You can't always get what you want

שלשום ישבנו עם הצוות המקסים שמארגן לנו את החתונה, וניסינו לבנות תפריט. מדובר באתגר לא פשוט, מאחר ואני פיינשמייקר לא קטן, שמודע לטעויות הרבות שאנשים בדרך כלל עושים בבחירת אוכל בחתונות (למשל, ההתעקשות להזמין מנות שמתאימות למסעדה, אבל דועכות כשצריך להכין אותם מראש ל-300 איש). בשלב מסויים, כשניסינו לאפיין שולחן אנטיפסטי פוטנציאלי, שאל השף "מה עם דלעת, אוהבים דלעת?". ליאת ואני הסתכלנו אחד על השני במבט מלא אימה והבהרנו לו שלא. קצה נפשנו בדלעת.

מה עשתה לנו הדלעת? איך היא הגיע למצב המוקצה? ובכן, בחודשים האחרונים אנחנו מנויים לסל של חווה אורגנית מקסימה בשם ח'ביזה. ח'ביזה, שבדיוק חוגגת שבע שנים, היא חווה שנתמכת על ידי הקהילה, מה שמכונה בלעז CSA:  Community Supported Agriculture. יש להם שדה אורגני קטן ומגוון בעמק האלה, ומנויים שאליהם הם מביאים את התוצרת באופן ישיר. מקבלים מה שיצא השבוע. ומה שיצא השבוע תלוי, למרבה ההפתעה, בתנאי הסביבה ועונות השנה. הקיץ הוא עונת הדלועים, ומכאן הריבוי הבלתי סביר של מאכלי דלעת, דלורית וכו' בביתנו.

איכות הירקות שאנחנו מקבלים מח'ביזה, והדלעת בכללן, היא מעולה. בחלק מהמקרים ההבדלים בין ירקות ח'בזה ובין מה שאפשר לקנות בשוק הוא פחות דרמטי (תפוחי אדמה, או פופקורן טבעי, אם כי מגניב לקבל קלחים שלמים ומיובשים). בחלק אחר קשה להאמין כמה הוא גדול (מלפפונים, תירסים שפשוט עושים לבכות). אבל גם כאן וגם כאן, אנחנו תלויים בחסדי העונה והטבע. הקיץ הזה, למשל, היתה בעיה עם המלפפונים. אז לא קיבלנו מלפפונים. הפלפלים הגיעו מאוחר יותר בעונה, אז בהתחלה לא היו פלפלים. השבוע קיבלנו המון חצילים, אז נכין מוסקה.

יש משהו מוזר, כמעט משחקי, בלהגביל את עצמך ללאכול עונתי, כשאתה גר 300 מטר משוק הכרמל, ויכול להשלים מה שתרצה מתי שתרצה. אל תבינו לא נכון, אנחנו לא פנאטים – בהחלט קנינו מלפפונים כשבא לנו. אבל הקו המרכזי של מה שאנחנו אוכלים כן מוגדר על פי מה שיוצא מהשדה.

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם יעל על טכנולוגיה. הגענו למסקנה שעבור כליל, ביתה בת השנתיים של יעל, יטיוב טבעית כמו שטלוויזיה היתה בשבילנו. שכשכליל תגדל, אנחנו נספר לה על הימים שבהם היינו צריכים לחכות שהטלוויזיה תגיד לנו מה לראות ומתי, במקום פשוט לבקש את זה ולקבל מיד, ושהיא תצחק כמו שהיום ילדים צוחקים כשמספרים להם על אנטי-מחיקון. "אני לא יודעת", אמרה יעל, "יש משהו בטכנולוגיה בלי גבולות שגורם לי לזוע באי נוחות". יעל טענה שהגבולות שמותווים בטכנולוגיה הם חשובים. שיש משהו בזה שנחכה ליום שלישי בשבע בערב כי אז משודר "אלף", ולא פשוט נזלול את כל 102 הפרקים ברצף. אני טוען שהיא צודקת, אבל חלקית.

בכלכלת האדם, אנו נוטים לייחס ערך רב יותר למשאבים במחסור. בימי הביניים שומן נחשב אטרקטיבי כי לרוב האנשים לא היתה את האופציה להיות שמנים. בחורה יפה מאוד תמשך פחות לעדר המחזרים שאומרים לה כמה היא יפה, ויותר לאחד שיתעלם ממנה. רובנו כמהים למה שאין לנו, גם אם הוא מטופש. זה המקור לחלק עצום מהסבל האנושי.

המשקל הממוצע של אישה באמריקה הוא 74 ק"ג. הממוצע. עכשיו תחשבו כמה רחוקה הוליווד הרזה מעולמם מלא אופציות-מזון-מהיר-מכוסה-גבינה של האמריקאים. בארץ אפשרויות הבלתי מוגבלות, מי שגוזר על עצמו צום ותענית, הוא המלך.

אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לעידן שבו הכל יהיה זמין כל הזמן, לפחות לחצי השבע של העולם. אתמול זה היה שירותים (ניו יורק, ארבע בבוקר ובא לך רביעיית מיתרים שתנגן אצלך בבית תוך כדי ששף פרטי יכין לך אוכל הודי? אין בעיה), היום זה תוכן, מחר, כשמדפסות תלת מימדיות יהיו מספיק זולות (זוכרים שפעם מדפסת לייזר עלתה כמו אוטו קטן?) אז חפצים. בעולם כזה, שבו השפע הבלתי נתפס עוטף אותנו מכל עבר, התכונה הכי פחות נפוצה, ולכן בביקוש הגבוה ביותר, תהיה היכולת להמנע, לדחות סיפוקים. לדחות סיפוקים זה לא רק להתאפק. זה גם להבין שצריך לקחת אחריות ולתכנן קדימה ושלא הכל יהיה זמין תמיד. יש פה סיכונים. תמונת הראי של הרי האדם האמריקאים היא השליטה העצמית האולטימטיבית – האנורקסיה, באם היא באה בצורת ילדות שדופות או בודי-בילדרים שריריים. אבל אני לא מכיר הרבה דברים שלא נהיים… מוזרים כשמקצינים אותם.

במובן הזה, הנסיון להתרפק על גבולות חיצוניים מועיל חלקית. במקרה של עונות השנה, הכבוד לטבע ולזמנים שלו מרגיש לי נכון, גם אם מתובל בטיפה רומנטיקה. אני מרגיש פחות כבוד ללוח הזמנים של ערוץ אחד. אפשר להשען על כלים חיצוניים שייתנו לנו את המסגרת, בהתחלה, כגלגלי עזר או קביים. אז צריך לדעת אבל את השריר הזה חייבים לאמן לפעול לבד. המשורר שר זאת טוב יותר ממני:

6 מחשבות על “You can't always get what you want

  1. אסף הגיב:

    א. עם כל המזלטובים על החתונה, ראוי לזכור דבר אחד עיקרי – אלא אם כן יש לך מספיק כסף, אוכל של חתונות הוא אוכל של חתונות. אז הסבירות שאנשים יזכרו מהחתונה דווקא את האוכל הוא נמוך למדי. לא אני יהיה זה שיגיד לפיינשמקר על מה להתעקש ועל מה לא, אבל מבחינת המוזמנים, לא באמת סביר שיהיה הבדל מכל חתונה אחרת.

    ב. היום בו נתחיל להוריד דגמים פיראטיים של ברביות למדפסות תלת-מימד יהיה פתח לתקופה מעניינת למדי. אתרים שיתופיים לדגמי תלת-מ כבר קיימים.

    ג. לפני שבועיים בערך הבאנו מתנה לסבא של א' טלפון חוגה ישן. שמרתי אותו בבית, והבטחתי לעצמי שיום אחד אשמיש אותו (חיוג פולסים עדיין אמור לעבוד, למיטב ידיעתי, אבל צריך כמובן להחליף את התקע בקצה הכבל, ואולי לנקות קצת בפנים, ועוד). במעבר הדירה, הגעתי למסקנה שזה לא ממש יקרה בעתיד הנראה לעין. אז העברנו אותו לסבה של א' כאובייקט אסטתי. אחד הדודנים הצעירים של א' ישב מוקסם כשהסברנו לו איך משתמשים בתפלץ הזה. אבל האמת – לא מתגעגע.

    • לגבי האוכל, כעקרון אתה צודק. אבל… א', האוכל חשוב לנו, אז הלכנו ומצאנו מקום שיעשה אוכל טעים. וב', ויותר חשוב – עבור אותה השקעה אפשר לבחור במאכלים שיצאו טוב יותר בחתונה ויצאו פחות טוב בחתונה. הרוב המוחלט של הסטייקים שאכלתי בחתונות היו רעים, ומין הסתם גם עלו הרבה. ביחרה במאכלים שפחות צריך להגיש אותם טריים ככל הניתן עשוי לתת תוצאות טובות יותר, בכל תקציב.

      דגבמים פיראטיים – הו כן. לשם כיוונתי. ואחרי צעצועי פלסטיק, מה יקרה עם מוצרי יוקרה? האם אדפיס לי העתק מדוייק של רולקס?

      טלפון חוגה – גם לנו יש אחד כזה, וליאת אפילו הצליחה להשמיש אותו בדירה הקודמת שלה. אנחנו התעצלנו. גם אני לא מתגעגע.

  2. כתמיד, כיף לקרוא, ואין לי הרבה מה להוסיף מלבד להעיר לאסף, שבהחלט אפשר לזכור חתונות על פי אוכל. בדיוק בגלל שאוכל טוב בחתונות הוא נדיר, מהסיבות שצוינו פה.

    ואגב, עילם, מתובל כותבים בת"ו ולא בט"ת.

  3. יעל הגיב:

    היום אותה כליל סיפרה לי שהיא ונור ראו המון סרטונים של הצפרדע המשוגעת ביוטיוב. "גם את ראית אותה כשהיית קטנה?"
    "לא. כשאני הייתי קטנה לא היו סרטים במחשב".
    "למה???"
    "כי הם לא ידעו לעשות את זה עדיין".
    "כי הם היו קטנים?"

    לא היה לי לב להגיד לה שלרוב המוחץ של העולם לא היו מחשבים בבית בכלל, ושלא היה אינטרנט, ושאני זקנה אימים.

    מסכימה לגמרי שלוח הזמנים של הטבע חכם יותר מלוח השידורים של ערוץ אחד. הנה, התחיל ספטמבר וכבר ירד גשם, בתוך כל החמסין הזה.

    ובנוגע לשוק הכרמל והמשחקיות של אכילה עונתית: זה באמת משחקי, אבל גם חכם. זה שאפשר לא אומר שצריך, או אפילו שכדאי.
    כמה אני מעריכה את הפירות והירקות שעדיין לא נמצאים כל השנה, כמו במיה, או תאנים, או גויאבה, או משמשים, וכמובן כמובן – אבוקדו!!! (סוף סוף הגיעה העונה ולא צריך לשאול אותי "אז מה טבעונים כבר מורחים על הסנדויץ'?)

    נהניתי לקרוא

    השאלה מהם גבולות מיטיבים היא שאלה מרתקת

  4. לגבי הדגמים הפיראטיים לא נותר לי אלא להפנות לdiamong age (עידן היהלום? תור היהלום?) של סטיבנסון שם לכל אחד יש "מדפסת" שמייצרת חינם את כל מוצרי הצריכה הבסיסיים. משלמים בעיקר על שירותים או על פריטים וויקטוריאניים תוצרת יד.

    ולגבי הפוסט – מסכים עם כל מילה.

  5. אם נמשיך להתיחס לכדור הארץ כפי שאנו מתיחסים היום החצי השבע של העולם יקטן משמעותית. אבל עלול להישאר חצי משום שחלק ניכר של הלא שבעים פשוט יגוועו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s