לפני שנים רבות מאוד השתחררתי מהצבא בפעם הראשונה והלכתי לעבוד באיזושהי עבודה. חברה בשם Radguard. זו היתה חברת אבטחת מידע כי אז עוד לא המציאו את הסייבר, פשוט. למה שעשיתי היום היו קוראים product marketing. וזה לא היה זה. פשוט לא היה קליק עם החברה, עם המוצר, אפילו לא ממש עם האנשים (למרות ששם פגשתי את דני בכור, שחנך אותי באודיופיליה ואני בתמורה סחבתי אותו הלאה איתי אחר כך להרפתקאות שונות ומשונות).

זו היתה העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, וההוכחה להורים שלי שתוכנית החומש הגאונית שלי עובדת. בתיכון אני והלימודים לא היינו ביחסים טובים. בכלל, כל תקופת הלימוד שלי היתה מסכת ארוכה ומלאת דרמה של סודות, שקרים, ותחושה מאוד חזקה שהילד לא ממצה את הפוטנציאל שלו. היה ברור לכולם שאני חכם, אבל התעודה שלי היתה ככה ככה. ואז יום אחד באתי להורים שלי ואמרתי להם שזהו. שיש מדיניות חדשה. אסטרטגיית השבעים המאושר. שעיקריה הם שיהיה לי שבעים, ואני אהיה מאושר. בפירוט יותר גדול, הסברתי להם שאני הולך לקבל תעודה בינונית-להחריד-אך-בסדר, להשתחרר מהצבא, להמשיך לעבודה בהייטק, לקבל משכורות ממש גבוהות, ואז להתקבל לאוניברסיטה על סמך אותה תעודת-בגרות-בינונית-להחריד-אבל-בסדר, ולהיות היסטוריון. אני זוכר את התערובת של הפתעה והקלה על הפנים שלהם כשקיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שלי, עם משכורת של משהו כמו 15 (בשנת 2000). תוכנית החומש, דרך אגב, התממשה כלשונה, עד השלב של ה״היסטוריון״, כי הפרעות קשב. אבל זה סיפור אחר.

אז היתה לי את העבודה הזו, ככתב טכנו-שיווקי בחברה עם מוצרים די משעממים ומשרדים בקריית עתידים ובא לי למות. ואז אחרי שלושה חודשים החלטתי שדי. ואני זוכר שבאותו לילה הלכתי לספרייה שלי, ושלפתי משם את העותק הדי בלוי שהיה לי של ״לראות״. ״לראות״ היה השם שעמוס גפן החליט לתת לאסופת הסיפורים הקצרים של הארלן אליסון, Strange Wine. זה היה הדבר הראשון של אליסון שקראתי, וזה פוצץ לי את המוח. ובאותו לילה, לקחתי את העותק המתורגם שלי, והקלדתי, ביד, את כל ההקדמה. ההקדמה, עם הכותרת המפוצצת "Introduction: Revealed at Last! What Killed the Dinosaurs! And You Don't Look So Terrific Yourself" היתה מסה ארוכה, עשרים דפים או יותר כך זכור לי, על דמיון, וקריאה, וטלוויזיה. אני עד היום לא יודע להגיד למה זה היה המניפסט שבחרתי להקליד באותו לילה. הייתי בן 21. אבל ביליתי המון זמן, שעה, שעתיים, בלתקתק מילה במילה, ולנסות לתקן כמה שיותר שגיאות. ואז שלחתי את זה, לשלושה-ארבעה אנשים שעבדתי איתם. והתפטרתי.

אתמול הארלן אליסון מת. אני כבר די הרבה זמן מחכה שזה יקרה. למען האמת, אני מוכן להמר שהתגובה של חלק לא מבוטל מהאנשים למשמע הידיעה הזו תהיה הפתעה שהוא בכלל עדיין חי. מדובר על מישהו שהלך מכות עם אסימוב והארלן אליסון והיינליין. מישהו שכתב פרקים אגדיים של מסע-בין-כוכבים המקורי. ועדיין, האיש הזה שהשאיר טביעת אצבע, קטנה אך עמוקה ומטרידה על החיים שלי ושל המון אחרים, מת אתמול.

אני ממש מקווה שאין עולם הבא. אבל אם יש, אני ממש מקווה שהארלן הולך לגן עדן, כי אם יש גיהנום, אז אני בטוח שהם ירגישו מאוד תחרותיים כשהוא יגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

כבר כמעט שבוע עילם מכין אותנו למסיבת הסיום. הוא די טוב בלשמור על סודות, אבל זולגים לו דברים מדי פעם.

״אתה יודע מה קורה אחרי שאנחנו שרים את ״עוף גוזל״?״, הוא שואל? ״מה קורה?״, אני מתעניין. ״כל ההורים בוכים״. ואכן, אתמול, במסיבת הסיום של גן חובה, הנבואה התגשמה. זה לא היה הממטרה שציפיתי מעצמי, אבל הדמעות זלגו להן, ובכך הוכרזה באופן רשמי הכניעה שלי.

הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מתמודד עם עוף גוזל היתה בסיום היסודי. ושנאתי אותו. הוא הרגיש לי כבר אז שיר מניפולטיבי, שלוחץ יותר מדי חזק על הכפתורים. וזה פחות או יותר מה שהרגשתי כלפיו עד אתמול, כשנכנעתי. כתבתי את זה כבר עשרות פעמים פה בבלוג הזה, אבל אחת החוויות הכי humbling בלהפוך להורה, עבורי, היא החיבור למיינסטרים של האנושות. כל הדברים האלה שאתה מסתכל עליהם מהצד, שהורים עושים או חווים ואומר ״נו באמת״, אז פתאום כשאתה שם, אז הם נראים אחרת. זה כאילו נתת למישהו הרשאות low level למערכת שלך.

המחשבה של עילם הולך לכיתה א׳ מעלה בי דמעות עוד מלפני שהלך לגן. אני לא יכול לשמוע את ״כל עוד״, של יוני ריכטר ועלי מוהר, על הילד שהולך לבית הספר בפעם הראשונה והאבא מלווה אותו, מבלי לבכות. זה הפך כבר לנושא לבדיחה אצלנו בבית, ועדיין אני לא יכול להפסיק לבכות.

ניסיתי להסביר לעילם למה זה כל כך מרגש אותי, ואולי אפילו עצוב לי. ואני לא לגמרי יודע לשים על זה את האצבע. חשבתי על זה שההתבגרות של הילדים היא בעצם הסמן דרך הכי ברור למעבר של זמן עבורי, להזדקנות שלי. אבל לא כל כך מפריע לי להזדקן. חלק מזה זה המשיך החיכוך של עילם עם מערכת החינוך הציבורית, אבל בינתיים זה לא היה כל כך נורא. יש המון דברים נהדרים בזה שעילם הופך לילד גדול. אני יכול לדבר איתו על דברים מגניבים, בקרוב הוא ילמד לקרוא ואז עולם שלם של תולעות-ספרים יפתח לו. שבוע שעבר היינו ביחד בלאר״פ הראשון שלנו. אבל הוויתור על הילד הקטן, על האפרוח, קשה לי מאוד. דיברתי אתמול עם ליאת על איך לביא הוא כזה אפרוח, עם מילים מצחיקות ושיבושי לשון וקול צפצפני כזה, ושנינו נאנחנו והסכמנו שאין לו עוד המון זמן לאפרוחות. זה מוזר, כי כבודהיסט חובב, אני יודע שאי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת, ומעולם לא מצאתי את עצמי, בסופו של מסע רגלי ארוך, מתגעגע לתחילתו, ועדיין, השינוי הזה קשה לי.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

לפני שנה ויום, בדיוק 366 יום, ליאת כמעט הכניסה לי סטירת לחי, ומהמוצדקות. הינו בגן קריית ספר, היה יום שבת וחם להפליא, וחגגנו את יום ההולדת השני של לביא. אבל אני לא הייתי שם. הייתי בטלפון. ולא סתם בקטע הרגיל של אבא-שנמצא-בטלפון. היינו בעיצומו של קמפיין פרסום בפייסבוק שהיה סוג של מבחן שוק להאם יש טעם להמשיך עם ג׳ימיני, והתוצאות בשלב זה לא היו מזהירות. אני הייתי עסוק בלרפרש ולקוות שעוד מישהו עשה לייק, למרות שבארצות הברית השעה היתה בכלל לפנות בוקר במקרה הטוב. וליאת לקחה אותי הצידה, ואמרה שהיא לא מאמינה שאחרי כל מה שעברנו, אני לא נוכח ליום ההולדת של לביא. והיא צדקה.

חודשיים לפני זה, ללביא כאבה היד. הוא התלונן על זה כמה פעמים, בעיקר בלילה. אנחנו אני לא מתרגש מדברים כאלה, אבל כשזה המשיך כמה ימים, לקחתי אותו לרופא הילדים המדהים שלנו. הוא הסתכל, שלח אותנו לצילום בקופת חולים. לצלם לילד בן שנה וחצי את היד ברנטגן זה לא תענוג גדול, אבל יצאנו משם, וחזרנו עם הדיסק לרופא. הוא הסתכל, עיקם קצת את האף, ושלח אותנו, אותי ואת אתי המטפלת של לביא שליוותה אותי, למיון.

במיון ילדים באיכילוב האורותפד הסתכל על זה, ואז חיכינו. הייתי בטוח שזה איזשהו מיקרו שבר או משהו כזה, ותיכף ישחררו אותנו. ואז הוא יצא, ואמר שיש "ממצא בעצם". אני זוכר ששאלתי אותו אם זה שם מכובס לגידול והוא אמר שכן. אני זוכר איך העולם קפא מסביבי. התקשרתי לליאת ואמרתי לה שתבוא.

המילה שהדהדה כל הזמן בהתחלה היתה סרקומה. שזה סרטן עצמות די בן זונה. אז עוד לא ידעתי לדמיין בכלל מה זה ילד חולה, או מה זה ילד שמטפלים בו. פתאום ניסיתי לדמיין את לביא בלי השיער הג׳ינג׳י המהמם שלו, מקיא מהכימו.

בשבוע שאחרי זה עברנו מיפוי עצמות, עוד רנטגן, MRI וביופסיה. קיבלנו טיפול מסור מרופאים נהדרים ורגישים, ולא בילינו יותר מלילה אחד במחלקה, כי הבינו שאנחנו גרים קרוב. הבנו כמה נורא זה לדחוף עירוי לילד קטן. לביא עד היום מגיב בפאניקה כל פעם שהוא רואה מישהו עם חלוק לבן.

שמעתי פעם שאומרים שבישראל גרועים ביום יום, אבל בבלתי אפשרי אנחנו נהדרים. והרגשנו את זה. הרגשנו את זה מהמערכת הרפואית שטיפלה בנו מדהים, ובתמיכה המדהימה מהמשפחה ומחברים וממקומות העבודה שלנו. המהממים מ-Windward פינקו אותנו עם משלוחי אוכל הביתה כדי שלפחות לזה לא נצטרך לדאוג.

עשרה ימים אחרי הביופסיה, קיבלנו תשובה. זה לא סרקומה. זה לא משהו סרטני. כאילו, לא בדיוק. גילו ללביא מחלה נדירה בשם LCH – Langerhans cell histiocytosis. יש בערך 2 מקרים על חצי מיליון איש בשנה. זה כל כך נדיר, שעדיין אין ממש קונצנזוס מחקרי אם זה סרטן או לא. אבל המופע שהיה ללביא, במוקד אחד, בגדול עובר מעצמו אחרי שמגרדים אותו קצת בביופסיה. ללביא עדיין יש שם צלקת, ביד הקטנה שלו.

לביא בסדר עכשיו. אולי הייתי צריך לפתוח בזה. זה יכול לחזור, ואנחנו במעקב, אבל כרגע הכל בסדר. אחרי הביופסיה, כשהלכנו למחלקה האורתו-אונקולוגית לדבר עם הרופאה שתלווה אותנו, רק אחרי זה הרשתי לעצמי להתפרק. לא תפקדתי כמה ימים. ואז זה עבר לי, והחיים ממשיכים.

יש לי המון מה להגיד על החוויה הזו. חלק מזה מתכתב עם מה שאני אומר כבר הרבה זמן, על איך שאתה לא באמת מדגדג את כל החוויה המלאה של מה זה להיות אדם עד שאין לך ילדים. על כמה תמיכה של כולם בזמן משבר זה דבר נהדר, אבל גם קצת עול כי כולם רוצים לעזור ולדעת מה קורה ואתה נהיה קצת עסוק בלנהל את זה. על איך אני אסיר תודה על איפה שאנחנו חיים והמשאבים העומדים לרשותנו. אבל גם על חוסר האונים שאנחנו מרגישים, על זה שיכול להיות שמתישהו זה יחזור ואין משהו אמיתי שאנחנו יכולים לעשות. ליאת רוצה נורא לרשום את לביא לכל מני מאגרי מידע, שנדבר עם מרפאות בכל העולם, כדי לקדם את המחקר כי הוא כל כך דליל. בינתיים אנחנו עם google alert ומנסים לעקוב אחרי המחקרים, להבין מי השחקנים הכי טובים בעולם בתחום הזה למקרה ש…

היום חגגנו ללביא יום הולדת שלוש. הוא ילד מדהים ומיוחד. חכם ועקשן ואמיץ ומצחיק ויפה ואהוב עד מאוד. הוא אומר לנו שהוא הכי אוהב אותנו בעולם, ואנחנו משוגעים עליו. יש תחושה שזה מאחורינו, אבל מדי פעם אני עוצר ומבין מה בעצם עברנו, וחוטף את הסטירה.