יש משהו כל כך מזכך בתחושה הזאת של החום שיורד לך מהגוף כשאתה במקלחת. בקיץ אני מתקלח במים קרים, או לפחות קרים בשאיפה, כי כשחם באמת הם יוצאים סוג של פושרים. התחושה הזאת, כמו גלימה שמוסרת ממך, עול גדול שנשטף ממך אל הריצפה, כמעט שווה את מסת החום שאני סוחב על גופי לפני.

במהלך החופשה ליאת הרכיבה לעילם לו״ז מדהים, מלא בהפעלות, סבא וסבתא, הצגות, חופשה משפחתית בחו״ל, וכמובן אקורד הסיום המרשים – קייטנה של שלושה ימים עם כל הבני דודים. ועדיין, עילם התגעגע. ביוון, בשלב מסוים הוא אמר ״אני לא רוצה ים ולא רוצה בריכה, אני רוצה ללכת הביתה לצעצועים שלי״. השוטטות בפייסבוק היא הדבר הכי קרוב שחוויתי אי פעם לחוויה האנלגטית של שוטטות בקניון. זה המקום הזה שבו, ככל שהוא הוא יותר טוב, הכל רועש והכל גועש, ונראה לי שאני צריך קצת להיות בחדר שלי עם הצעוצעים שלי, גם אם כאן יש פחות אוזניים ועיניים. יכול להיות שאני צריך לחזור קצת לממלכה שלי.

אני מחשיב את קורות ממלכת עילם לאחד הדברים שאני הכי גאה בהם, יצירה שלי לכל דבר ועניין. פעם הייתי כותב כאן יותר. נשבעתי לי לעולם לא לכתוב על הכתיבה בבלוג, בטח בהקשר של ״אוי איך אני כותב כאן פחות״, כי זה תמיד נראה לי הסוף של בלוגים, כשהם מגיעים לארסבלוגטיקה. פעם כתבתי פה יותר כי היה לי יותר פנאי, וכי לא היה פייסבוק. זה מה שאני מספר לעצמי כבר זמן רב. אבל בעצם יש עוד משהו, שרק היום הבנתי. הבנתי את זה במקלחת, כשהחום עזב את הגוף שלי, ברגע של מודעות למה שקורה מסביבי. הרגע הזה היה נפלא, ורציתי לכתוב אותו, לעצמי, שאחרים יקראו אותו גם, אבל לכתוב אותו. הממלכה הזאת, ממלכת עילם, הפכה מהמקום שבו אני כותב דברים שאני רוצה, גם אם אסוצייטיבים נורא כי סיימתי ספר של סלמן רושדי ,למקום שבו אני מרגיש צורך להגיד משהו, לנסח משהו. זה המחלה האוטואימונית של הכותבים, שלא כותבים בגלל שמה שהם חושבים שהם רוצים לכתוב לא מספיק טוב. יש מליון דברים קטנים שעולים לי לראש, ושטוב לכתוב אותם, טוב יהיה לתת להם להדהד במרחב האישי-ציבורי הזה. אבל הם לא מתחברים למשהו מספיק קוהרנטי, מספיק אסתתי, לרמה שאני הייתי רוצה שתהיה משוייכת לכתיבה שלי. אבל היום, כמנהיג ממלכת עילם (מעניין כמה זמן ייקח עד שעילם הילד יבין שקיים עילם הבלוג, ויתחיל לדרוש זכויות בו…), נראה לי שקיבלתי החלטה, לשחרר את הכללים, לשחרר את הפאסון. אני לא יודע מה ההשלכות של ההחלטה הזאת. ייתכן, אולי אפילו סביר, שכלום. שקצב הכתיבה שלי כאן ימשיך להיות אחת לכמה חודשים. וייתכן שלא. ייתכן שבקרוב יהיו פה פוסטים משעממים, אישיים, אסוצייטיבים. הייתי מתנצל, אבל אני לא. בוא נתחיל.