או: A tale of two cities. אחת מהם, אפילו נכונה.

שבוע אחרי שבוע, לונדון, ומדריד, רק בסדר הפוך. לאט לאט, בלי לשים לב, אני חוזר לפוזיציית ההייפר-תייר שלי. עת השתחררתי, בתחילת שנות האלפיים, המליצו לי הרופאים על ביקור שבועי בשדה התעופה, וקיבלתי את המלצתם. עכשיו, עם שובי לחיקו החמים של ההייטק, אני מוצא את עצמי שוב גח לגיחה חד-יומית בלונדון, או מדריד. אם ב-2001 הבון טון היה ערים שבהם הייתי פחות מ-24 שעות, אז לדעתי הכוונת עכשיו עומדת על 12 שעות.

אבל עדיין, אולי זה העין הבוחנת, ואולי זה הפמיליאריות של שתי הערים – בלונדון גדלתי כמה שנים, ובמדריד הייתי לא מעט בתקופת הלומינלט – אני מרגיש כאילו כל פלירט קצר כזה טוען אותי באנרגיה של העיר. כמו פטרייה מיובשת שמשרים במים חמימים לכמה זמן, והיא נזכרת בכל תכונות הפטרייה שלה.

יש משהו מאוד מצחיק בניגוד שבין לונדון ומדריד. בין ההומור העצמי הבריטי והגאווה הספרדית. בין עיר שבה ב-11 נסגרים הפאבים, אל מול עיר שבה יוצאים לאכול ארוחת ערב ב-11. במדריד מאוחר בלילה, בלונדון מתכווננים על חמש אחר הצהריים, לתה או בירה.