פסאז׳

בפסאז׳ שמחבר את רחוב אלנבי
לכרם התימנים
ריח השתן הקבוע נשטף על ידי הגשם
וקצת לפניו הומלס מתכרבל
ואנחנו עוברים שם
ועילם נוסע על הקורקינט, ואני מקווה שהוא לא רואה
את האיש בלי הבית כדי שלא ישאל שאלות
ויונה, יונה מתה על צד הדרך, ועליה אני מסתכל קצת יותר
ואז נותן לו יד 20160125_090407.jpg

בירך חברתה

יש לי ווידוי קטן. בניגוד למה שמצופה ממני כבן לשבט הסמול, אין לי דעה נחרצת לגבי מתווה הגז. כאילו, אני קורא את כל הדברים שכותבים על זה בדה מארקר, ואת הפוסטים של שלי יחימוביץ׳ וחדר המצב החברתי, אבל משהו שם מנצנץ לי, מדגדג לי, שזה לא הגיוני. לפי המתנגדים, ההסכם הוא אסון קולוסאלי, בקנה מידה היסטורי למדינת ישראל. טריליוני שקלים שהולכים מאיתנו, בלה בלה בלה. עכשיו, יכול להיות שזה נכון, אבל אם זה כל כך, כל כך בוטה, כל כך נכון, איך זה שביבי לא רואה את זה. אני לא מוכן לקבל את טיעוני השחיתות. זה לא נראה לי הגיוני. אחד הדברים הראשונים שמלמדים בהגנה עצמית זה שתוקף כמעט תמיד רואה את עצמו בתור האיש הטוב. אני חושב שביבי באמת, באמת מאמין שמה שהוא עושה טוב למדינת ישראל. ושכשהוא מאמין במשהו, הוא מסוגל לשרוף המון גשרים כדי לממש את זה, כמו נגיד ללכת לקונגרס ולהשתין על אובמה. וביבי קורא עיתונים, ומודע לטיעוני הנגד. אני בטוח. ולכן, אם הוא לא רואה את האמת הזוהרת והנוצצת והחד משמעית ככזאת, אז יש סיכוי שיש שם משהו, טיעון רציונלי למחצה, נגדי. ולכן קשה לי לקבל את הטיעון הזה.

ניהלתי שיחה עם עירד, אבא של איתמר מהגן של עילם. איתמר הוא החבר הכי טוב של עילם. איכשהו השיחה הגיע לנושא של בריאות, ורפואה, ורפואה אלטרנטיבית. מה שאני אוהב בעירד זה שהוא מתבטא וחושב ברזלוציה גבוה, לא מרגיש מחוייב לקלסטריזציה המחשבתית של דעות שהרבה אנשים נהוגים בה. אנשים, לדוגמא, שחושבים שהכיבוש הוא דפוק ירגישו מחוייבים גם להרגיש שהסכם הגז הוא דפוק, או להיפך, והרבה פעמים זה בווליום גבוהה. כמו שאין כמעט דירוג של 3 כוכבים למוצרים באמזון. אז דיברתי עם עירד, וכאמור, דיברנו על רפואה אלטרנטיבית. עירד דיבר על איך הוא חושב שחיסונים זה חשוב, וברור שהם חיסנו את איתמר, אבל שצריך גם לתת אולי לגוף ללמוד להתמודד לבד, ועל איך רפואה סינית עזרה לו, באופן אישי, בצורה חד משמעית. שאלתי אותו איך הוא יודע שרפואה סינית עובדת, מעבר לחוויה האישית, והוא אמר ״שלושת אלפים שנה של היסטוריה״. ופה חשדתי. כי הדבר הכי מדהים במדע, זה כמה שהוא טועה. זה הנקודות האלה שבה מדע אוסף את עצמו, ואומר ״תקשיבו, בדקתי את זה, ומסתבר שטעיתי לחלוטין בנוגע ל-X, ולא דייקתי בנוגע ל-Y״. הקריסה של תיאוריות. לרוב משתמשים בזה כדי לנגח את המדע, כדי להראות כמה אנחנו לא יודעים הכל. אבל זה אפשרי רק כי המדע כל הזמן מחוייב ללבדוק את עצמו. גם אם מדענים ספציפים נעולים בפרדיגמה. וכי למדע יש כלים ושיטות לעשות את זה, שיטות שגם אתם יכולים להשתמש בהם.

ופתאום התחלתי לחשוב. בשבט שאני מסתובב בו, שבט המדע, יש נטייה להסתכל על כל הרפואה האלטרנטיבית כקשקוש אחד גדול, שמלא בשרלטנים.

 אבל בוא נניח, לשניה, את מה שהנחתי על ביבי. שרוב המטפלים האלטרנטיבים באמת מאמינים במה שהם עושים. ורוצים לרפא אנשים. יש לי מכרים כאלה, מטפלים אלטרנטיבים, שהם אנשים חדים ומשכילים, שיודעים מה זה אפקט פלצבו, ואיך עושים מחקר double blind, ומה זה observation bias. בהנחה שקהילת הידע של רפואה סינית מסורתית, או הומיאופתיה או נטורופתיה באמת רוצה לרפא, באמת רוצה לשכלל את הידע שלה, למה אין מאמצים מחקריים לבצע ניסויים, לבדוק מה באמת עובד? האם יש נסיון להקים מסגרת מחשבתית אחרת לאימות, שתתחרה ברצינות בשיטה המדעית? בעידן שבו המחלוקת בין אמפיריציזם לרציונליזם כשיטה לבירור המציאות הוכרעה? אני מוכן לקבל שאולי יש כזאת, אבל לא מכיר.

לא בתמונה: עוד סכין. כי מסתבר שסכינים לא מתחדדות על סכינים  אחרים אלא על שטולים ומשחזות.

לא בתמונה: עוד סכין. כי מסתבר שסכינים לא מתחדדות על סכינים אחרים אלא על שטולים ומשחזות.

במשך יותר מעשור התאמנתי באומנויות לחימה עם נשק. למדתי המון, אבל כשהגעתי למקום שבו יכולתי לאמת את הידע שלי, קפצתי מדרגה. פתאום יכולתי לראות מה עובד, ומה לא עובד, ומה עובד רק בנסיבות מאוד מסויימות. אחרי זה, אין דרך חזרה, לא מבלי לשקר לעצמי. ואני תוהה, האם הדרך היחידה להיות מרפא אלטרנטיבי ישר, היא לטמון את הראש בחול?

נקודת ייחוס

כוח העל האמיתי שלי, כך תספר לכם ליאת, הוא היכולת שלי להפוך אוכל לאוכל אחר. וכך, לאחר שהרפתקאה עם צוואר בקר במעשנת לא עלתה יפה, הפכו השאריות אחר כבוד לצ׳ילי מהסרטים. ופתאום, בלי ששמתי לב, אני שוב אוכל צ׳ילי בחנוכה.

מסיבות חנוכה מגוונות ומרובות משתתפים היו מסורת מהדהדת בדירת הרווקים שלי ברחוב רש״י. וכחלק מהמסורת האקראית הזאת, הייתי נוהג להכין צ׳ילי, וגוואקמולי, בכמויות ענק. אני חושב שיכול להיות שפעם גם ביקשתי שאנשים יבואו מחופשים, כדי לבלבל את האוייב, אבל יכול להיות שזו היתה מסיבה אחרת.

גורדון התחתן לפני כמה שבועות. חשבתי מה לקנות לו, משהו שישאר לנצח, משהו שהוא יוכל להוריש לילדיו. המתנה שנבחרה היתה סכין מטבח, מהיפנים האלה עם המון קיפולים שחדים כמו תער, סכין שאם תשמור עליו ותנגב אותו לאחר השימוש ישאר אצלך לנצח.

אחרי שהענקתי אותו במתנה, נזכרתי שהחפץ הכי וותיק בבית שלי נקנה בדירה המשותפת שלנו, הדירה הראשונה שלי מחוץ לבית הורי. ווק מהמכולת הסינית בתל אביב, מושחם ומשופשף. הייתי מכין בו הכל פעם. הוא אצלי כבר 15 שנה.

קשה לדעת באיזו מהירות אתה נע, אם אין לך נקודת ייחוס. אני מתבגר, מזדקן אפילו, אבל מה שבאמת משקף לי את זה זה לא האני, אפילו לא כשאני רואה תמונות של עצמי, אלא האנשים שמסביבי, אלא שאני לא בא איתם במגע רציף, יום יומי.

סגרו את מעדני הכרמל, המעדנייה-סופר-מרקט-רוסי-לייט בשוק הכרמל. לא סופית – הם עוברים מחוץ לשוק, אבל כשמיכאל, אחד הקצבים שם, סיפר לי את זה, חישבתי שבעצם אני קונה שם, אצלו, כבר שלוש עשרה שנה. בביקור האחרון אצל הוטרינרית, פתאום קלטתי איך היא התבגרה.

זה מצחיק שזה מה שגורם לי להרגיש מבוגר, ולא זה שיש לי שני ילדים, ודירה ובת זוג ועבודה של גדולים.

חפצים כאלה, ששורדים, שלא זורקים אותם כל שנה ומחליפים אותם במשהו אחר וזול, נוגעים לי במקום מאוד בסיסי. לוחצים לי טוב על הכפתורים. ואני מנסה להסביר לעצמי למה כבר המון זמן, מבלי להכנס לרומנטיקה על מסורות ייצור כמו פעם, או לתיאוריות קונספירציה נגד תרבות הצריכה. ועכשיו אני תוהה, האם בסתר ליבי, לא פיתחתי את ההערצה הזאת, כי ידעתי שהשקעה בכל אחד מהחפצים הללו, יהיה השקעה במצוף, בעוגן, שיאפשר לי לראות זמן טוב יותר.

ככל שאני מתקרב לגיל 40, אני מרגיש את השינויים בעצמי. הזכרון נהיה טיפה פחות חד (כולל כל מני סטיות מוזרות, כמו חוסר היכולת להזכר בשמו של מתיו מקונהיי), אני מקבל האנגאובר גם אחרי בירה אחת, כול מיני דברים כאלה. צעירים, גם בשנות העשרים שלהם, לא באמת רואים זמן. לא מסוגלים לתפוס אותו.הווטרינרית שלי נראתה לי תמיד באותו גיל, בעשר שנים או יותר האחרונות. אם יש חוש אחד שמתחדד אצלי, בחצי השני של שנות השלושים, הוא חוש הראייה. בקריאה, אני מודה, הפונט מתחיל להיות קטן, אבל היכולת לראות זמן, לטוב או לרע, מתבהרת. מעניין איך אראה עוד עשור.

 

 

תמונות לונדוניות

  1. חבר סיפר לי איך פעם, לפני הרבה שנים, הוא רזה המון. המון המון. עשרים קילו, אולי יותר. ״איך עשית את זה?״ שאלתי בעניין מנומס. ״פשוט לא אכלתי. כלום.״. אותו חבר המשיך לתאר את הצום הממושך שהוא עשה, ימים שלמים שבהם הוא שתה רק מים. אני זוכר איך הוא תיאר ש״בשלב מסויים, אתה נכנס ל-zone. הכל נהיה כל כך חד…״. יש משהו בבדידות שאני חווה בנסיעות עבודה שמזכיר לי את הסיפור הזה. יש משהו שלנסוע, לבד, למקום מסויים שמשאיר אותי במצב רגשי מחודד. מצד אחד זה ממכר – הכל קופץ לעין, כל הפרטים הקטנים והדקויות הרגשיות. מצד שני אני נהיה מספיק רגיש כדי להזיל דמעה מ-pitch perfect 2 במטוס.

2. קובנט גארדן. לא הייתי כאן כמעט עשור, ובעשור הזה קובנט גארדן הפך, כך נראה למין כיכר המדינה זוטא שכזאת. מקום שבו כל מני מותגי יוקרי ויוקרה למחצה, לאוקסיטן וחברים, בונים חנויות דגל. ולמרות הבוז המפעפע בי, אני לא יכול שלא להתרשם מהחנות של אפל, מקדש של לבנים אדומות ותקרות גבוהות, שבמרכזו גרם המדרגות, מעשה המרכבה מזכוכית, שמרחף לו מעל כולנו. לכל העובדים יש חולצה בצבע זהה, מכנסיים בצבע זהה, ושיער בצבע זהה. אני ממשיך בשיטוטים שלי בין החנויות, ופתאום רואה שלט מוכר, כמעט ברמה התת הכרתית. אני עולה למעלה, מתרגש והולך, ונכנס לחנות צעצועי התיאטרון, מלאה בבובות על חוטים ותיבות נגינה וצעצועים קטנים. אני זוכר את עצמי בחנות הזאת, בן עשר, מתלהב עד אין סוף מנפצים או טריק שנמכר בה. גל של התרגשות סוחף אותי. הנה סוף סוף פנינה ייחודית, אותנטית, חנות שנמצאת כאן מיומו הראשון של המתחם, שארוגה בזכרונותי. מרוב התרגשות אני כמעט ופוסח על אוסף תיבות הנגינה, צבועות בצבעי קרקס עליזים, שכמותן ראיתי בשלוש חנויות בשינקין, מייד אין צ׳יינה.

3. ״אני אומר לך, אנחנו חיים בעידן שבו לאנשים לא חכמים אין יותר מה לעשות, לא יהיה להם יותר מה לעשות לאנשים הלא חכמים״, נהג האובר שלי שוטח פני את הניתוח שלו למציאות. ״אני כל כך אוהב את אובר, הם שינו לי את החיים!״, הוא ממשיך, מבלי לדעת עד כמה שהוא צודק, ועד כמה אובר משתמשת בו כדי לחשב את קיצו לאחור.

4. מזג האוויר פה מושלם לדובים. קריר, אבל טיפה – מעיל עור וחולצה ארוכה ונעים לך. אני צועד לי מעדנות ב-charlotte street. העין נמשכת למספרה. מספרה קלאסית, של גברים, עם כיסאות גבוהים וסדיני מגן מתוחים בגאון. אני נזכר במספרה זוכת הפרסים בטמפל בר בדאבלין, שזכתה לקצר את השיער הארוך שגידלתי אחרי הצבא, ובאיך זו היתה התספורת הכי טובה שאי פעם עשיתי, וחושב לעצמי אולי בכל זאת יש לי זמן לתספורת מהירה לפני ארוחת הערב. רק חבל שגילחתי את הראש לפני שיצאתי מהארץ.

5. כל לונדון אתר בנייה אחד גדול. קצת כמו הרכבת הקלה בתל אביב, רק פי אלף. מה לא בונים כאן – רכבות, תחנות רכבת, בניינים, גשרים, תעלות, הכל. וסביב כל אתר בנייה, יש אוסף של בנאים, כולם בריטים. כמעט כולם לבנים. אני נזכר איך יעל הסבירה לי שיש פה דבר כזה שנקרא working class, שזה קיים כמעמד שאנשים מרגישים איתו בנוח, ולא רק כתחנת מעבר במוביליות החברתית, וברוברט וויאט, ששר על איך כולנו צרכנים עכשיו.

האריה שאהב תות

לא יכולתי, גם אם הייתי רוצה, למצוא מטאפורה טובה יותר ליחסי עם אמריקה כמו ארוחת הבוקר שאכלתי זה עתה. אני באמריקה. שוב. אחרי יותר משבע שנים שלא ביקרתי במדינה. כל תהליך השגת הוויזה היה מלחיץ, מלא אמוציות בשבילי. אמריקאים, כידוע, הם אנשים חמורי סבר ומאמינים לבירוקרטיה, והסיוט הגדול שלי היה שהם יתפסו אותי באיזה חוסר דיוק או טעות בטפסים, כי אתם יודעים – אנשים עם הפרעות קשב וריכוז וכמות גדולה של טפסים זה לא ממש מסתדר טוב ביחד, וימנעו ממני ויזה לנצח נצחים. אבל את זה עברנו, וכל מה שנשאר לעשות זה להגיע לכאן. רבים מחברי טסים המון. מה זה המון – יותר מפעם בחודש, ולאמריקה. המסקנה שלי מעשרים ומשהו השעות שלקח לי להגיע לכאן, זה שאמריקה, סן פרנסיסקו ספציפית, זה רחוק לאללה. אבל אנחנו בעניין אורחת הבוקר. המלון יושב על Half Moon Bay, וכששלחתי למשפחה שלי תמונה שלו, אחותי שאלה אם אני מתאכסן בהוגוורטס. the-ritz-carlton-half (1)בופה ארוחת הבוקר עולה כאן 40 דולר, בלי להתבייש, ויושבים מול נוף מדהים של מדשאות ירוקות שמתגלגלות להן לאוקיינוס השקט.

אחרי התלבטות מסויימת, אני מחליט לשלם את הסכום השערורייתי, ומתיישב. המלצרית כל כך ידידותית שבישראל הייתי בטוח שהיא מתחילה איתי, אבל אני יודע שכאן זה אמריקה. אני מקבל את כוס המים שלי, לוקח צלחת ומתחיל לבקר את הבופה. וכאן אני מרגיש, כמו האריה שאהב תות. כי יש נקניקיות ותפוחי אדמה, וופלים ופנקייקים, פירות משוק האיכרים ולחם, קרואסון דלעת (פסטיבל הדלעת המקומי בעיצומו, והיכנשהו בולנג׳ר צרפתי מתהפך בקברו), בייקון, סלמון, פירות יער מרהיבים ועוד קצת בייקון. ואין ירקות. לא אחד. לא סלט, לא ירקות חתוכים, לא כולם. אני מנסה להבין את מצבי ממבט חטוף בצלחות של האנשים מסביבי, וככל שאני רואה במינימום מבט שאני נותן מבלי להיות מוזריקו מדי, אין על הצלחת שלהם ירקות. והנה אני עומד בדילמה שמגדירה את כל היחס המורכב שיש לי לאמריקה: מצד אחד, אני יודע שאמריקאים אוהבים בייקון ושירקות טריים זה דבר שיש בישראל וכו׳, מצד שני, אנחנו בכל זאת עשרים דקות מסן פרנסיסקו, לא מעבר לקו שמן הזית. ולכן אני תוהה, האם בעצם מי שלא הבין משהו, פספס איזה ניואנס שכולם יודעים אבל רק אני לא כי למרות שאני מדבר אנגלית עם מבט אמריקאי כמעט מושלם, אני לא מדבר אמריקאית, זה אני, ובעצם יש ירקות אבל צריך לבקש אותם בנפרד, או שהם באיזה קטגוריה שונה של בראנץ׳, או איזה טקס אמריקאי לא ברור. המבוכה הזאת חזקה לי במיוחד באמריקה, בגלל השפה. באיטליה, גרמניה או בוויאטנם ברור שאני זר, זה בסדר שאני לא אכיר את הטקסים המקומיים, אבל בגלל שאני מדבר אנגלית, ובגלל שאנחנו רואים את אמריקה כל הזמן בטלוויזיה, יש תחושה שאנחנו כאילו אמורים להבין איך דברים מסתדרים, וכשזה מגיע להמון יום יום, זה לא תמיד עובד לי.

צנצנת קטנה, בגודל של צנצנת דבש סטנדרטית, התגלתה, עם פרוסות עגבניה, ולידה אחת דומה עם פרוסות מלפפון. קישוט לסלמון הטרי והמדהים באיכותו, שנפרש לידם. וכך, עם מעט עגבניה והרבה בייקון, אני מסתכל באוקיינוס היפה שמולי, ורואה דולפין. ההתרגשות שאוחזת בי היא יחידנית בחדר. אם עוד מישהו ראה אותו, אף אחד לא עושה שום דבר. ואני חושב על איך בישראל כולם היו עוזבים הכל, ומצלמים, ומנסה לחשוב לאיזו קבוצה אני שייך באמת.

אבק (3)

אחד הדברים שאתה שם לב אליהם בשלב מסויים בהורות זה כמה היא בלתי נראית. או יותר נכון, כמה תוצאותיה הם בלתי נראות. הורות היא מין מצב תמידי כזה של הווה, תמיד יש מה לעשות, ואם אין מה לעשות, מנצלים את זה למנוחה קצרה. מבחינתי, עילם היה תמיד כפי שהוא היום – הנקודה הזאת שבה הוא התחיל לעבור ממילים בודדות למשפטים, וממשפטים למשפטים מורכבים וחמודים – אני יודע שהיא היתה קיימת, אבל קשה לי להזכר בה. הדבר נכון גם לגבי הפיכתנו להורים. הפיכתנו להורים, לא במובן הפיזי של ״נולד לי ילד״, אלא ״OMG, אני אבא. אם א׳ גדולה״ היא גם צעידה כזאת, בשביל, צעידה שמתבצעת לפעמים לא במודעות מלאה. ואז מגיע הרגע הזה שבו אנחנו תופסים את עצמנו אומרים משפט שאנחנו יודעים שכילדים היה גורם לנו לפבלבל עיניים. זה בדרך כלל פשוט קורה, עוד שכבה של צבע בציור הרב שכבתי הזה שנקרא אנחנו.

דיברתי עם יעל על החזרה לבלוג. היא לא הולכת כפי שתכננתי, אבל גם לא כפי שחששתי, לפחות עוד לא. חששתי שזו תהיה שירת הברבור שלי, שאחרי השלוש פוסטים הראשונים נסגור את הבסטה. זה עוד יכול לקרות. והיא לא הולכת כפי שתכננתי, כי רציתי שיהיה לי כאן פרקטיס, הרגל של לכתוב כל יום, ומין ההרגל יעלה משהו… אחר, חדש. וגם זה לא קורה. אבל כשדיברתי עם יעל על החזרה לבלוג, ולמה זה חשוב לי, אמרתי לה שאני צריך a room of my own. הדבר הנחמד בבלוג זה שזה באמת המרחב שלי. שבו יש את כל הדברים שכתבתי, ואני יכול לחזור אחורה, להזכר, ולמצוא אותם. גם אם הפוסטים שנכתבו לפני שלוש שנים. לעומת זאת, למצוא משהו שכתבתי בפייסבוק לפני שבועיים זה אתגר, כי פייסבוק לא רוצה עבר, אלא רק הווה.

וזה נחמד שאפשר למצוא פוסטים ישנים. לפני כמה שנים כתבתי על אבק. על איך אבק גם הוא מין דבר קסום שכזה, שלא ברור מאין הוא בא, והוא מציק לנו. ואז, למשך כמה ימים בשבוע שעבר, האבק הפך מדבר מסתורי וסובטילי, לנוכח בצורה גורפת בחיינו. ברור לנו לגמרי מאיפה הוא מגיע. האבק יצא מהארון, הכריז על נוכחותו, סרב להתפנות. וכך כל מי שנכנס לביתנו ולא הוריד נעליים בכניסה, צייר על הרצפה את שביל צעדיו, שביל שהיה בלתי נראה, אלמלא הנסיבות. שביל שנתן קונטקסט קטן של לפני ואחרי.