חודש: אוקטובר 2011

Upādāna

ביוני 1997, חודש לפני שהתגייסתי, קיבלתי בדואר את ה-Wired החודשי שלי. Wired היה, ועודנו במידה מסויימת, המגזין של המגניבים (במלעל) של האינטרנט. הוא תמיד היה על טכנולוגיה, אבל לא בצורה המשעממת ש-PC Magazine היה. הייתי מנוי עליו בשנותיו הראשונות, וספגתי ממנו מנה גדושה של טכנו-אופטימיזם ליברלי, שעדיין נמצא שם מתחת לניאו-מרכסיזם המצולק שהתווסף כשגדלתי.

על השער של גליון יוני 97 היה תפוח. תפוח רב צבעי מוקף בגדרות תייל. מתחתיו התנוססה מילה בודדת: Pray. אפל היתה אז במצב רע. רע מאוד. סטיב ג'ובס חזר אליה אחרי עשור שבה היא הפכה מחברה סופר מגניבה לחברה כושלת. זה מצחיק לחשוב על זה היום, אבל היה חשש רציני מאוד לחייה של אפל, למרות חזרתו של ג'ובס.

סביב אותה תקופה, אפל העלתה קמפיין חדש. המסר, והסלוגן, היה Think Different. המודעות הראו צילומים יפהיפיים של אנשים שעשו זאת לאורך ההיסטוריה. ריצ'ארד פיינמן, ג'ים הנסן, מרת'ה גרהאם, מיילס דיוויס, גנדי. ייתכן וגם תקעו שם תמונה של ג'ובס עצמו. אני כבר לא זוכר. והיה טקסט.

Here’s to the crazy ones. The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes. The ones who see things differently. They’re not fond of rules. And they have no respect for the status quo. You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can’t do is ignore them. Because they change things. They push the human race forward. While some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do.

סטיב ג'ובס, עם כל הביקורת עליו כדיקטטור, חשב אחרת. אבל כולנו חושבים אחרת בהתחלה. עד שבגן מסבירים לנו שטעינו, ושהאחרת שלנו הוא בעצם "לא נכון". הדבר המדהים בג'ובס הוא שהוא הצליח לחשוב אחרת למרות כמות הכשלונות שהוא חווה. ג'ובס, שכל כך מזוהה עם המק, בכלל לא רצה אותו. הוא הצטרף השתלט על פרוייקט המקינטוש אחרי שהנסיון שלו ליצור מחשב עם ממשק גרפי, ה-Apple Lisa, נכשל ב-1982. ב-1985 הוא פוטר מהחברה שהוא ייסד על ידי ג'ון סקאלי, המנכל שהוא בעצמו שכנע לבוא לאפל מפפסיקו. החברה שהוא ייסד אחר כך, NEXT, בנתה מחשב מתקדם שאף אחד לא רצה לקנות, וכו', וכו'. הפשפש הוא החיה שקפוצת הכי גבוה ביחס לגודלה. אם תיקחו כמה פשפשים ותשימו אותם בצנצנת סגורה (עם חורי אוויר, כמובן!), יקרה דבר מאוד מעניין: הפשפשים יקפצו בכיף שלהם, יקבלו מכה בראש מהמכסה, וימשיכו לקפוץ. אחרי יומיים, כך אומרים, אם תפתחו את המכסה, תראו שהפשפשים לא קופצים גבוה יותר מהמכסה, שכבר לא שם. סטיב ג'ובס לא נתן למכסה שבעבר להפריע לו. לרוב האנשים זה קשה. העדר היצירתיות, אצל רובנו, היא מחלה אוטו-אימונית. אנחנו הורגים את הרעיונות שלנו כי אנחנו מפחדים מהמכה בראש של המכסה. כי נכשלנו בעבר. אנחנו מפחדים להעז, לחלום בגדול, כי ההורים לימדו אותנו שצריך להיות מציאותיים, והחיים למדו אותנו שכשלונות הם כואבים.

ג'ובס היה בודהיסט. אפילו Fake Steve Jobs היה חותם על הפוסטים שלו ב-Namaste. אחת הפרקטיקות של בודהיזם היא היכולת להיות נוכח עכשיו. ברגע הזה. בלי attachment. להיות בהווה משמעו שאני משחרר את העבר שלי. אני לא נותן לו להכביד עלי בסיפורים מיותרים. אני חופשי לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, להתמסר לרעיון מגניב בלי להזכר שנפלתי בעבר. זה נשמע רוחניקי בשקל, וזה נוגד את כל מה שחינכו אותנו אליו, על החשיבות שבללמוד מטעויות. אבל אם לא היינו עושים את זה, טיפה, לפחות פעם בחיים, יש סיכוי שאכלוסיית העולם היתה קטנה בהרבה, כי לא היינו מעיזים לאהוב שוב, אחרי שפעם שברו לנו את הלב.

ריח

ללונדון יש ריח. ספקטרום של ריחות, למען האמת. הריח של לונדון הוא הריח של האוויר הממוחזר ב-Tube. הריח של לונדון הוא ריח של קור נקי, לא צורב, מתובל בניחוחות של מסעדות סיניות. של אדמה רטובה עם דשא רטוב עליה ב-Regent's park. מריחים אותו מהרגע שעולים על ה-Heathrow Express. ביליתי בלונדון כמה שנים כילד. מבחינתי זה ריח של בית. לפני שלושה שבועות היה פה חורף של רגע. קצת קר, אבל לא יותר מדי, קצת רוח, קצת יורה זועף. יצאתי מהבית לטיול קצר, והרגשתי וורטיגו. כי בפינת רחוב בדיזנגוף פתאום קפץ עלי ריח משמח של לונדון. במעלה ז'אן זו'רס,  קפץ עלי ריח של בדידות. בדידות זה ריח של פירנצה, ושל קורק באירלנד. זה ריח שמריחים כשיש שקט מסביב. כשזה רק אתה, בתים וחנויות סגורות, הרחוב. כמה רחובות משם, כבר הייתי בים. שם הריח של תל אביב, שאני לא יכול להריח, כבר השתלט על האף שלי.

כשטיילנו בוויאטנם, ליאת ואני, נפעמנו מהעושר של המדינה. התחושה שיצאנו ממנה היא שעם כל הכבוד לתל"ג לנפש ושאר מדדים, בעצם אנחנו המדינה הענייה, והם העשירים. מגוון הפירות והירקות, סוגי המאכלים והווריאציות עליהם בקיצור העושר הקולינרי שהוא חלק מחווית היום יום בוויאטנם מעלה תהיות לגבי מי מאיתנו היא חברת השפע האמיתית.  ב"הבוטניקה של התאווה", מייקל פולן מתאר איך הוא מגיע למוזיאון התפוחים בז'נבה, ניו יורק, שם גדלים כ-2500 זנים של תפוחים. הוא נדהם מהעושר והמגוון – תפוחים גדולים, קטנים, בטעמי בננות או אגסים, תפוחים מתובלים, אגוזיים… בקיצור – שפע אמיתי של תפוחים, שנמנע מאיתנו. כי מתישהו הוחלט שאנחנו כאן בחברת השפע בהחלט יכולים להסתפק בחצי תריסר זנים שונים. בני אדם אכלו, היסטורית, כ-80 אלף זנים. מתוכם כ-3000 בצורה נפוצה. היום, ארבעה זנים – תירס, חיטה, סויה ואורז אחראים לשני שליש מהקלוריות שהאמריקאי הממוצע צורך. בפעם הבאה שאתם קונים את המיונז האורגני שבמבצע בעדן טבע מרקט, תסתכלו על הרכיבים. משום מה יש בו סירופ תירס עתיר פרוקטוזה.

ארבע זנים אחראים לשני שליש מהקלוריות. זה די מדהים לחשוב על זה. אבל אז פוגשים את השיר הבא:

זה יופי של קליפ. הוא יופי כי הוא מבדר לאללה, וכי הם מוכשרים. והוא יופי כי למרות שאתה מודע לזה שהכל זה שירים באותם ארבע אקורדים, ולמרות שהכל בצחוקים, אז זה עובד. השירים עדיין עושים מה שהם צריכים – מרגשים, מסעירים. אז אולי 4 אקורדים זה כל מה שצריך?

אמריקאי ממוצע מבלה 28 שעות מול מסך הטלוויזיה. זה לא כולל את השעות מול מסך המחשב או האייפד, או הקולנוע בהנחה שיש עוד אנשים שהולכים לדבר הזה. הרזלוציה עולה ללא הרף. האיכות של DVD, שהפעימה אותנו לפני עשור וקצת, נראית לנו ילדותית אל מול ה-HD שמתחבא בכל נייד. ברוב השעות האלה הוא צורך הוא צורך מידע. סיפורים. חוויות.  ולאף אחת מהן אין ריח.

למי שהצליח לפספס, בסרטון למטה רואים את שרה צ'ורמן בת ה-29, חירשת מלידה, שומעת בפעם הראשונה בזכות מכשיר שמיעה חדש.  נכון שריח הוא לא חוש חזק כמו שמיעה (אלא אם אתה ז'ן – באטיסט גרנוי). אבל הוא עדיין חלק משמעותי מחווית הקיום האנושית. היה נראה לנו מוזר לוותר על הסאונד בחיי היום יום שלנו לטובת כתוביות, ובכל זאת אנחנו מוותרים לעצמנו כל כך בקלות על חוש שלם.

דר. יובל הררי מסביר בהרצאה הזאת איך הציידים לקטים מהתקופה הפליאוליטית היו האנשים המשכילים והמוכשרים ביותר שחיו אי פעם (למרות שכמין, האנושות יודעת יותר היום, כמובן). איך היה להם ידע אנציקלופדי בגיאוגרפיה וביולוגיה, איך כל אחד מהם היה מקגייוור קטן שידע לעשות הכל, כי לא היתה ברירה. לטענתו של דר. הררי, הלקטים הקדמונים הם האכלוסיה שאכלה הכי טוב בהיסטוריה. זה בגלל שהם אכלו את התזונה שהגוף שלהם תוכנן לאכול, אבל זה גם בגלל המגוון העצום של המזונות שהם אכלו. הם לא יכלו לצמצם את עצמם לחיטה, אורז, סויה ותירס. הם לא יכלו לוותר על חוש הריח שלהם.

האדם קיבל את היכולת לחוות, לצרוך, לעבד עושר אדיר של חוויות, טקסטורות, ריחות, רעיונות, ואת היכולת להתקיים  גם עם חלק מזערי מהם. האריזות הצבעוניות בסופרמרקט משלות אותנו שאנחנו בשפע, אבל בעצם אנחנו עניים. דלים. יש לי תחושה שבחלק מזה אשם השכפול. על פניו זה מדכא, כי זה מקיף אותנו. כי אי אפשר לברוח. כי זה עובד, וגם אני רוצה אייפד שאוכל לראות בו את הסדרה-נטולת-הריח החביבה עלי. אבל אז אתה מבריז שעה מוקדם מהעבודה, מוריד נעליים, מריח את האוויר המלוח ויושב לראות השקיעה בים. ואתה מבין ששוק התבלינים קרוב משחשבת. שלא כל התבלינים יקרים או קשים להשגה. ושמספיק שמוסיפים קצת, מדי פעם, אפילו אם זה רק לשניצל ופירה, ופתאום החיים מקבלים טעם חדש.