ריו סמבה

בעקבות ההופעה המשובחת של עלמה קלמה אתמול…

ריו סמבה

בוא לריו, הו בוא לריו.
גדל שפם ושנה ת'ביו.
כאן העני מתענה, העשיר מתעשר,
כאן כל דוד זקן הוא שטורמבאנפיהרר

בוא לריו, הו בוא לריו.
אין עוד עיר עם כזאת אנרג'יו.
יש טלפונים של סימנס ואפילו יהודים
נוהגים בפולקסוואגן כמו משוגעים.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן שולטת אוראניה, בלי שמץ קליאו.
הבתים סטייל קרבוזיה – כוורת-עם-וופלה,
רק שאי אפשר להאשים שוב את הלופטוואפה.

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן כל ציפור שיר שרה "הו-סולו-מיו."
וגם דגים שנתפסים, גם אווזי-שלג גאים
בפורטוגזית, כאן, בימות הגשמים

בוא לריו, הו בוא לריו.
כאן העולם השלישי אז עדיין קוראים ליאו
טרוצקי, גאוורה ושאר סירנות;
אבל עדין, הפיגור חוסך טילים בממגורות

בוא לריו, הו בוא לריו.
אם תבואו בדואו אולי תלכו טריו.
אם תבוא לבדך תעזוב עם "כאילו"
במחשבותיך, כערכו של קורזרו.

(יוסף ברודצקי, 1978. תרגום: ט. גוטמן). למי שמעוניין במקור

להמשיך לקרוא

דיבורים, ג’ייסון בורן, לונדון, מכוניות מעופפות, כבלים, כותרות מגניבות עוד יותר

בעקבות הוויכוח שהיה לי עם ג'וני על הג'יימס בונד האחרון, ראיתי לא מזמן שוהמממ... גם פה יש שוט על השעון ג'וני...ב את הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, The Bourne Ultimatum. אני חייב להודות שהסדרה הנ"ל חביבה עלי מאוד, בגלל הקצב שלה, האפלוליות שלה, והבחירה שלה באומנויות לחימה פיליפיניות לכוריאוגרפית הלחימה. הרעים הם בדרך כלל ה-CIA, והטובים הם ג'ייסון בורן, ולעיתים בחורה מזדמנת.

בסרט השלישי, יש סצינה שבה מנסים לעקוב אחר עיתונאי ואחרי ג'ייסון בורן. הרעים יושבים בניו יורק, והטובים נפגשים בלונדון, בתחנת רכבת. בסרט, כמו בחיים האמיתיים, כל סנטימטר של לונדון, מכוסה במצלמות אבטחה, שמשמשות את כוחות הבטחון שם לדברים טובים, או כך יש לקוות לפחות. מה שהיה לא אמין בסרט לא היה הכיסוי, אלא הקלות שבה אנשים במשרד של ה-CIA התממשקו ל-feed של המצלמות הבריטיות. כמה לחיצות כפתור, והנה – המערכות שלנו מדברים עם המערכות של הבריטים, והכל סבבה. ועל זה נאמר: מיי טוכעס. כי המכונות שלנו, מה לעשות, לא מדברות אחת עם השניה. זיו קיטרו הסביר לפני כמה זמן בכתבה שהוא רוצה מכונית מעופפת. את האמת, שגם אני, אני פשוט לא בטוח אם זה רעיון טוב כמו שהוא מגניב. מה שאני כן רוצה, זה שדברים יתחילו לדבר אחד עם השני, בכל המישורים. בקלות. תמיד.

האייפוד שלי,למשל: אני רוצה שהוא ידבר עם הרדיו של האוטו שלי, ועם רמקולים של בית שאני מתארח בו, ועם הפלאפון שלי. אני לא רוצה לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה, לא יותר מנפנוף ולחיצה על כפתור או שניים. תיאורטית אני יודע איך לגרום לאייפון לנגן מהרמקולים שלי בבית – קוראים לזה כבל PL ל-RCA (ללא ספק הכבל השימושי ביותר בתולדות האדם). אבל כדי לגרום לו לדבר עם הרדיו באוטו כבר צריך כבל אחר, ועם הפלאפון כבל שלישי, וכן הלאה. הפלאפון שלי יכול, תיאורטית, לדבר עם המחשב שלי, או עם המזגן שלי, אבל זה בערך כמו להגיד שאני יכול להעביר מסרים בכל שפה, כל עוד אני מסתובב עם צבא של מתורגמנים. או כבלים.
עכשיו, אני לא הראשון שאיתר את הבעיה הזאת. בארכיון ההיסטורי הנפלא שנקרא "גליונות Wired משנות התשעים", שאני משום מה אוהב לקרוא תוך כדי אכילת חביתה, נתקלתי בכתבה מדצמבר 95, שמתארת את ההשקה ותהליך ההתממשות של "הדבר החם הבא" – ג'אווה. ג'אווה התחילה כספין אוף של פרוייקט של סאן שאמור היה לעשות משהו ממש כזה – לגרום לכולם לדבר אחד עם השני, פרוייקט שנקרא אז Oak. אלון או יאווה – עדיין המכשירים שלי לא מדברים אחד עם השני.

כשהתחלתי לחשוב על זה, ניסיתי להבין למה בעצם לא. הרי יש מיליון תקני תקשורת. למה אין נדידה, לאורך הזמן, לכיוון של התכנסות, ובמקום זה רק כל הזמן התפצלות לתתי תקנים למיניהם? איפה הזמנהוף המקומי שיעשה סדר? שאל את זה יפה אהרון אמיר ניל סטיבנסון ב-Snow Crash, כשגיבור הספר הירו פרוטגוניסט מנסה להבין, תוך כדי היותו supreme ninja mage hacker lord, למה לשפות יש נטייה להתרחק זו מזו, להשבר לרסיסים, ולא להתקרב. צרפתית, איטלקית, פורטוגלית, רומנית, ספרדית – זה הכל לטינית שנשברה, כל אחת בדרכה שלה. למה זה? ואיך מתמודדים עם זה?
אז פתרון אחד הוא באמת תרגום, כשכבה מתווכת. אבל זה פתרון שעובד טוב למקרים ספציפיים, הוא לא פתרון כללי, לפחות עד שנמציא את ה-Bable fish, ונדרס במעבר חציה. הנסיון מראה שהתשובה לזה, לפחות בשדה שפת בני האנוש, הוא כינון של Lingua Franca, שפה שכווולם מדברים, או אמורים לדבר. כפי שהשם רומז, פעם זה היה צרפתית. היום זה אנגלית. מחר סינית אולי, מי יודע. במשך מאות שנים, עד המאה ה-18 בערך, יכלו כל מלומדי אירופה להתכתב זה עם זה על נושאים משותפים, כי היה ברור שכל בן תרבות יודע לטינית, וכותב בה את ממצאיו. היום רוב המחקרים שמפורסמים מפורסמים באנגלית (מלבד איים בזרם פה ושם).

הבעיה היא, שזה מדכא. זה מדכא בגלל שלמיטב ידיעתי, רוב ה-Linguae Francae הגיעו מאיזשהו אקט של הגמוניה. מזה שמישהו ניצח. לטינית הגיעה בגלל שהרומאים ניצחו ונשארה בגלל הכנסייה וביתה המופרעת, האוניברסיטה. הצרפתית הגיעה בגלל הנורמנים והאליטה הצרפתית. האנגלית של היום היא תוצר של הגמוניה כלכלית תרבותית. אם מייקרוסופט או אפל היו מעצבים את כל המכשירים שלנו, יש סיכוי שהם היו מדברים אחד עם השני. מצד שני, האם היינו רוצים לגור בעולם כזה?

Still around the morning after (או: ערב מחווה לאליוט סמית’ – אפילוג)

אתמול בלילה, לאחר חודשים רבים של הכנות, דחייה אחת עקב הגעתה של חיפושית בריטית, והרבה התרגשות, אמנים עלו בתיאטרון תמונע ושרו אליוט סמית'. במהלך החודשים האחרונים הייתי מעורב קצת בערב הזה – בעיקר בזירות יחסי ציבור שונות, ובתור קול מאוד ברור כנגד פלצנים שונים ומשונים שהחליטו שאליוט סמית' שייך לאמא שלהם ושאוי ואבוי אם נינט טייב או משתתפי כוכב נולד ישתתפו בו.

הביצועים היו מרגשים ומוצלחים מאוד. היו כאלה שהתחברתי אליהם יותר, והיו כאלה שפחות. מבחינתי את ההצגה גנב גל בארי, ילד בן 20, שהוא בערך איש הגשם של אליוט סמית'. גל ידע כל אקורד וכל פריטה של כל שיר. כשהוא עלה על הבמה הוא הקרין כזאת אי נוחות ומאידך, התחברות מצדו למעמד כה מקודש, שאי אפשר היה שלא להתרגש. נינט, למי שסקרן, נתנה ביצוע מדהים ומיוחד מאוד, למרות שבקושי היה לה קול. וכן, היו כמה "ילדות בנות 12 עם טייטס ופוני", מעריצות של נינט,  ונוכחותן באמת, באמת, לא שינתה את האווירה המרגשת והמיוחדת של הערב הזה. נראה לי שגם הן נהנו.

אנשים מגיבים לאותם שירים בדרכים שונות, והיה מעניין לראות את זה בערב – גם מהצד של היוצרים וגם מהצד של הקהל. כל פעם ששמעתי את אחד מהמבצעים מבצע שיר, זה היה (לרוב) כל כך שונה ממה שאני הייתי עושה, וזה בסדר. מהקהל, וגם מהמבקרים בעיתונות, אפשר למצוא תגובות הפוכות לאותם ביצועים. עינב שיף בוואלה תרבות חשב שיוסי סוויד, חברי לשירה, שחט את השירים שלו, בעוד שנטע אלכסנדר מעכבר העיר חשבה שהוא הכשרון הגדול של הערב. שני הכתבות עדיין לא השכילו לנסות להתנתק מהסיווג המוקדם של "הילדים המקובלים" מול "הילדים הלא מקובלים", מלבד שיף, שעשה הנחה לנינט בגלל שהיתה צרודה וסובלת, ונתן לה כניסה חד פעמית למועדון הנחשק באמת של הילדים הלא מקובלים. ברגע שהצלחת להגיע לקהל רחב, אתם מבינים, נשללת ממך האפשרות להיות סינגר-סונגרייטר עם אמירה עצמאית.

המדידה הזאת של "ביצוע טוב" מול "ביצוע לא טוב", היא מטופשת. מי שהבין את המהות של הערב, הבין שמבחן התוצאה פחות חשוב כאן. קצת כמו עם "עיר לכולנו", גם במקרה הזה היתה תחושה שהעשיה חשובה לא פחות מהתוצאה. אם כבר "ריגש אותי" מול "לא ריגש אותי" צריך להיות המדד האמיתי, ומי שלא התרגש מהשירים של אתמול, עשוי מאסבסט.

ואם כבר התרגשות. המעורבות שלי בערב הזה היתה גם קצת יותר מלכתוב בבלוג או להתראיין לטיים אווט. זו לא היתה הפעם הראשונה שעליתי על במה או שרתי, אבל אני לא זוכר הרבה פעמים שכל כך התרגשתי, שלא ראיתי ככה בעיניים. אני מזמן מאמין שאנשים יכולים לעשות הכל, שהם יותר מגבילים את עצמם מאשר שהיכולות שלהם מגבילות אותם. ובכל זאת, היתה פה Leap of faith ענק באמונה הזאת. זה דבר אחד להאמין שאני יכול לשיר, ודבר אחר לחלוטין לעלות על במה מוקף באנשים כשרוניים שאני מעריך, אנשים שלובשים בנוחות את תואר ה"זמר". אבל בדיוק כפי שנטע, גיבורת הערב ומארגנתו, לא נתנה לפרטים הקטנים להטריד אותה (היא אף פעם לא היתה "מפיקה" כמו שאני אף פעם לא הייתי "זמר"), ומחוזק בכמה מסמרים חלודים וביוסי-המענטש-סוויד , עליתי ותרמתי את תרומתי למאמץ המלחמתי ב-Say Yes. אני מאמין גדול בתודות לאנשים שמגיע להם. תודה נטע, תודה יוסי, על עידוד חלומות והגשמתם. תודה לכל האמנים שריגשו אותי.  תמונות וקליפים בהמשך.

התקווה הלבנה הגדולה

בימים האחרונים, אני מנגן ברצף את הקונצ'רטי לפסנתר של בטהובן. הם היו בהשאלה במשך כמה.. שנים, וכיף לי לשמוע אותם שוב עכשיו. כששומעים את כל החמישה אחד אחרי השני, או אחד ליד השני, זה יוצא נורא מעניין. כששמתי את הראשון, לא יכולתי שלא לשים לב שזה פשוט קונצ'רטו לפסנתר של מוצארט. החמישי, "הקיסר", עם הפתיחה המפוארת שלו, הוא כבר יצירה רומנטית לכל דבר. 

כולם מסביבי תמיד אמרו שהשני והרביעי הם אלה שנחשבים, ואני משום מה תמיד חשבתי שהם מתבלבלים, וזה הראשון, שלישי וחמישי. השלישי עדיין חביב עלי, עם סיום הרונדו שלו, ואת השני אני הכי פחות מחבב, אבל הרביעי, הו הרביעי. הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן לפסנתר הוא פשוט… מוזר. נפלא. הוא מתוזמר מוזר, יש לו כל מני יציאות "הצידה", ההרמוניות שלו מוזרות. אני לא מוסיקולוג, וגם אם הייתי, זה היה משעמם אותכם להפליא. מה שכן, ישר על ההתחלה, פתאום קלטתי ש… כן… אין מה לעשות – הפתיחה שלו מזכירה, בקטע אחד, את זו של הסימפוניה השישית. בדיקה ב"אינטרנט", וגיליתי שאכן – הם נכתבו בערך באותה תקופה. אני יודע שזה נשמע כמו טפיחה אשכנזית ועצמית על השכם, עם ניחוח גופרית קל של בני ציפר, אבל אני גאה בזה שאני מסוגל לזהות משמיעה יצירה, וגם אם לא לזהות אותה לחלוטין, למקם אותה על ציר זמן תרבותי.

החשיפה שלי למוזיקה קלאסית היתה מגיל צעיר מאוד. כילד קטן בווינה אבא שלי היה לוקח אותי לנצח על הפילהרמונית של ווינה, או לפחות כך הייתי בטוח. כמובן שהצעד ההגיוני הבא היה לסרב להקשיב למוזיקה קלאסית עד גיל 16, כשסטנלי קובריק ודאגלס הופשטטר הביאו את בטהובן ובאך, בהתאמה, לחיי. וכך, איכשהו, רכשתי לעצמי השכלה מוזיקלית, קלאסית. אני לא אכנס לוויכוח השחוק והעייף של "תרבות גבוהה תרבות נמוכה", או של "מה זה קלאסיקה". למרות כל הפתיחות והפוסט מודרניזם שלי, אני מאמין גדול בקלאסיקות. אני מקווה מאוד שהילדים שלי ילמדו שפות קלאסיות (יוונית ולטינית), ויוכל לקרוא הומרוס וקיקרו במקור. אני חושב שלדעת, להכיר ולאהוב קלאסיקה, מוזיקלית ואחרת, נותן משהו לאדם, הרבה מעבר למה שמנסים למכור בעטיפות של בייבי מוצארט.

אולי זה קשור לתחושה שאני מקבל בסוף הסימפוניה השניה של מאהלר: גאווה על השתייכותי למין האנושי, לבני האדם (גאווה שבזמן האחרון, אפעס, מתחילה להתערער). הקלאסיקות האלה הם חלק מההיסטוריה שלנו, כגזע. זה מה שהאנושות הצליחה או בחרה לשמר מעברה, וזה חשוב, חשוב יותר אפילו מהחתיכת קרקע הזאת שאנחנו יושבים עליה. חשוב יותר מפופאי.

I’ve seen the Future, It is Murder.

במקביל ללהטוטי העבר שאני מלהטט במאקו, אני חוזר בימים אלה לאוניברסיטה, על מנת לכתוב על העבר. על העתיד. יש פיטצ'ים, שבמשפט אחד מסבירים את הכל. דקסטר, למשל: הוא רוצח סידרתי שרוצח רק רוצחים סדרתיים. זהו. מובן, משכנע, מגניב.גם במקרה שלי, הפיטצ' מאוד פשוט: אני רוצה לכתוב על ההיסטוריה של העתיד. Star Trke בשנות השישים נראה כמו שנות השישים. אני רוצה לכתוב על זה. מדע בדיוני הוא קצה אחד של הספקטרום – הוא קוטלג כ-Fiction. מה שאולי יותר מגניב, זה אנשים שלקחו את עצמם ברצינות.

הבלוג הנפלא Paleo Future, המספק "הצצה לעתיד שלעולם לא היה" יש, לדוגמא, סדרת הדפסים מ-1910 שמתארות את החיים, על גווניהם השונים, בשנת 2000.זה כיף מאוד גדול בשבילי.
כאן ניתן לראות וועידת ווידאו בשנת אלפיים:

או את ילדי בית הספר המאושרים:

וועדות אתיקה ומשחקי תפקידים

אחרי יום כיפור נסענו, ידידה ואני, לאשרם במדבר. יש להם שם מעין תוכנית כזאת שאפשר להתנדב ולעבוד ובתמורה מקבלים מקום לישון ואוכל. יכול להיות שצריך לשלם כמה גרושים. אחד האנשים שפגשנו שם, מדרי המקום, היה איש, לא צעיר, עם פיגור שכלי קל, שאיכשהו התגלגל לשם – מצא עצמו באשרם. נקרא לו "שמעון". למי שתוהה, מלבד מדיטציות בוקר וערב, הנטייה של אנשים להגיד "פרוסס" הרבה, ותמונותיו של אושו, האשרם מזכיר יותר היאחזות נח"ל ממקום רוחני אינדוקטרינטיבי. שמעון היה מבסוט לאללה – הוא הגיע למקום שדי מקבל אותו, נותן לו מקום לישון ואוכל לאכול וחברה לשהות בה. כיף. בתמורה הוא משתתף בנטל העבודה – שוטף כלים,עוזר לבשל – כמו כולם ואולי אפילו קצת יותר.

ואז חשבתי על תסריט משעשע: אי שם בתל אביב מתחילה להסתובב השמועה, בקרב הומלסי העיר, על מקום קסום, אי שם במדבר, שתמורת כמה  שעות עבודה ביום מקבלים 3 ארוחות, מקום לישון, מקלחות. וסטפן דה קלואה של ההומלסים מארגן מסע מופלא מהתחנה המרכזית, דרומה לשיטים, שבסופו הם מגיעים לארץ המובטחת. ופתאום, נוחתים על האשרם 15 הומלסים, מלאי עזוז ומרץ ומוכנות לעבוד, בתמורה אוכל ומקום לינה. תודו שיש פה בסיס לסיטקום לא רע.

מתישהו השבוע, ניהלתי שיחה עם הננס, שותפי לדירה. הננס חובב גדול של "האח הגדול". דיברתי איתו על מה זה בעצם, הדבר הזה. ואז הבנתי כמה זה נורא. ידעתי שהם מנותקים מהעולם, בלי אינטרנט או טלוויזיה (למרות שזה יכול להיות כל כך loop in the space-time continuum אם הם היו רואים טלוויזיה, ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את עצמם רואים טלוויזיה ורואים את Control-C.) אבל לא ידעתי שגם אין להם שם סרטי ווידאו, או חומרי קריאה, או כל הסחה אחרת, מלבד עצמם. רק המחשבה על זה מחרפנת אותי. אם היו שמים אותי בכזה דבר, זה היה הופך תוך מספר ימים קצר מאוד מ"האח הגדול" ל"דקסטר", ולא בגלל הדונאטס. מישהו באימון היום העיר שרוב הסיכוי ש"האח הגדול" לא היה עובר בוועדת האתיקה של החוג לפסיכולוגיה. באמת. יותר מכל, זה הזכיר לי את "הזר", הפרק שהוא מבלה בכלא.

ואז, כמו עם ההומלסים והאשרם, פתאום עלתה במוחי מחשבה. מה היה קורה אם היו מכניסים לווילה של האח הגדול שחקן משחקי תפקידים – מנחה מוכשר, נאמר, שפשוט היה מעביר להם משחקים כל היום. איזה דאחקה זה יכול היה להיות. פתאום האח הגדול הופך להיות אחלה הזדמנות לקמפיין.

cha cha cha change(ling)s

חברת משחקי התפקידים White Wolf מוציאה לאור סדרה של משחקים שמתרחשים ב"עולם האפלה". העולם הנ"ל דומה מאוד לעולם שלנו, מלבד היותו מאוכלס במפלצות ויצורים פנטסטים, כמו ערפדים, זאבי-אדם, רוחות רפאים וכו'. השחקנים משחקים דווקא את היצורים, או המפלצות, תלוי את מי שואלים. אחד מהמשחקים הללו, דווקא לא מהמוצלחים בניהם, הוא Changeling.

ב-Changeling השחקנים משחקים פיות, או אנשים שחיים במקביל גם בעולם ה"אמיתי" וגם בממלכת הפיות. לכל אחד מהמשחקים הנ"ל יש איזושהי מיתולוגיה, גירסה של ההיסטוריה של העולם מזווית ראייתם של הייצורים (ערפדים, למשל, מספרים שקין היה הערפד הראשון). בהיסטוריה של Changeling, ככל שהאדם התקדם בשביל הרציונליות והמדע, כך התרחקה ממלכת הפיות הקסומה ממנו, עד שהקשר בניהם ניתק לחלוטין. אבל ב-21 ליולי, 1969, קרה משהו. ניל ארמסטרונג שידר צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות מהירח, והקשר עם ארקדיה, עם ממלכת החלומות חזר. שידור חי של משהו כל כך מסעיר, כל כך מעורר תקווה, כל כך פותח מחשבה ולב גרם לאנשים להתנתק, לשבור את הקליפה הרציונלית שלהם ולהאמין, גם אם לרגע קט.

עם כל האמונה שלי ביכולת האדם להגשים את חלומותיו, נמנעתי מעשייה ציבורית ישירה, מהתנדבות לאיזשהו גוף, מאז ימי שחרור-אסירי-המצפון שלי, באמנסטי אינטרנשיונל, בגיל 16.
אבל מסתבר שגם אני לא יכול להקיף אישה 365 מעלות. תמיד יש איזה סדק קטן, שדרכו היא יכולה להתגלות.

בעולם של Changeling, הסדק הזה היה הנחיתה על הירח. נראה שבעולם שלנו הסדק הזה היה הבחירה של אובמה. ההשלכות שלה, למרות הכל, נראו אתמול. עיר לכולנו עשתה כאן משהו שלא יכול היה לקרות במציאות הצינית, הרציונלית, מכוסת שמלת הבטון והמלט. למרות שהתוצאות המאכזבות כביכול, בסופו של דבר הן סוג של נס: רשימה שלא הייתה קיימת לפני חודשים ספורים, שבראשה עומד קומוניסט ממפלגה דו-לאומית שנמצא רחוק רחוק מהקונצנזוס מקבלת 5 מושבים במועצה והוא זוכה ל-35% אחוז מהקולות, חברים – זה הזוי!. למרות האכזבה, הסדק הזה נוצר, ברבים. הוא הורגש אתמול על הגג של המטה של עיר לכולנו, הוא הורגש בעשייה, באומץ לחלום. עיר לכולנו היתה, אולי יותר מהמטרה, גם הדרך.

למרות הכל, האכזבה ברורה. השאלה היא מה עושים איתה. דינה כתבה פעם, בפרפרזה משעשעת, ש-"Hope is that thing with feathers, the cat dragged in through my door". אבל מהפכנים אמיתיים, משני עולם, הם אלה שנכשלו שוב ושוב, כל פעם הוטחו יותר חזק לרצפה, ומצאו את האנרגיות לקום ולהמשיך. הם לא אנשים שנתנו את כל מה שיש להם בשביל ה-showdown הגדול בסוף הסרט, שאחריו מנצחים בגדול או מפסידים לנצח. מה שיוכיח לכל העולם שאנחנו הרבה יותר מסתם טרנד תל אביבי, הוא הפיכת התנועה לברת קיימא, לממשיכה בדרך, למרות האכזבה. לא צריך "לנקום" ב"אלה שלא מבינים" או להתייאש מ"כפויי הטובה". צריך להמשיך לעשות, ולא סתם לעשות – להמשיך לעשות בדרך המדהימה והמיוחדת שהתחילה כאן. כל צעד שלנו בהמשך הדרך ההיא מרחיב את אותו סדק, מעודד עוד אנשים להעז לחלום.

וחוץ מזה: להמשיך לקרוא