מתנות מגיעות לפעמים מאנשים בלתי צפויים. לפני כעשרים ושלוש שנה, למשל, ישבתי במשרדו של סא״ל רמי גולדרייך, בדרכי החוצה, מוקדם מהמתוכנן, מהצבא. היו לי ביד כבר שבועיים של גימלים נפשיים, ותור לוועדת שחרור אצל הקב״ן. אבל איכשהו מישהו התעקש שאדבר גם עם דרגה בכירה, ורמי היה סגן מפקד המרכז שבו שירתתי, ב-8200. הסיפור הצבאי שלי עד הנקודה הזו היה מין טרגדיה של טעויות, שבה מישהו חשב שאתאים לתפקיד מסויים, הכניס אותי לקורס אחר, לא סיפר על זה לאף אחד, ואז השתחרר. ולכן ביליתי את השנתיים עד כה בתפקידים מבעסים תחת, עם אנשים לא ממש כיפים, והחלטתי שדי.

רמי לא הכיר אותי, לא הייתי נכס משמעותי למערכת הצבאית ובכל זאת, במקום לחתום על הניירות ולהגיד לי שלא אתן לדלת לפגוע בי בדרכי החוצה, הוא נתן לי מתנה. הוא התעניין, ראה איך אפשר לעזור, ומצא לי מקום לעבור אליו ביחידה. מעשה החסד הזה, המתנה הזו, שינתה את חיי. במקום החדש פרחתי, שגשגתי. וזה הוביל לכך שביליתי במצטבר כמעט 15 שנה ב-8200, בשלושה גלגולים שונים, וההשלכות של זה על חיי הן עצומות.

המתנה המשמעותית האחרונה שקיבלתי מאדם בלתי צפוי הגיע ממירב. מירב אורן מוסקוביץ׳ היא המנכ״לית של סולוטו, הגלגול הישראלי של החברה שסוג של רכשה את ג׳ימיני לפני כשנתיים. הגענו לשם עם בטן מלאה, חבולים אחרי משא ומתן אגרסיבי עם חברת האם, אשוריון. ומירב העניקה לי מתנה. היא ראתה אותי, על איכויותי ומגרעותי, ויצרה לי את המרחב למצוא את עצמי, ולעבוד כמעט אך ורק עם החוזקות שלי. יש כמה דברים שבהם אני טוב ברמת על חלל. אפשר לסכם אותם תחת הכותרת ״יצירתיות אסטרטגית״. יש לי יכולת להבין סיטואציות ולהביא רעיונות יצירתיים שמתכתבים עם האסטרטגיה, מעצימים אותה, מותחים אותה או מגדירים אותה מחדש, ואז לשכנע את כל האנשים שצריך שזה מה שצריך לעשות. כשזה מגיע לפרטים הקטנים, ללכתוב את ה-spec ולעקוב אחרי הג׳ירה – וואלה, בלית ברירה אכנס מתחת לאלונקה, אבל אילו לא החוזקות שלי. The real voyage of discovery consists, not in seeking new landscapes, but in having new eyes ומירב, נשמה שהיא, הבינה שיש לה מישהו שזה הכשרון שלו באופן קיצוני, ועודדה אותי לעסוק כמה שיותר בזה, גם אם זה אומר להשאיר את האלונקה לא מאויישת, כשהכתף שלי יכלה, תיאורטית, להתאים. זו היתה מתנה מדהימה. היא לא רק עודדה אותי, אלא איפשרה לי לרתום למסע שלי אנשים יוצאי דופן, שידעו להבין אותי, לאתגר אותי, לגרום להזיות שלי להתממש.

אנחנו גדלים עם מין אתוס כזה של ״אי אפשר לאכול רק שוקולד כל היום!״, אז לא יכול להיות שאני אעשה רק את הדברים שאני טוב בהם, הרי. ובנוסף, יש את הקול הפנימי, המבקר, שיודע להגיד דברים נוראיים על עצמי כמו ״נו זה רק דיבורים ולא עבודה אמיתית מה שאתה עושה״, או ״אתה כל הזמן רק רוצה לקפוץ בין רעיונות וככה לא רצים מרתון״. כאילו שריצת 100 מטר היא לא ספורט אולימפי. והנה, המנכ״לית החכמה של הארגון שלך ממש מאושרת שאתה משאיר לה כל יום פתק במשרד שהיה כתוב עליו ״היה לי רעיון״. היא לא עשתה את זה רק כי היא אוהבת אותי, אלא כי היא הבינה כמה ערך מיוחד זה תורם לחברה שלה, וגם היתה נדיבה מספיק כדי לשקף לי את זה.

ביולי, כשנפער הבולען תחת רוטשילד 39, והודיעו לכולנו שסוגרים את החברה והולכים הביתה, הרפלקס הראשון והחרדתי שלי היה להתקשר לחברים עם סטרטאפ ולהגיד להם ״טוב עכשיו אולי אני אהיה ה-vp product שלכם?״. וכפרות עליהם, היה להם מספיק שכל כדי להגיד ״לא, קודם תנשום דקה.״. vp product זה משהו שאני לגמרי יכול לעשות, אבל הוא לגמרי, לגמרי, לא לעבוד *רק* עם החוזקות שלי. או אפילו כמה שיותר.

אם לא היה לי את החוויה הזו, המתנה שמירב העניקה לי, של איך זה מרגיש לעבוד במוד הנכון הזה, כנראה לא הייתי אוזר את האומץ, לא הייתי מרשה לעצמי לחשוב, שזה אפשרי, שיש לשאוף לזה. שזה נכון.

במשפט של פרוסט, על ה-voyage of discovery, נתקלתי לראשונה בשיחת דהארמה מעלפת של ג׳וזף גולדשטיין. גולדשטיין הוא מבכירי המורים המערביים לבודהיזם, והוא מדבר שם על איך קלוד מונה, כדי לצייר כל כך הרבה ערימות חציר, היה חייב לראות אותם בעיניים חדשות כל פעם. Haystack היה שם שהשתמשתי בו כדי להסביר מה אני עושה בתוך סולוטו/אשוריון, וכשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית, ולבנות עסק שמהותו היא לראות דברים בעיניים חדשות, לא עמדתי בפיתוי, ולמרות ההסבר הארוך שזה גורר איתו, על זה שלא מדובר במחט אלא בצייר אימפרסיוניסטי, כנראה אקח את השם הזה לאזרחות. Haystack.

לקחתי לי כמה חודשים וקצת לנוח אחרי שסגרו את סולוטו, ואפשר להגיד שהשבוע התחלתי לעבוד באמת. זה היה אחרי שבועיים של שפעת שניטרלה אותי, הפכה אותי לסמרטוט ושממנה אני עדיין מתאושש. אבל השבוע, היה שבוע העבודה הראשון שלי. ומצאתי את עצמי מחוק. כבר שני לילות אני נכנס למיטה ב-8, עם גלן גולד מנגן פרטיטות של באך באוזניות, ונרדם כמעט מייד. בהתחלה עוד האשמתי את השפעת. אבל אני חושב שזה משהו אחר.

מוד העבודה שלי, רוב חיי, היה Low intensity, high impact. צרורות קצרים, שיכולים להסתכם בסך של שעה או שעתיים נטו ביום, שבהם אני נותן עבודה,, איזשהו פיצוח יוצא דופן, ואז כל שאר היום אני, כאילו, מתנשנש ברכות. במשך שנים פחדתי שזה בעצם לרמות ושיום אחד יעלו עלי וישלחו אותי לחינוך מחדש, אבל גם העובדה שאני עובד ככה עשרים וחמש שנה, ומשום מה אנשים עדיין רוצים לשלם לי, וגם מפגש עם אנשים אחרים שאני מעריץ שעובדים ככה, נתן לי להבין שוואלה יש מצב שזה די לגיטימי בסך הכל. ליאת, למשל, עובדת אחרת לגמרי – רצוף רצוף רצוף. יש ימים שהיא יושבת בבוקר וקמה בערב, ולא מפסיקה לעבודה. לא אני.

אז התחלתי לייעץ, וזה אומר שכמעט כל פגישה שלי, וכל שעה שלי, הם נושא אחר. יום שלי יכול להיות מלא בחברה שעושה סייבר לעולם הקריפטו והחוזים החכמים, להמשיך בחברה שעושה מערכת דיגיטלית לבקרת איכות ובטיחות, ולגמור עם סטודיו שמנסה לייצר צעצוע מוזיקלי. ובכל אחת מהם, מהפגישות האלה, אני עובד בשיא. בעולם הרגיל, יש גבול לכמה פיצוחים יוצאי דופן אדם נדרש לייצר ביום. אבל פה, בגדול, הפכתי לאימפריית קלייה. לייצרן פיצוחים סדרתי. כל יום, כל היום.

קראתי פעם ששחקן שח שורף זיליון קלוריות במשחק. נראה לי שהמוח שלי לא רגיל לעבוד ב-100% cpu כל היום. אז בשמונה בערב גוטמן גו ביי ביי. יהיה מעניין ממש לראות איך אתמודד עם זה. האם המוח יפתח סיבולת? האם אסגל לעצמי שגרות צינון? האם הסוד הוא במינון? The voyage of discovery is upon us.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!