הייתרון הגדול של הנקה, מעבר לזה שזה מה שהטבע תכנן ושזה מלא בנוגדנים ומינרלים וסיבים תזונתיים, היא שמבין שנינו, רק ליאת יכולה לעשות את זה. כרגע, לפחות. הייתי מתנדב. נשבע לכם. רק שניסינו, וזה לא לגמרי עובד. לכן, ליאת מוצאת את עצמה יושבת שעות מרובות במהלך היום, ודואגת לתזונה של עילם הקטן.
לאחר יום, הועלתה הדרישה החד משמעית: צריכים להתחבר ל-Yes או ל-Hot. כאידיאולוגיה, אני לא מתווכח עם נשים בהריון, וגם לא עם נשים אחרי הריון. אבל בכל פעם שמישהו בגילי אמר לי "לא, אני לא רואה **שם של סדרה**, כי אין לי YES/HOT" מתחשק לי לשאול אותו עם הוא שמע על הדבר האדיר הזה שנקרא "אינטרנט". מאחר ואני יודע שליאת שמעה על האינטרנט, תהיתי מה פשר הרצון להשתעבד לאחד מתאגידי הרשע. הנימוק של ליאת היה פשוט ומאוד משכנע: המחשב, על שלל הסדרות שבו, זה טוב ויפה. אבל טלוויזיה "רגילה" מגיעה עם שלט, ואת השלט אפשר לתפעל ביד אחת בזמן ההנקה.
העובדה שהגענו לנימוק כזה ללמה להתחבר ל"טלוויזיה הרגילה" מסתדר מעולה עם העובדה הארס-פואטית להפליא שנכון ללפני שבוע וחצי, "The walking dead" היא הסדרה המצליחה בטלוויזיה האמריקאית. כי אין תיאור הולם יותר, לדעתי, לערוצי הטלוויזיה, מאשר "מת מהלך".
זה מתחיל ברעיון המטופש הזה שמישהו אחר יקבע לך מתי לראות את התוכן שמעניין אותך. כשאספר לעילם על כך, זה יראה לו מצחיק כמו שסיפרו לי על המחיקון ועל האנטי מחיקון. נכון. הדור של ההורים שלי עוד יושב לראות חדשות כל ערב באותה שעה, אבל הדור שלי ברובו לא מבין מה הקטע. למה אני צריך שיונית לוי תספר לי מה החדשות בשעה השרירותית שמונה, כשאני מתעדכן בהם כל שעה וחצי בערך? פעם לטלוויזיה היה מונופול בלתי נתפס על ערוץ הפצה מדהים, שיכול היה לשדר תמונות וקול ווידאו ישר אל הבית שלכם. אבל המונופול הזה שבר. כי היום כל אחד יכול להעלות וידאו לאינטרנט. אז מה בעצם יש לטלוויזיה היום? יש לה שתי דברים: הון תרבותי – הסימון של המסך הגדול בבית כמדורת השבט שאליו הולכים כדי לצרוך בידור וחדשות, והון סתם. הנכס הראשון, ההון התרבותי, הולך ואוזל כאמור. בארץ זה עוד פחות בולט, כי Netflix ו-Hulu ושירותי הוידאו של אפל ואמזון לא עובדים כאן, אבל השירותים האלה, יחד עם סתם "הורדות", מהווים אלטרנטיבה מתברגנת במהרה, שאצל הדור הצעיר תהפוך לברירת מחדל, ל"טלוויזיה". בסופו של דבר, ערוצי הטלוויזיה הם מתווכים. הם לא יוצרים שום דבר בעצמם. יש כל מני חברות הפקה, שמוכרות להם תוכן. מה שהערוצים יודעים לעשות זה לממן את ההפקה על ידי הזמנה של פרקים בסדרות, ואז להחזיר לעצמם את הכסף על ידי מכירת פרסומות בשעת השידור.
אם אני הייתי הבעלים של ערוצי הטלוויזיה, אני הייתי מסתכל מסביבי ומתחיל להזיע. המוות של המתווך או כפי שאוהד לימד אותי להגיד disintermediation, שהתחיל מהעלמותם של סוכני נסיעות וביטוח, נכנס עכשיו לשלב המסה הקריטית. אם דיויד ברוזה ואמנדה פאלמר לא צריכים אולפנים כדי להקליט, להפיק ולהפיץ את האלבום הבא שלו, לא ירחק היום שבו ג'וס ווידן יצליח לאסוף מספיק כסף מהמעריצים על מנת להפיק עוד עונה של firefly. שלואי סי.קיי יבין שהוא בכלל לא צריך את HBO. אם הייתי אותו מנהל של אותו ערוץ טלוייזיה, הייתי מבין שכל החלקים של הפאזל נמצאים כבר על השולחן, קרובים מאוד אחד לשני, ושברגע שסדרה אחת או שתיים תצליח לפצח את הסיפור, להראות שאפשר לממן ולהחזיר את ההשקעה רק באמצעות האינטרנט, זה הרגע שבו המתים יפסיקו להלך, ופשוט ימותו.
קורות ממלכת עילם 