לפני כשנתיים, במה שהתברר כצעד הראשון בדרך ארוכה לשבירת התמכרויות, עזבתי את פייסבוק. זה קרה כשהבנתי, בפעם המיליון אולי, כמה זמן אני מבלה שם, וכמה לא מועיל, בלשון המעטה, הזמן הזה, לאיכות חיי. הבעיה היא, שכדרכם של התמכרויות, כשנפער וואקום, אז יש לו נטייה להתמלא. הייתי שמח לספר לכם שהשעות פייסבוק האלה הוטמרו במדיטציה והתנדבות בקהילה, אבל בכנות, הם הומרו בגירסה הטלפונית של מגי׳ק, ובעיקר ב-reddit.

Reddit הוא מקום חמוד ממש. אני חושב שזה החתיכה האחרונה של האינטרנט האמיתי, כפי שאני חוויתי אותו בהתחלה. זה מעין מערכת פורומים, אבל עם פיד שיודע לאצור את התוכן הטוב מתחומי העניין שלך, ולטבל אותו בסרטונים של חתולים מצחיקים כי בכל זאת כאן זה האינטרנט גברת. יש שם גם תוכן edgy, שזו דרך מולבנת להגיד שלמרות שהגעתי לשם אחרי כעשרים וחמש שנה באינטרנט, עדיין למדתי על קיומם של קטגוריות שלמות שלא דמיינתי בכלל בתחום ה-nsfw.

ושם, בקהילה בשם Fuckcars, שעיסוקה אינו ארוטיקה מוטורית, אלא סלידה ממכוניות ותפקידן הדורסני בחברה שלנו ובתכנון עירוני, פגשתי לפני כמה ימים לראשונה את המושג Third Place. הכוונה היא לא למקבל מדליית הארד, אלא למקום הנוסף, שבו מבלים זמן משמעותי, שהוא לא הבית (המקום הראשון), ולא העבודה (המקום השני). המקום where you hang out. הפרלמנט בקפה או בבר, חנות האופניים השכונתית, הספרייה, קבוצת ההורים שנפגשת בגינה עם הילדים. החבר הזה שכולם מתנחלים אצלו בבית. מקום שבו קושרים קשרים, מחליפים רעיונות וריכולים, שבו מרגישים שייכים.

הרעיון הזה ריתק אותי. מאז שהוא נהגה, ב-1989, זרמו הרבה מים בירקון, ופייסבוק ממלא, לטוב ולרע, את התפקיד הזה עבור הרבה אנשים. לי אין כזה. לא פיזית, ולא וירטואלית. פעם הייתי יכול להגיד שבמידה מסויימת, פורום אומנויות לחימה בתפוז, היה כזה עבורי, אבל הוא כבר לא. והוא ריתק אותי, כי שלישי.

עילם חגג אתמול יום הולדת 10. מה שאומר שהבלוג הזה הוא בן כ-15 שנה, וגם שיש לי ילד בן 10, שזה לא יאומן. ושלפני עשר שנים, הפכנו מדיאדה, לטריאדה. כתבתי המון על המהפך הזה, התחושה שאתה מבין איך החיים מתנהלים ואז מגלה שיש מימד נוסף, עצום, שלא באמת חווית עד כה. המימד השלישי. יום ההולדת של עילם היא גם יום הולדת שלי ושל ליאת, כהורים. אני זוכה לראות את התהליך הזה עכשיו, אצל זוג חברים שביתם הראשונה נולדה זה עתה, שניהם אנשים מלאי חיים וקריירות ותשוקות ורצונות, שפתאום לומדים לקבל את השלישי הזה שצומח להם. אני רואה כמה קשה להם, גם מהפיזיקה, אבל גם מהכניסה של המימד השלישי הזה לחייהם. ואני חושב שאני מוכן למימד הרביעי שלי.

עילם בן עשר, ולביא בן שבע וחצי, ופתאום נפתח לנו קצת מרחב. השנה האחרונה היתה שנה משמעותית לליאת ולי, שבה אנחנו, כל אחד בדרכו וגם ביחד, משקמים ובונים מחדש הרבה דברים שהיו לנו פעם, ונשחקו או הושמדו כשנכנס המימד השלישי הזה לחיינו (יחד עם מגיפה עולמית, סטרט אפ ועוד דבר או שניים). שעות שינה, תזונה, תשוקה וזוגיות, פעילות גופנית, דברים בסיסיים, בלמטה של המאסלו. זה משמח עד מאוד, הכרחי אפילו. במשך עשור להגיע לחלק מהדברים האלה נראה כל כך מדע בדיוני, והנה, בחלק מהדברים, אנחנו שם, או ממש מתקרבים. האוברדרפט שבו היינו בצרכים הבסיסיים שלנו הולך ונסגר. ובפעם הראשונה זה המון, המון שנים, אני מרגיש את היעדרה של הקומה למעלה בפירמידה של אברהם קשישא.

שלשום בערב, חולה ומסכן, כתבתי לעילם מכתב ברכה ליום ההולדת. זה לא היה הדבר היחיד שכתבתי בתקופה האחרונה, אבל לא רחוק מזה. זה הרגיש כמו לעלות על זוג אופניים, אבל חלודים לאללה. מצד אחד הכל חורק וקצת כואב לך ברגליים, אבל מצד שני אתה נע מהר ממש ויש לך רוח על הפנים. והבנתי שחסר לי מקום שלישי של יצירה. מרחב, מאמץ ייעודי ליצירה. קל לי לוותר עליו, בין השאר בגלל שיצירה היא חלק מהמקום השני שלי. אני יוצר כל היום. אני מערבב רעיונות ובורא חדשים. זה חלק עצום מחיי העבודה שלי. ולכן קל לי לא לפתח רעב ליצירה ייעודית. כמו טבח שמבשל כל היום במסעדה ואז זה הגיוני לגמרי שלא בא לו לבשל בבית. וכל עוד הייתי, בשנים האחרונות, במצבי השרדות, אז לא היה בכלל על מה לדבר. אבל התנאים מבשילים. המצבורים התמלאו. תנאי העבודה שלי הם גמישים. הגיע הזמן לחפש לי את המקום השלישי.

***בקשה מנומסת***

אין לי מקום שלושי, כפי שכתבתי. ואולי ממלכת עילם תהיה חלק מהמקום הזה, שאני בונה. אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים. תודה.