חודש: יולי 2007

מה אמיתי

בעקבות הדיאלוג עם גברת גת, נאלצתי לנבור שוב בכל מה שנוגע ל"אמיתי".

גת אמרה שהשכונה בה היא גרה, יד אליהו, מרגישה לה "אמיתית" יותר, ואני הסברתי לה שאני מבין ומזדהה עם הרגש, אבל עדיין מרגיש לא נוח איתו.

למה, בעצם?

לפני כמה שנים חיפשנו, אני וחברתי דאז, צימר. זו היתה לה חווית הצימר הראשונה, ולכן היה לה נורא חשוב למצוא בדיוק את הצימר הנכון. זה גרר שעות על גבי שעות של נבירות באתרי צימרים שונים, שבסופו של דבר עשו לי רע. הם עשו לי רע, בגלל שכל אחד מהם ניסה למכור לנו איזושהי מציאות "אותנטית", של הבקתה בכפר/יער/בוסתן/מערה.

יותר מכל, זה הזכיר לי את הסצינה ב"מועדון קרב", כשאדוארד נורטון מספר על ההתמכרות שלו לאיקאה. השולחן בצורת יין ויאנג, ה-

"glass dishes with tiny bubbles and imperfections, proof they were crafted by the honest,simple, hard-working indigenous peoples of wherever."

זה כאילו המציאות הבורגנית שלנו לא מספיק אמיתית, לא מספיק חווייתית, ולכן אנחנו מנסים כל פעם לצרוך חוויות חדשות, מתוך שיעמום. החיפוש אחר ה"אותנטי" וה"אמיתי" שולל את העובדה שמה שחיים הוא מה שאמיתי. שאת החיים חיים, והם לא סט של חוויות שאפשר להזמין מקטלוגים, או סופי שבוע שמעבירים בבקתות עץ מוזמנות מדנמרק.

הקיטלוג של צורת חיים כלשהי כ"אמיתית יותר" פשוט מזינה את המיתוס הבורגני הזה, שהחיים שלנו אף פעם לא אמיתייים, ולכן צריך לחפש כל הזמן את ה"החיים", את החוויות האלה שהן האמיתיות, אשר ברובן עולות כסף. המצב הבסיסי של החיים שלי, הם שהם אמיתיים, לא משנה אם אני גר בחושה בסיני או ברחוב החשמונאים בתל אביב. בריחה לחוויות "אמיתיות" היא פשוט דרך הנפלאה ביותר לשמר את הסטטוס קוו אצל אנשים שמסרבים להכיר בכך שהחיים שלהם אמיתיים, וישארו ככה, לא משנה מה הם עושים איתם. עכשיו זה פשוט שאלה של איך אתה חי אותם.

וציטוט ממלכת עילם אחרת, קודמת:

במשך כמה שנים, מגיל 17 עד 22-23 ככה, הקדשתי כמות עצומה של מחשבה להומלסים ומגורים ברחוב. לא בתור משהו שהייתי רוצה לעשות, אבל כן הייתי מסתכל מסביבי ותוהה איך יכולתי לשפר את סיכויי השרידה שלי, היה והייתי צריך לעבור לגור ברחוב. תאים שבהם יש כספומטים ואפשר לישון בהם, או מתי מגיע החלב והלחמניות למכולת, לפני שהיא נפתחת, ואפשר לגנוב קצת, היו דברים ששמתי לב אליהם.
אני זוכר שבמדריד, יום אחד, הסתכלתי על הומלס עם חתול וכלב, ולבי נשבר בי, אבל תוך כדי גם הבנתי שמדובר בשיטת שיווק יוצאת מן הכלל ואם אי פעם אאלץ לקבץ נדבות, אני צריך להשיג לי גם כאלה. תהליך שבירת הלב שאנו עוברים כשאנחנו מתבוננים בהומלס עם חיות הוא מורכב. קודם כל נשבר הלב על החיות המסכנות. אחר כך אנחנו מרגישים אשמה על כך שאנו מרחמים על החיות ולא על האדם, ולבסוף אנחנו מבינים שמה ששבר את ליבינו הוא הקשר ביניהם, אשר מכריח אותנו, בעצם, להכיר באנושיות של האדם הבלתי נראה שמול עינינו.

רובינו, כאנשים, מעולם לא נחווה מצבים של אין ברירה קיצוניים. לא נחווה קור שאי אפשר לברוח ממנו, ולא נחווה רעב אמיתי, מהסוג שמקסימום יפוג עוד שעה כשנגיע למקרר. וטוב שכך. מעבר לכך שאיני טיינאייג'ר יותר, אני תוהה האם הכמיהה הזאת שיש לי, או העניין שאני מפתח בחוויות מסוג זה הוא לא פשוט פיתוח יאפי אולטימטיבי של תופעת "החיפוש אחר האותנטי" – אין אותנטי יותר מאשר להיות דפוק וזרוק, באמת, בלי חילוץ ובלי כבלי הצלה ולהרגיש את החים ה"אמיתיים"…

Silent all these / Five Years

מתישהו בשנות השבעים המאושרות, דיויד בואי הופיע יחד עם העכבישים מהמאדים. למאורע הגיע לא אחר מאשר סאלבדור דאלי, אשר ניסה לגנוב את ההופעה בכך שהתייצב מוקף בלא פחות מארבעה כפילי זיגי סטארדסט. בואי, חיית צומי עצבנית, לא נשאר חייב, והחליף משהו כמו 4 תלבושות במהלך ההופעה.

ואף אחד מהם לא היה טורי איימוס.

או כך נראה, לפחות. טורי, יקירת המדור, אשר הופיע אתמול באמפי ברעננה (אחד מה-venues הטובים בארץ, דרך אגב!), ניסתה מאוד מאוד להיות דיויד בואי אתמול. החל מהספק עוויתות, ספק פילאטיס, ספק פנטומימה שבהם השתמשה כדי לתקשר עם הקהל, דרך החלפת התלבושת באמצע ההופעה למשהו גלאם רוקי לחלוטין, ולה בפאה/שיער האדומים שהזכירו, לי לפחות, את בואי בתקופת ה-Aladdin Sane שלו.  בואי טורי, הולכים הביתה

אבל טורי היא לא בואי. לא איכפת לי שהיא לא תהיה הנערה השברירית, או הנערה השברירית עם שוטגן וחזיר יונק מהשד, אבל היא פשוט לא דיויד בואי. נכון, רוק זה כיף, אבל כשעושים רוק עם פסנתר (או שנים, או שלושה), צריך להזהר לא להראות כמו קית' אמרסון, או ז'אן מישל ז'אר. לא שטורי נראתה כמוהו, אבל… ובכן… היה דמיון מסויים.

מוזיקה? כן, היתה שם מוזיקה. נעשתה שם עבודת מחקר מקיפה ומרשימה – טורי שרה לא מעט חומר מהאלבומים הישנים שלה, וכל אחד מהשירים היו בדיוק השירים שאני לא אוהב, מלבד ביצוע מקסים מאוד ל- Hello Mr. Zebra.

בקיצור – הדיסוננס הקוגניטיבי והמעמד של טורי בארץ גורר תגובות בסגנון "היה אדיר…", אבל אחר כך, הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו "כן, היה טוב, אבל לא יותר מזה". היא פשוט לא נגעה. לא יודע למה.

הטוש והשימפנזה

הייתי במהלך השבוע בערב שירה של להקת פיקוד דה מארקר, בניצוחו של הננס האדום. למרות תיעובי המוכרז והידוע את קפה הטוש, לא יכולתי לעוד בפיתוי של לראות את עידן מנצח ביד רמה על 20 איש, מלח הארץ, לב היישוב, ואחד הזוי סטלן מזדקן, שרים ביחד את "אור הירח".

למה אני מתעב את הטוש? האם זה בגלל הניאו-מרכסיסטיות-המוכה שלי? ייתכן, אבל רק במישור לטאנטי למדי. אני מתעב אותה כי היא סגורה. גם הקוד שעליה היא מבוססת (אם כי יש לי חשדות כבדים ש-Dex, המפתחים, גנבו חלקים שלמים מ-worpdress,אבל אין לי דרך להוכיח את זה), ובעיקר מהותה – זו קהילה אשר מכונה בעגה המקצועית A walled garden.

הסגירה של מקומות עובדת על אחד מהאינסטינקטים האנושיים הבסיסיים ביותר – אקסקלוסיביות. בגדול, זה מה שמניע את הכלכלה. לזהב, הרי אין כמעט ערך אינהרנטי בזכות עצמו. הוא אמנם יפה, אבל עברו הימים שבהם הוא המתכת היפה היחידה מסוגה. זהב שווה הרבה כי הוא נדיר. ברגע שיפסיק להיות נדיר, שווי ירד פלאים. ראו מה קרה עם פנינים מהרגע שהתחילו לגדל אותן בחוות. פנינים "אמיתיות", קרי נדירות, עדיין שוות יותר, בלי שום קשר לכמה הן יפות.

זהב שווה כי הוא נדיר ולכן אנחנו מאמינים שהוא שווה. מי אמר שהעולם לא בנוי על אמונה.

הכלכלה הקלאסית היא כלכלת מחסור. אם לי יש ולך אין, אני מרוויח. אם אני סוגר את מערכת הבלוגים שלי, אני נותן לאנשים תחושה של אקסלוסיביות.

העניין הוא, שכל חיי, האקסלוסיביות הזאת לא עבדה עלי. אף פעם לא הבנתי "מותגי יוקרה" – שבנויים בדיוק על אקסלוסיביות, על "לי יש, ולך אין כי זה מוצר יוקרה". זה נראה לי מטופש.   הדברים שבאמת ריגשו אותי ובאמת היו חשובים לי – ספרים, מוזיקה, חוויות, שירותים או מוצרים – תמיד רציתי או יותר מזה – ממש הרווחתי מזה שחברים שלי יחלקו את החוויה.  הדבר היחיד שיש בבעלותי שמתקרב ל"אקסקלוסיבי" היא מערכת הסטריאו שלי, שעליה עמלתי שנים, בהשקעה ניכרת. יש בה כל מני מרכיבים של חברות קטנות –  בריטיות, קנדיות, אמריקאית. כאלה שיושבות ביערות ומרכיבות מגברים ביד. אבל מדובר בסטייה קטנה שלי, ויותר מזה – גם בסטייה הזאת אני מנסה לשתף – הייתי נורא רוצה שלכולם גם יהיה סאונד איכותי בבית. אפילו מביך אותי שהם באים אלי ומתבאסים שלהם אין כזה, ואני מנסה להראות להם איך אפשר יחסית בקלות להגיע אליו. משאיל ציוד, מייעץ.

קוראים לזה כלכלת רשת. מאה אנשים עם פקס שווה משמעותית פחות מעשרת אלפים אנשים עם פקס. ככל שמשהו יהיה נפוץ יותר, ככה השווי שלו לי ובכלל גדל. 

האינטרנט, ייתכן וניחשתם, מבוסס על כלכלת רשת. רק שהקפה של הטוש, לא מבינים את זה. הם מנסים להשתמש בערכים מיושנים כדי לשחזר את ההונאה הגדולה בהיסטוריה – ההונאה שאומרת שגם במאה ה-21 זהב שווה משהו, שזה שלי יש ולשכן אין זה מצב טוב כלכלית. שאנחנו עדיין בתקופה שיש רק תפוח אחד, ואם אתה תאכל ממנו, אני לא.

המזרח

בניגוד לדעותיהם של כל מני יושבי בלוגים תל אביביים, אני בהחלט רואה את השכונות המזרחיות של תל אביב – עזרה ובצרון, כפר שלם, התקווה, יד אליהו וכו', כחלק מתל אביב. נכון, הם נמצאים באיזור שהיה מכונה בפירנצה "oltrarno", או במקרה שלנו "oltraayalon", קרי בצד "השני" של האיילון, הארנו הדליל ורב המכוניות שלנו, אבל מבחינתי הן עדיין תל אביב. הן תל אביב בדיוק בגלל שהן שונות באופיין מהאופי ה"אורבני/תל אביבי" שאנחנו כל כך אוהבים. הבניה הנמוכה ולאוו דווקא באוהואס, הרחובות הצרים, הסוסים ברחובות – הם תזכורת לזה שתל אביב היא לא ניו יורק, או לונדון או עיר מערבית אחרת. הן מזכירות לנו שהכל כאן פסטיש מטורף של המערב עם השאריות של הנכבה והעובדה שאנחנו גרים בלבאנט. אני לא אוהב אנשים שמתאמצים להיות משהו שהם לא.

הייתי, לפני שנה וצ'ופצ'יק, בטקס קבלת התואר של המרכז הבין תחומי בהרצליה. הילדים כולם לבשו גלימות כחולות וכובעים מטופשים, וכולם הרגישו מאוד כאילו הם בקולג' אמריקאי, עם נאומים ליברליים לפי מיטב המסורת.

קיבלתי בחילה.

ישראל היא לא אירופה, או אמריקה. חלק מתהליך ההשלמה שלנו עם עצמינו הוא להבין את זה. זה מה שיאפשר לנו להיות מדינה ולא אוסף איים לא קשורים. כל עוד נראה את עצמינו כמעוז המערב במזרח התיכון הלבנטיני, נישאר לא יותר מאשר ממלכת ירושלים עם נשק גרעיני.

ואף על פי כן, אולי באקט של אובר-גילמנאיות, אני תמיד תוהה האם החיבה שלי לשכונת המזרחיות היא לא גם סוג של אוריינטליזם. שזה שמגניב אותי שאנשים יושבי מחוץ לבית, ברחוב, ומדברים עם השכנים שלהם היא לא ליהוק של אותם אנשים נטולי מזגן לתוך הפנטזיה האקזוטית שלי, המונעת מרגשות אשם אשכנזיים? אם אני מוכן לעבור לתקווה, ולא סתם לבקר בה ולהיגנב? ואם כן –  זה לא יהיה סוג של ג'נטריפיקציה?

10 הערות על הרובוטריקים בלי הכותרת המתחכמת

די אר נוט רילי מור דאן מיטס די איי, יו סי?

בקיצור – לא, לא היה שום דרך מלבד מכונת הזמן של דאג וטוני להעביר את גלי הנוסטלגיה שאנשים מקשרים עם פרסומת הצעצועים הגדולה הזאת, ולכן, לפי מיטב המסורת, 10 הערות על המצב.

1. אני יודע שזה שטחי, אבל הבחורה שם מהממת. מאז שראיתי את ג'ניפר קונלי בפעם הראשונה (לא, לא בלבירינת', למרות שגם שם היא די שווה) לא התלהבתי ככה מבחורה על המסך הגדול.

2. יש גבול דק בין… עזבו. יש גבול די עבה בין הומאז' וציטוטים ובין "לא טרחתי לחשוב על שוט מקורי אחד בכל הסרט.". רבאק, מייקל ביי פשוט נבר בזכרונו, ואמר "המממ… אין לי כוח לשוט סיום. בוא ניקח משהו מארמגדון…"?

3. לידיעת הוליווד: נכון, שניהם יצורים דמיוניים, אבל הרובוטריקים אינם, אני חוזר אינם גרמלינים. גם לא הקטנים.

4. יש פרודקט פלייסמנט בוטה, ויש לעג לרש. השוט שבו יש חיפושית אבל בסוף במבל-בי הוא אוטו צהוב אחר היה דריכה אכזרית על המעט שהיה טוב בשנות השמונים.

5. בכלל, רוב הסרט הוא סוג של שיר הלל לדטרויט.

6. רובוטריקים אינם מטריקס-טריקים. הם אמורים לזוז כמו רובוט, לא כמו קיאנו ריבס בבונדג' בלתי נראה.

7. אנליסטיות בלונדיניות עם מבטא אוסטרלי בפנטגון. What will they think of next?

8. אם אתם מסוג האנשים שמתחרפנים מחורים בעלילה או בתסריט, דאגו לביטוח אובדן כושר עבודה לפני שאתם הולכים לסרט. יש סכנה שהמוח שלכם פשוט יבעבע מרוב קטנוניות.

9. זוכרים את הבדיחה עם הפיל? אז הפילים לא לבד. אם למדתי דבר אחד מהסרט הזה זה שרובוטריקים, בדומה לאחיהם בעלי החדק – גם הם מתחבאים ממש טוב.

10. פרננדו סוקרה, מסתבר, הצליח לברוח מהכלא ולהגיע לקאטר. עד מתי בן-מיעוטים-שובה-לב-יולי-2007?

Agnus Dei – editne gramine Angeliorum?

מזמן הבנתי שאני שה האלוהים. קודם כל, אני אוהב כבש. ומלבד זה, מאוד ברור שיש מידה מסויימת של חטאים שעליהם אני אמור לכפר, וכפי שהדברים נראים בזמן האחרון, הם יותר מאשר סך כל חטאי, מכובדים ככל שיהיו. ולכן, ילדים וילדות, כשאתם ישנים בבטחה במיטתכם, והבורא מחזיר נשמתכם לאפכם בבוקר, תדעו לכם שזה בגלל שאני סובל.
האמת, שהסבל הזה הוא נפלא. הוא סבל ממוקד, בחזית אחת, ובתמורה, אתה מקבל כל מני יכולות כמו החייאת מתים, ריבוי דגים ולחם, ותפקוד בצורה יוצאת מן הכלל בכל תחום מתחומי החיים.

הפונטיוס פילאטוס שלי הוא האיש אשר כונה בשנות השישים והשבעים "The Man" – יש לו משהו נגדי. הסטיגמטה (סטיגמטות?)שלי – מפולת בירוקרטית שהיתה קוברת גם את המעכר המשופשף ביותר. בשבוע אחד אני נאלץ להתמודד עם:
1. צנרת שיש לי מתחת לבלטות (ידעתם שיש כזה דבר בכלל?), שהוביל לכך שצוות של שלושה אינסטלטורים פרסיים הגיעו אלי הביתה, אחד כדי לעבוד, אחד כדי לפקח, ואחד כדי לשבת איתי, לשתות קפה ולדבר על השקעות במעו"ף. ברוטציה.
2. ביהמ"ש לתביעות קטנות ע"ש יוסאריאן, שמסרב להביא לי עותק של כתב התביעה שלי, שהם איבדו, כי הוא ארוך מדי, ואומר שהוא יוכל לעזור לי רק אם אני אביא לו את כתב התביעה, שהוא מסרב לתת לי.
3. משרד הרישוי, אשר מסרב בכל תוקף לשלוח את האגרה לטסט-שהייתי-צריך-לעשות-לפני-די-הרבה-זמן לכתובת מלבד הכתובת העלומה של אחותי, אשר נמצאת בהודו.
יו גט דה פיקצ'ר.
אבל מה זה לעומת היכולת להרבות דגים ולחם…

מצד שני, כאמור, כל **שאר** הדברים, נפלאים. אני כותב כמו מטורף, יוזם יוזמות מבריקות, מתקדם בכל מקומות העבודה שלי, פותח כיתת ארניס ברחובות בספטמבר, ואם הייתי לובש רק מעט יותר שחור, ייתכן ואנשים מהרחוב היו חושבים שאני נינג'ת-על ביונית.*

ככה זה כשאתה שה האלוהים.

* מיותר לציין שהמשפט הנ"ל הינו הטעיה לחדי העיין שבכם. אם אכן הייתי נינג'ת-על ביונית, אף אחד לא היה רואה אותי. ככה זה עם נינג'ות. (וכן, האתר הזה מצחיק בטירוף)