בקרן הרחוב שלי, הלך ונבנה לו בית. קצב הבניה, למען האמת, היה מרשים מאוד. משלד של בית ישן (ומי שמעוניין לראות קליפה, באמת קליפה, של בית מוזמן להמשיך ברחוב אחד העם, קצת אחרי שינקין, לכיוון הבימה), לבית חדש, רב קומתי ומעליתי, בחצי שנה לערך.

יש משהו מאוד… רך וראשוני בלינה של הפועלים, הבנאים. הם ישנים בבניין, מהרגע שהוא הפך לשלד, וגם עכשיו, כשהכל מחופה בשיש, והמזרונים שלהם עדיין זרוקים להם בדירות, בחדרים שעוד מעט ימכרו תמורת מאות אלפי דולרים. עוד מעט זה יהיה ביתם של תל אביבים עשירים. אבל עכשיו, זו עדיין ממלכתם של פועלים עזתים, או רומנים, או סיניים, אשר פורשים שם את השמיכה ואוכלים בבוקר את הלחם ולבן שלהם.