק בבית שוטגאן. אני חייב להודות שגם כשהמרעישים העירו אותי, לא קצפתי ולא התעצבנתי, כהרגלי. עצם העובדה שהם בחוץ, בלילה הלבן, ואני בביתי לא בלילה הלבן מילאה אותי באושר מספיק כדי לחזור חיש מהר לתנומה מתוקה, ולא להתעורר מכעס.

הבוקר, לעומת זאת, היה אחרת, תל אביב לא פחות, ומענג להפליא. אורי קציר, מ"אפלטון", הזמין את קוראיו לסיור בתל אביב בעקבות חסמב"ה. וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע לפנות בוקר בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, שמח לראות שוב את כרמל (ואת דיידה, הכלב הבלוגר העברי הראשון), ולהכיר אישית את אורי, אורן ורועי (שמסתבר שאנחנו מכירים כבר 15 שנה…).

סיפרתי לאורי איך כילד בן 7 בלונדון, הורי החליטו שאני צריך לקרוא קלאסיקות עבריות, ודאגו לספק לי קילוגרמים של ספרי חסמב"ה, דני-דין, במקביל לכס"ח, ג'ינג'י ושאר גיבורי גלילה-רון-פדר (בלי עמית). מסתבר שהחסמב"ה האחרון יצא ב-1994 (!), ושהסדרה כולה יצאה לאורך כ-44 שנה (!!). הסיור התחיל ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף (מוקד מבצע החילוץ ההירואי של הספר הראשון של חסמב"ה), ונמשך סביב מקורות ההשראה של יגאל מוסינזון, אתרים מובילים בספרים (כולל, כמובן, המערה החשמלית), וכלל קריצות צד לפנינות תל אביביות ספרותיות נוספות (רחוב ארנון והבית הכחול). אורי התגלה כמדריך מושלם – רהוט, מעניין, ידען ברמה מטרידה, שאהבת הנושא ניכרת בו. אני גר בתל אביב כ-8 שנים. ליאת מתחלחלת כל פעם שאני אומר לה שאני רוצה לגדל כאן את ילדי (כאן או על הירח, אבל עדיף כאן – ילדים חזקים הם ילדים שיודעים לנשום פיח), אבל אני באמת אוהב את העיר הזאת. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, על ההיסטוריה שלה, ופינות חמד ופלא שמוקפות ב-SEP Field. הידעתם, למשל, שליד מלון הילטון יש בית קברות מוסלמי עתיק?

תמיד כשאנשים נוסעים ללונדון ושואלים אותי מה לעשות אני ממליץ להם להרשם לאיזה Walk – על ג'ק המרטש, למשל. והנה, פתאום יש לנו גם אחד כזה משלנו. תודה רבה, אורי.