A sight for sore eyes

מראה מלבב, כמה זמן לא רואים
עובדים קשה, עובדים בקושי,  נו אחי, ת'מכיר
יש לי אוטו חדש, מה שעבר כבר עבר,
הוא קנוי ומשולם כבר, חונה מחוץ לבר

אז ברמן מה יש'ך, תמשיך כבר למזוג
לליצנים שיושבים פה, יש לי רעיון טוב
שנשיק, לדמג'יו ולימים שאינם,
לך, לדריסדייל, למנטל ולוויטי פורד גם

טוב, החברה' לא פה, הם כולם ת'חפפו
רק ג'ירנדה ותלמה, שאולי יצטרפו
חצי שיכור חצי זמן, ולגמרי בשאר
מונק עדיין אלוף, אבל אני המובחר

אז ברמן מה יש'ך, תמשיך כבר למזוג
לליצנים שיושבים פה, יש לי רעיון טוב
שנשיק, לדמג'יו ולימים שאינם,
לך, לדריסדייל, למנטל ולוויטי פורד גם

כבר שמעת על נאש, נהרג כשנכתש
זה היה לפני איזה שנתיים, שלוש
התהפך, התחלק, בעמוד התרסק
ומת עם הרדיו דלוק
פלו נשואה פלוס ילדה, מסיד התנתקה
הוא בצפון, יושב חמסה על שוד מזויין
ונשחק איתך פינבול, אבל הסיכוי ש'ך ירוד
אז לך אל ההיא שם ותציע ריקוד

אז ברמן מה יש'ך, תמשיך כבר למזוג
לליצנים שיושבים פה, יש לי רעיון טוב
שנשיק, לדמג'יו ולימים שאינם,
לך, לדריסדייל, למנטל ולוויטי פורד גם

(טום וויטס, 1977. תרגום: ט. גוטמן)

3508424006_d4e6180170

לילה ראשון בלי אמא

בגיל 21, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי, החלטתי לעשות את צעד מרדני, ולעבור לדירה לבד. כל כך מרדני היה הצעד הזה, שעברתי כל הדרך מכפר סבא, לרעננה. אני וג'יימס דין אחים, חברים שלי. למרות המרדנות הבורגנית שלי, עניין ה"לילה ראשון בלי אמא" הורגש הייטב. זה לא שלא ידעתי איך להתנהל בלי אמא – ידעתי לבשל, ידעתי לשטוף כלים, וידעתי שאם מביאים לאמא את הכביסה ביום שישי, יש סיכוי לקבל אותה נקייה ביום ראשון. מה שלא ידעתי, זה כל הדברים הקטנים. איך מתמודדים עם הארנונה, עם וועד הבית, או עם תשתיות בעיתיות. אני זוכר עסקה מפוקפקת מאוד שעשיתי על ארון בגדים. שילמתי את כל הסכום מראש, והארון המדובר כנראה נבנה מעץ ברזל שיובא לארץ בקאנו שנחתר בידי בן ראש שבט, המסאי, שמפחד ממים, כי אין לי שום דרך אחרת להסביר למה לקח שישה חודשים לבנות אותו. מה שכן היה מעניין היתה דרך ההתמודדות שלי – פשוט חיינו במעין קן כביסה שכזה, חמים ונעים. בקיצור – הדרך לעצמאות רצופה בחוויות לימודיות. העל הדרך אתה גם מבין כמה בעצם דאגו לך אצל אמא.

המעבר מבלוגלי לבלוג עצמאי מזכירה קצת את המעבר שעשיתי בגיל 21. נשארתי באותה שכונה, הכל נראה פחות או יותר אותו דבר (למרות הפיתוי שבלהחליף המון תבניות כל יום, רק כי אפשר), פשוט שום דבר לא עובד. טוב, שום דבר זו הגזמה. רן יניב הרטשטיין עשה עבודה טובה מאוד ביצירת המדריך התקנה שלו ל-WP. אם אני מסוגל, אז כל מי שיש לו בקיאות מינימלית במחשבים מסוגל להתקין וורדפרס. כל הסיפור הזה מעורר תהיה: למה מישהו עדיין משלם כסף למעצבי אתרים? כל כך קל היום להרים אתר מרשים, מעוצב יפה באמצעות וורדפרס. גם הדיוט, בהנחה שהוא יודע לעקוב אחר הוראות, יכול להתקין WP ולעצב אותו כרצונו בכמה שעות. האם מישהו בכלל עדיין משלם למעצבי אתרים?

הבעיה מתחילה בכל מני פיצ'פופצ'ים קטנים שכאלה – עורך הטקסט שלא עובד כמו שהתרגלת, קטעי הווידאו שפתאום הפסיקו לעבוד, הכביסה שלא מכבסת את עצמה. לילה ראשון בלי אמא. היה צריך לקרות מתישהו.


גר בארץ תורכיה

1. לפני שנים רבות, ישבתי בחדר מלון ברומא, ושוחחתי עם מכר מישראל. "טוב", אמרתי לו, "אני יוצא לארוחת ערב עכשיו. כמה קשה יהיה למצוא מסעדה איטלקית טובה ברומא…" "לא יודע", ענה לי החבר. "כמה קשה למצוא שווארמה טובה בתל אביב?". באותו הרגע הבנתי כמה המסע הזה אחר המסעדה האותנטית, הפחד ממלכודות תיירים, כמה הוא מיותר.

2. שלוש וחצי שנים. זה כמה זמן לקח לי למצוא שווארמה טובה בתל אביב.

3. חצי שעה. זה כמה זמן לקח לי למצוא שווארמה טובה באיסטנבול.

4. כל שנה אני מתכנן להגיע לאיסטנבול, וכל שנה זה איכשהו לא יוצא לפועל.

5. 15 שעות. זה סך הזמן שיצא לי להיות באיסטנבול. זה לא מספיק, אבל זה עושה תאבון.

6. איסטנבול יפהיפיה. יש משהו בבניה מונומנטלית, מהסוג שנבנה בכוונת תחילה כדי לגרום לך להרגיש קטן. זה גם עובד. ענק חולה הוא עדיין ענק.

7. לאנשים קשה עדיין עם הקונספט של מדינה מוסלמית חילונית. המערב עושה מעין מישמש נוח שכזה בין ישות מדינית, לאום, דת. אנשים רבים מופתעים לגלות שהאירנים אינם ערבים, למשל, וכשאני מתקן אותם מסתכלים עלי במבט כזה של "נו, באמת, הכל אותו דבר גם ככה…". אני מניח שההפתעה במדינה איסלמית-לא-ערבית-חילונית דומה להפתעה שמקבלים אנשים שמגיעים לישראל ומגלים שלא כולנו חובשים שטריימלים או כיפות.

8. בתורכיה חוויתי את אחת מחוויות חוסר התקשורת המרהיבות ביתר אי פעם. תחושת החוסר אונים שמלווה כששני הצדדים לא מסוגלים להבין שום דבר ממה שהשני מנסה להגיד. עד כה יצא לי להיות במדינות שגם אם האנגלית בהם לא שגורה בפי כל, עדיין כולם יודעים כמה מילים בסיסיות. יותר מכך – רובנו מדברים עברית ואנגלית. חלקנו מכירים ולו ברמת ה"שלום שלום", שפה לטינית אחת או יותר. אנחנו חשופים לרוסית, לערבית. היכולת שלנו לנחש קונטקס, כי המילה בספרדית נשמעת קצת כמו מילה בלטינית שפעם קראת ב"מלחמת גאליה" של יוליס קיסר, תורמת לכך שגם אם מדברים עם צרפתי שלא מבין מילה אנגלית, עדיין יש סיכוי שנוכל להבין משהו. תורכית זו שפה כל כך מוזרה, כל כך לא קשורה לכלום שלמרות כל הנסיונות שלי לנהל שיחה עם נהג המונית, אף אחד מאיתנו לא הבין, אפילו ברמז, מה השני רוצה. לשמחתי המילה Airport כנראה עובדת גם בתורכית.

9. נחזור, בוודאי שנחזור. אולי אפילו ליותר מ-24 שעות.

משענת ראש

במכוניות שלנו יש את משענת הראש הזו, המתכווננת. היא שייכת לקטגוריית ה"דברים שאנחנו בכלל לא מודעים לכמה הם פועלים", בחיינו. הרי אנחנו כמעט אף פעם לא מתרווחים ומשעינים את הראש לאחורה. אך מי שרוצה לנסות, מוזמן להסיר אותה למהלך נסיעה אחת, ולראות כמה פעמים הראש שלו נזרק אחורה, כמה פעמים היא צריכה לאמץ את שרירי הצוואר, הכתפיים, כדי לייצב אותו. ולמרות זאת, היא רחוקה מהמודעות שלנו, היא שקופה לנו, כמו השרירים המייצבים בגוף, שתומכים בנו.

חבר נפל השבוע, ואנחנו, החברים, נאלצנו לתפוס אותו. הנפילה הגיעה אחרי כמה חודשים מעורערים. לאותו חבר אין משענת ראש באוטו של חייו. אותה משענת שכל כך ברורה לרובנו, שתייצב אותנו אם נמעד קלות,שאנחנו בכלל לא חושבים עליה. ההורים שלנו, המשפחה שלנו. כולנו חושבים תמיד במונחים של רשת בטחון, אבל  רשת בטחון, זו שתופסת אותך שניה לפני התרסקות טוטאלית, גם חברים יכולים לפרוש, להחזיק.  אם תיפלי באמת, החברים הקרובים יתפסו אותך, כי נפילה אמיתית היא דבר גדול, מובחן. כשאנחנו נופלים פיזית, הידיים שלנו נשלחות קדימה לתפוס אותנו. אבל במעידות קטנות, השרירים הפנימיים, הטלפון הקטן לאמא או אבא לעצה, תמיכה או חילוץ קטן, מייצבים אותנו. וכשאין אותם, מעידות קטנות מצטברות מהר לנפילות גדולות.

הרגשת חוסר האונים מצד התופסים, היא קשה. כי גם אם יש הקלה ראשונית על זה שתפסת את הנופל בזמן, או קצת אחרי, עדיין ברור שרשת הבטחון לא מהווה תחליף למשענת הראש. וכשמביטים למעלה, מבינים שעם כל הכבוד למדינת הרווחה, אין יותר מדי גופים בסביבה שיכולים להוות תחליף לאותה משענת.

לוליטה, שירה יפנית, מטאל, האחים בלום.

לפני שנים רבות התרועעתי עם בחורה חובבת מטאל. היא ניסתה להסביר לי, ברצינות שמאפיינת את חובבי הז'אנר, על הסוגים השונים, ההבדלים בניהם, וכמובן העומק הבלתי מובן לזרים של המוזיקה הנ"ל. אני הסברתי לה שהכל נשמע לי כמו גרסאות מסור חשמלי לנהמות "I am your master, Satan the Destroyer". מעבר לזה, כך טענתי, מטאל הוא סוג של ההפך משירה יפנית.

היקואים אומרים כל כך הרבה בכל כך מעט:

Now I see her face
the old woman, abandoned,
the moon her only companion

(Buson)

בעוד שמוזיקת מטאל עושה כל שביכולתה כדי לבנות מבנים גדולים, גרנדיוזים, מלאי שאון וזעם, ופשר אין. הפרימה, הפתירה של פנכות קטנות כמו זו של בוסון, מספקת אותי הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם ה-in your face של הנוהמים והמצווחים.

זה קשור, מן הסתם, בחיבתי למשחקים ובהיותי אובר-חוכם, אבל החידות, הארמזים, הרפרנסים הללו, שמתבלים יצירות, משמחים אותי עד אין קץ. לוליטה זרועה בהם – החל מהפתיחה שמגלגלת לנו את שמה על הלשון ("הילת ימי, להט לילוטתי, חטאי, חיי"), וכלה באלף ואחד משחקים ושכבות שנבוקוב (שמתנצל, אולי כחלק מהמשחק ואולי לא, על "הטרגדיה הגדולה שבכך שכתב את הספר באנגלית העילגת שלו", עילגת בתחת שלי, מה שנקרא) שוזר שם. ברור שכמו כל תבשיל – אם תשים יותר מדי תבלינים בלי בסיס טוב, או בשילוב לא נכון, יצא מגעיל.  נבוקוב ידע לעשות שיצא טעים.

עוד מישהו שיצא לו טעים להפליא הוא ריאן ג'ונסון. ג'ונסון ביים את "בריק" המבריק בתור סרט ביכורים, והסרט השני שלו "הנוכלים בלום" ("The Brothers Bloom"), הוא פשוט פנינה. כמו אוכל טוב, שצריך להיות קודם כל טעים, אפשר להנות ממנו סתם בפשט – מהצילום היפה, מהסטיילינג שמשאיר אותך בתחושה אל-זמנית להפליא, מהעלילה הכיפית (מי לא אוהב סרטי עוקץ?), מהדמויות אנושיות (סצינת הנשיקה היפהיפיה) ומגניבות (בנג בנג).

אבל כמו אוכל טוב באמת, כל  ביס בסרט הזה פשוט מתפוצץ בפה מטעמים שונים, מוכרים ומפתיעים. קריצות להיצ'קוק ולמרי פופינס, לאגתה כריסטי ולטרנטינו ולקוסם מארץ עוץ. במילים אחרות: ג'ונסון עושה ווס אנדרסון טוב יותר מווס אנדרסון. נכון, לפעמים זה קצת over the top, אבל זה בסדר – כל הסרט הזה הוא קצת over the top, והתוצאה הסופית היא עדיין הרבה יותר הייקו ממטאל. יצאתי מהקולנוע (רב חן, אולם קטן, עם מזגן רועש ופסים שמוקרנים יחד עם הסרט ש"אי אפשר לעשות לגביהם כלום", כמאמר הסדרן) מאושר כמו ילד בן 8 שראה את הסרט הכי מגניב בחיים שלו.

דירה להשכיר

בחופש הגדול שבין י"א לי"ב, קפצתי לבית הספר שלי לבדוק איזה משהו, ושם פגשתי ידידה לכיתה. בדרך חזרה, הסעתי אותה על האופניים שלי. היא בחרה, דווקא בשיא הירידה המטורפת, לשרבב את כף רגלה אל תוך הגלגל הקדמי שלי. שנינו עפנו כמה מטרים טובים באוויר. אני בלמתי הייטב. היא חטפה זעזוע מוח.  אני זוכר איך, תוך כדי שפיניתי אותה לבית חולים, ליוויתי אותה באשפוז, ויצרתי קשר עם ההורים שלה, חשבתי לעצמי "המממ.. זו חוויה שכל אחד צריך לחוות מתישהו – לאשפז מישהו בבית חולים. מעניין שאני חווה אותה בגיל 16".

במסגרת "חוויות שכל אחד צריך לעבור", ובנסיבות משמחות, אני עוזב את דירתי, שבה גרתי בשבע שנים האחרונות. יצא לי דווקא לעבור דירה, כמה פעמים בחיי. אך מעולם לא יצא לי להשכיר את דירתי לאחרים. בכלל, מאחר וגרתי באותה דירה בשבע שנים האחרונות, כל טירוף דירות להשכרה שנפל על העיר הזאת באותה תקופה דילג מעלי.

התפיסה של ממשלות ישראל לגבי איך המדינה צריכה להראות נוגדת לא רק את התפיסות הרווחות בעולם תכנון הערים, אלא גם את המציאות. בכל העולם הבינו שהקונספט הזה של פיזור אכלוסיה לא עובד, ושעדיף שנצטופף בערים, ונשאיר את הטבע טבעי, במקום למלא אותו בשבבי ישובים כפריים. נכון, יש אנשים שיש להם את פנטזיית הבית בגליל, אבל הנדידה לתל אביב והמרכז מראה שחלק לא מבוטל מיושבי הפריפריה, היו מעדיפים להיות במרכז. כל זה לא מעניין את המתכננים הציונים, שמכבסים בקושי את "יהוד הגליל" ב"להפריח את השממה". מבחינתם צריך להגדיל את הפריפריה. זה נשמע טוב. יש בזה איזה וויב סוציאליסטי וחברתי שכזה. ובינתיים, אין דירות בתל אביב.

תמיד שמעתי סיפורי זוועה-על-גבול-המצחיק, לגבי מצב הדירות להשכרה בתל אביב, לגבי הלחץ שיש בשוק. אבל בדיוק כמו לאשפז מישהו – עד שלא חווים את זה, לא מבינים. במקרה שלי, עשיתי את הטעות של גם לפרסם מודעה, וגם לשלוח מייל לכמה עשרות מחברי הקרובים ביותר.

אני חייב להודות שבערב הראשון (והאחרון) שבו הראתי את הדירה, הייתי לחוץ להפליא. הרגשתי כמו תלמיד שניגש לבחינה שהוא לא מוכן אליה. הדירה שלי עוצבה לטעמי, ואני הייתי אחראי על התחזוקה שלה. הרגשתי כאילו אני עומד בבחינה, לא הדירה. תמיד יש לי את התחושה הזאת, שבמקביל ליכולת שלי לעשות דברים יוצאי דופן, יש לי בליינד ספוטים מטורפים בדברים שכל אחד אמור לדעת לעשות. לקדוח, לפתוח סתימות, לתחזק את הבית. הרגשתי כאילו זה המעמד שבו כולם יכנסו, ויצביעו על כל פינה שדורשת תחזוקה בביתי, יעיפו בי מבט ביקורתי, ויצקצקו בלשונם.

זה לא קרה.

עוד באותו ערב כבר היתה לי רשימת המתנה של כחמישה אנשים.  עד כה, שלושה ימים אחרי, פנו אלי כ-150 איש. את המודעה הסרתי פחות מ-24 שעות אחרי שפורסמה. המייל, להערכתי, ימשיך להסתובב באינטרנט לנצח.

נכון – הדירה שלי מגניבה, אפילו צילמו בה קליפ. אבל זה לא קשור אליה. ההיסטריה סביב דירה להשכיר היא בלתי נתפסת, והמקור שלה הוא המחסור המטורף של דירות רלוונטיות בתל אביב. עכשיו, כל מגדל יוקרה שמלא בדירות ענקיות שאף אחד לא קונה מכעיס אותי משמעותית יותר.

הספר פנים

גוגל הכניסה דברים רבים לחיינו, חיי האזרחים הפשוטים, שהיו עד לא מזמן נחלתם של מעצמות ומלכים. היכולת לראות כל נקודה על כדור הארץ בצילומי לווין היתה שמורה, עד לפני שני עשורים, לגופי ביון. היכולת לא להופיע בצילומים הנ"ל, שמורה עדיין לגופי ביון חזקים. היכולת לנוע אחורה בזמן, היתה שמורה לגופי ביון ממש ממש חזקים. את כל אלה, הביאה לנו גוגל.

ג'ימייל לא נמצא בסביבה המון זמן. פחות מעשור, אבל גם השנים הבודדות שהוא בסביבה הספיקו על מנת להפוך אותו לתל החיים שלנו. תל במובן הארכיאולוגי, שכבות שכבות, שנבנו לאורך השנים. אפשר לשוטט כרונולוגית, אפשר לשוטט בהם תמטית, אבל בכל מקום, תוכל להתקל בעצמך, רק בעבר. לגופים גדולים יש ארכיונים, אבל אני לא חושב שלאנשים פרטיים היתה, אי פעם, את היכולת לחיות עם כזאת נוכחות של ההיסטוריה האישית שלהם.

הדפדוף הזה, בספר העבר שלי, הוא מרתק. המיילים הם כמו הנוף המשתנה לאורך ציר הזמן של דרך החיים שלי. בפרק אחד הנוף זרוע במאמרים סרוקים מהאוניברסיטה. בתקופה אחרת – התכתבויות מיואשות של קשר גוסס, ואני, כמו בנסיעה בדיסנילנד, יכול לנוע קדימה ואחורה, ולהתרשם משינויי הנוף.