מתישהו בשנות השבעים המאושרות, דיויד בואי הופיע יחד עם העכבישים מהמאדים. למאורע הגיע לא אחר מאשר סאלבדור דאלי, אשר ניסה לגנוב את ההופעה בכך שהתייצב מוקף בלא פחות מארבעה כפילי זיגי סטארדסט. בואי, חיית צומי עצבנית, לא נשאר חייב, והחליף משהו כמו 4 תלבושות במהלך ההופעה.

ואף אחד מהם לא היה טורי איימוס.

או כך נראה, לפחות. טורי, יקירת המדור, אשר הופיע אתמול באמפי ברעננה (אחד מה-venues הטובים בארץ, דרך אגב!), ניסתה מאוד מאוד להיות דיויד בואי אתמול. החל מהספק עוויתות, ספק פילאטיס, ספק פנטומימה שבהם השתמשה כדי לתקשר עם הקהל, דרך החלפת התלבושת באמצע ההופעה למשהו גלאם רוקי לחלוטין, ולה בפאה/שיער האדומים שהזכירו, לי לפחות, את בואי בתקופת ה-Aladdin Sane שלו.  

אבל טורי היא לא בואי. לא איכפת לי שהיא לא תהיה הנערה השברירית, או הנערה השברירית עם שוטגן וחזיר יונק מהשד, אבל היא פשוט לא דיויד בואי. נכון, רוק זה כיף, אבל כשעושים רוק עם פסנתר (או שנים, או שלושה), צריך להזהר לא להראות כמו קית' אמרסון, או ז'אן מישל ז'אר. לא שטורי נראתה כמוהו, אבל… ובכן… היה דמיון מסויים.

מוזיקה? כן, היתה שם מוזיקה. נעשתה שם עבודת מחקר מקיפה ומרשימה – טורי שרה לא מעט חומר מהאלבומים הישנים שלה, וכל אחד מהשירים היו בדיוק השירים שאני לא אוהב, מלבד ביצוע מקסים מאוד ל- Hello Mr. Zebra.

בקיצור – הדיסוננס הקוגניטיבי והמעמד של טורי בארץ גורר תגובות בסגנון "היה אדיר…", אבל אחר כך, הסתכלנו אחד על השניה ואמרנו "כן, היה טוב, אבל לא יותר מזה". היא פשוט לא נגעה. לא יודע למה.