הו אלוהים. כמה זמן עבר מאז שניתחתי קטע מקור עסיסי והוצאתי לו את המיץ. לפחות שנה.

מסוג הדברים שמזכירים לך מדוע רצית להיות היסטוריון to begin with. המקרה המתועד הוא על אחד, Peeter Stubbe, שבמקרה, נוסף על תפקידיו השונים, הוא גם איש זאב/רוצח סדרתי/דון ז'ואן משפחתי. את חייו הוא גמר בצורה… לא כל כך נעימה (אך מאוד יצירתית, יש לציין), לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה, כך הוא מתוודה לפני שמענים אותו, הוא אנס, רצח, אכל, גזל ובעל גברים, נשים, כבשים וטף.

יש משהו כל כך מרענן, בתור מישהו שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר עם טקסטים קלאסיים, בגמלוניות וחוסר הרהיטות הזאת, בנצרות שמלווה את הכל, בעובדה שזה לא טקסט קאנוני וגאוני. בעובדה שזה לא בלטינית. זה לא שחסרים בלטינית או יוונית טקסטים על בני בליעל. אבל בדרך כלל רוב (לא כל) מה ששרד כתוב טוב לאללה. לעומת זאת, טקסטים מימי הביניים, אלא אם כן הם כל מני דברים שכתבו אבלרדים או תומאסים או אוגוסיטנוסים למיניהם, הם לפעמים די מקושקשים. ופה חלק גדול מהכיף.

ובלי קשר לכלום – סופשבוע אחד, 400 שקל על דיסקים. קורה.

בשלל – 2 אלבומים של ג'ון זורן, יהודי מוזר. אחד מהם, הוא הפסקול לסרט (?) שכותרתו ככותרת פוסט זה. קצת פיאצולה, קצת טום וויטס, קצת מייק אולדפילד, קצת רעל.