All Alone

בפרק הסיום של העונה השניה של הסדרה המופלאה The Marvelous Mrs. Maisel, יש קטע שבו רואים את לני ברוס, אליל הסטנדאפ של שנות החמישים והשישים, שר. הקטע הזה, כמו כל שאר הקטעים שבהם לני ברוס מופיע בסדרה, קרה באמת. ובשניהם, הוא מצליח להיות נוגע ללב, גם אם ההומור בו כבר טיפה פג תוקף. הבדידות שלני שר עליה היא הבדידות של פרידה, וסצינה החיבור אחרי כל אחרי השנים, שבו הוא מדבר עם האישה שעזבה אותו, מלאה בחמיצות.

כששמעתי את זה, נזכרתי ב-Martha, מהאלבום הראשון של טום וויטס, Closing Time. גם שם יש שיחה בין אהובים לשעבר, רק שזו מלאה ברוך וחמימות.

And I feel so much older now
And you're much older too
How's your husband?
And how's your kids?
You know that I got married too?
Lucky that you found someone
To make you feel secure
'Cause we were all so young and foolish
Now we are mature
וויטס היה בן 23 או 24 כשהקליט את זה, ובאופן אירוני, גם העיסוק שלי בנוסטלגיה היה בשיאו כשהייתי בשנות העשרים שלי. לאוו דווקא נוסטלגיה אישית שלי, אלא נוסטלגיה כתנועה, כרגש. ודווקא עכשיו, כשאני מתקרב לארבעים, אני רוצה בבדידות.
זה כמובן שקר מופרך. הייתי בודד כמה פעמים בחיי. כשאני מספר לאנשים שביליתי כחצי שנה בפירנצה בלימודי בישול, אז כל כך נוצצות להם העיניים שאין לי לב לספר להם על כמה זו היתה תקופה בודדה. אבל נראה לי שגם אז נהנתי ממנה, מהבדידות הזו. לפחות בזכרון שלי, 17 שנה אחרי.והיום, כשאני מדמיין חופש, אז משמעותית פחות חשוב לי איפה, אני בעיקר רוצה להיות לבד. זה קשור לילדים, מין סתם, הנוכחות הטוטאלית בחיים שלך של מישהו אחר שיש לך אליו מחויבות אינסופית. אבל יש שם משהו מעבר. בפעם האחרונה שנסעתי לפיליפינים, פנטזתי איך אחרי הסמינר אשאר לי כולי לבד. ואתאמן, ואכתוב, ואשב במדיטציה. בסוף תומר נשאר איתי לשבוע של כיף במנילה, שהיה כיף, אבל לא לבד.
הבדידות היא לא מטרה. היא אמצעי. שבוע שעבר התחלתי סדנת כתיבה, בבית הספר של אשכול נבו. זה תענוג צרוף לראות את אשכול ואורית, המנחים. הם עושים את זה כבר 18 שנה, והמיומנות ניכרת. ועדיין, קשה לי בסדנאות. יש לי את הקצב שלי, את הדברים שמעניינים אותי, ואת המחשבות שלי. וכשאתה בקבוצה, יש מיליון דברים שצריך להתחשב בהם. לא לפגוע, ולתת מקום לאחרים, ולהתאים את המילים שלך למי שאתה מדבר. כשאתה לבד אתה לא צריך לעשות שום דבר. לא להתחשב באף אחד, לא להתאים את סדר היום שלך לאף אדם. לבד. עם עצמך. אני יודע שאחרי זמן מסויים הקסם פג, ושחברת אדם טובה, ואני לגמרי מזיין את השכל כי אחרי שלושה ימים הגעגועים לילדים אוכלים אותי, אבל אלוהים כמה שאני צריך חופשה כזו.
אתמול, אחרי שעה וחצי של משחקים עם סמי הכבאי והכלבלבים של יחידת החילוץ ורעים וטובים ובניה בלגו ובחומר ובלבנים, קצת נמאס לי לשחק עם לביא. וביקשי ממנו שישחק קצת לבד, והלכתי לקרוא עיתון. זה החזיק מעמד יופי. כשש דקות שלמות. יש כל מני משפטים שילדים יודעים להוציא שפשוט לוחצים על כל הכפתורים, ואחד מהם זה ״אבא, למה אתה לא משחק איתי?! אני רוצה לשחק איתך!״. מה תגיד לו ״כן חמוד אבל אבא צריך לקרוא את הטור האחד שגיא רולניק יודע לכתוב גם השבוע?״. ועלה בי הקול הזה שרוצה להיות לבד, קול שאומר ״למה הילד לא יכול להיות לבד״. וקול אחר ענה לי, שהלבד שלי והלבד שלו הם לבדים מאוד אחרים. ברוב תרחישי הלבד שלי, יש קול אחר בראש שלי מלבד קולי. אני קורא עיתון, אני קורא משהו במחשב, אני צופה בסרט, אני מקבל נראטיב ממשחק מחשב. ילדים קטנים, שלא קוראים, בלי מסכים, הלבד שלהם הוא לבד אחר. אין להם קול של אף אחד אחר בראש, מלבד הקול של עצמם. בשביל זה, אנחנו המבוגרים, צריכים לנסוע לריטריט.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

The heroes we need

המשיקעה הראשית בג׳ימיני ובן זוגה הגיעו לטיול של כמה ימים בישראל. היא אמריקאית, עם תארים מהארוורד וייל ושותפה בקרן הון סיכון. הוא איטלקי, דור רביעי למשפחת אופנה מכובדת. אנשים מהממים. שניהם עפו על ישראל. על תל אביב. לקחתי אותם ממש לתוך החיים שלי, לקפה שליד הגן של לביא, ופתאום קיבלתי שיקוף לכמה הם בעצם טובים – העובדה שהכל קרוב, שכולנו מסתובבים באופניים, שיש אווירה טובה ברחובות של אחרי הצהריים של סוף אוקטובר. קל לשכוח את החום של אוגוסט.

ארגנתי להם טיול מתוקתק, עם מדריך מעולה לירושלים וערב אחר ערב של המסעדות הכי טובות בתל אביב. אפילו מזג אוויר היה מושלם. ובין לבין, דיברנו קצת על ישראל. לא חסכתי. דיברתי על פלסטינאים של 48 ושל 67, על הנכבה, על המדרון החלקלק שכולנו מתגלצ׳ים בו לאט לאט. זה ממש לא היה ״תגלית״. וכנגד כל הלירלורים שלי, עמדו שלושה דברים. הראשון הוא מזג האוויר, שפשוט מיסטל אותם, כאנשים שבאים מלונדון. השני הוא תחושת הנורמליות. כמו כל האנשים שאני מכיר שמבקרים בישראל בפעם הראשונה, גם הם הופתעו. לא ככה דמיינו את זה. והסברתי להם, שאחת הטרגדיות הגדולות היא שישראל כל כך חזקה, כל כל מצליחה, שהיא מסוגלת לסחוב איתה את הגידול הזה שנקרא ״הכיבוש״, מבלי שזה יורגש אצל רוב האנשים בחיי היום יום. שהצלחנו לנרמל את זה, גם כשהאנשים בעוטף עזה חוטפים כאפות, וכשמיליון פלסטינאים ברצועה חיים עם 4 שעות חשמל ביום וילדים חולים כי אין מים נקיים, בזמן שאנחנו שותים יינות בוטיק בנחלת בנימין. ואמרתי לה, חצי בצחוק, שזה באשמתה. הנורמליות הזו. שהכסף שלה ושל משקיעים זרים אחרים וחברות טכנולוגיה הוא מה שמניע את גלגלי המכונה האדירה הזו שנקראת startup nation, שהוא אחד המאפשרים הגדולים של הנורמליזציה הזו. וזה הדבר השלישי שהיה באוויר. כי גם אם אתה סופר ציני לגבי זה, אז הסיפור של סצינת ההייטק הישראלי הוא באמת נס. אני חושב שהוא גם סיפור של אשליה אופטית, של צבא שמפצה על מערכת חינוך חלשה, ושל מיליון עולים משכילים שהצטרפו למשק הישראלי, אבל אין ספק שיש משהו ב-DNA שלנו, כישראלים, שהוא יזמי. ובדיוק כמו שאין לי הערכה יוצאת דופן למזג האוויר פה כי אני לא חי בלונדון, כך העובדה שכל אחד מאיתנו חשב פעם להקים סטרט אפ, הקים סטרט אפ, או חבר של מישהו כזה – קל לשכוח כמה היא מדהימה. ומצד שני, ניסיתי להסביר, במדינה שבה כולם צ׳יפים ואף אחד לא אינדיאני, קשה לבנות מערכות. כשלכל אחד יש ב-DNA את התחושה העמוקה שהוא יודע יותר טוב ואף אחד לא יגיד לו איך לעשות וגם אם אמרו לו הוא יעשה מה שהוא חושב שהוא נכון, אז לך תבנה עם זה מדינה מתפקדת. וחשבתי על זה, שזה נחמד כל הסטרט-אפ ניישן הזה, אבל ההשפעה של זה על החיים שלנו היא מינימלית. שאיכות החיים שלנו מושפעת משמעותית יותר מהשירות שאנחנו מקבלים מהממשלה, מהפקקים, מאיכות הסביבה, מהתורים במשרד הפנים.

סטרט אפים זה קל. טוב, זה קשה נורא, אבל כל המהות של סטרט אפ היא כמו פיצוץ אנרגיה מרוכז, שנועד לפתור בעיה כלשהי. מעצם הגדרתו, הוא נועד לשבור את החוקים. סטרט אפים טובים הם כאלה שגמישים מחשבתית. היום עושים X ומחר עושים Y. אין ״מה שעשינו ב-67״. אין ״זה נגד הנהלים״. זה לא שזה לא מופיע, זה לא שאין גם בסטרט-אפים התנגדויות והיאחזות, אבל זו בדרך כלל לא הרוח הכללית. ברוב המערכות ששולטות בחיינו, המצב הפוך. יש ספר חוקים, חלקם נכתבו בתקופה העות׳מנית, והוא מכתיב את הטון. בתוך מערכות בירוקרטיות יש כל מני אנשים שיודעים לפעול טוב יותר וטוב פחות במסגרת החוקים האלה, אבל בגדול, רוח הדברים היא הספר, הנהלים.

יש יוזמה מהממת בשם ״ישראל דיגיטלית״, במימון משרד לשוויון חברתי. לקחו אנשים מעולים, הייטקיסטים בנשמה, ואמרו להם ״בואו לפתור בעיות של מדינת ישראל עם טכנולוגיה״. הייתי שם ביום עבודה שלהם על נסיון לשדרג את תהליך הרכש הממשלתי. מצד אחד ישבו כל מני סטרטאפים ואנשיםכמוני, ומהצד השני ישבה הפקידות. ושיקפה לנו את המציאות של ספר החוקים. לא בקטנוניות, לא בקפקאיות, אלא מתוך הבנה של איך מערכות גדולות עובדות. ״זה נחמד״, כך אמרה אחת מהן ״שאתם יודעים לרוץ מהר ולקנות דברים באמזון, אבל אתם מבינים שמכרז, שכתוב אולי לא הכי טוב בעולם, ולוקח זמן, הוא הדרך של המדינה לוודא שהכסף לא הולך למקורבים? שאין שחיתות?״. האנשים המדהימים בישראל דיגיטלית באמת עושים קסמים עם הנסיון להביא טכנולוגיה למגזר הציבורי, אבל אני חושב שלא די בכך.

עד לא מזמן, חלומם של לא מעט מהאליטות, במדינות שונות, של בוגרי האוקספורד והסורבונים של העולם, היה להצטרף לשירות הציבורי. והתוצאות בהתאם. לא הכל מושלם במדינות אירופה, אבל בכל הביקורים שלי באירופה, היתה תחושה מאוד חזקה שהמדינה… מתפקדת. שהעסק דופק. יש תחבורה ציבורית. יש מערכות חינוך ובריאות, טובות יותר או (באנגליה הפוסט-תאצ׳רית), טובות פחות. ברור שכשאגור שם יתגלו לי כל הרעות חולות, אבל למרות הטיית המבקר שלי, יש לי תחושה שאני צודק.

היכולת לבנות מערכות גדולות שמשרתות את הציבור, שיש בהן נהלים נכונים, לדאוג שהם מעודכנים, הרמונים, מתוכננים הייטב. לוודא שהאנשים שפועלים בהם הם לא אוטומטים מפגרים, אלא מסוגלים לפעול בשיקול דעת, בחמלה, זה אתגר לא פחות קשה ואולי הרבה יותר ראוי altneuland_wallish_pppaמלהביא את המכה באקזיט או לבנות את הוויקס או צ׳קפוינט הבאות. לנו, האזרחים של מדינת ישראל, זה רלוונטי פי כמה, כי זה נחמד שהכסף של האקזיטים מגיע למדינת ישראל, אבל אם המנגנון שמטפל בהם הוא קקי, אז במה זה עוזר לנו.

לא, אני לא עוזב את ג׳ימיני ומצטרף לשירות הציבורי. לא כרגע לפחות. אבל אני חושב שזה האינטרס שלנו, של מדינת ישראל, לוודא שהאנשים מעולים ביותר יגיעו לשירותה. והדרך לעשות את זה, מעבר לתנאים הולמים וכו׳, היא בשינוי האתוס. אם זכור לי נכון, חלק גדול מאלטנוילנד הוא גאווה על כמה המדינה מתנהלת טוב, לא רק על הקונץ-פטנטים שהמצאנו בה. סטרט-אפ ניישן, אבל לא רק.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

קושי

באמבטיה שלנו, הברז שממנו יוצאים המים נמצא באמצע. והוא עגול וחמוד ולא בולט. ככה, כששני ילדים עושים אמבטיה, אף אחד לא צריך להשען על ברז. הבנתי שזו המציאות שאליה עילם ולביא גדלים. שמבחינתם הם לא חושבים בכלל על כך שיש את האופציה הזו, ולא מבינים כמה ברי מזל הם שהיא נחסכת מהם. המחשבה הזו עלתה לי אחרי אייקון השנה, כשראיתי את המוני גורי הגיקים החמודים מגיעים למקום שמכיל אותם ולא מעלים על דעתם מציאות שהוא לא קיים. 

אחד המשקיעים בג׳ימיני אמר לנו פעם שבמובן מסויים יותר קל לגייס סיד מאשר A, בגלל שבסיד אתה מוכר חלומות, וב-A המציאות מגיעה, והיא תמיד מורכבת יותר. חודש שעבר חצינו את הקו הזה, מהחלום למציאות. השקנו מוצר. אנחנו יודעים שההתחלה קשה. ידענו שלמרות שאנחנו עובדים על ג׳ימיני כבר שנה וחצי, במובן מסויים, רק עכשיו התחלנו. השקנו מוצר חצי בשל, בכוונה, כדי לכייל אותו ולבנות אותו אל מול השוק והמשתמשים. וכשמששיקים מוצר חצי בשל אז הוא לא תמיד עובד, והרבה פעמים המשתמשים מתאכזבים ממך. זו היתה התוכנית. בדיוק. ידענו img-hp-2שהנחות יסוד שלנו על מה משתמשים יאהבו ומה לא יהיו מופרכות, ידענו שהמספרים לא יראו טוב בהתחלה, ובדיוק כמו שתכננו אנחנו לומדים ומשתפרים מדי יום. ועדיין זה קשה. קשה לראות דברים שהיית בטוח בהם מתנפצים לך מול העיניים. קשה לראות ביצועים שרחוקים מאוד ממה שאתה שואף אליו. אפילו שזו היתה התוכנית. אין לי ספק שננצח בסוף, אבל כאמור, זה קשה.

עילם עלה השנה לכיתה א׳. וקשה לו. שלחנו אותו לבית ספר ממלכתי רגיל, מהמון סיבות, אבל היתה תחושה שהמערכת השתנתה. שזה כבר לא אותו פס יצור במפעל. סיפרו לנו שאין שיעורי בית ואין למידה פרונטלית ויש למידה דיפרנציאליית ואפילו הכיתות נראות יחסית סביר. אז סיפרו. ולעילם קשה, כל בוקר. ואני קרוע. כי כושילירבאק – כולם שונאים את בית הספר. ואולי ההתמודדות הזו עם קושי היא פשוט משהו שחייבים ללמוד ולעבור. אולי המציאות האוטופית הזו שבה כולם נחמדים ואדיבים ומכילים ויש מורים מדהימים ומעוררי השראה – יכול להיות שלא רק שהיא נדירה עד לא קיימת, יכול להיות שהיא לא מה שצריך באמת.

ויכול להיות שלא. תחושת חוסר ההתאמה שלי למערכת מלווה אותי מכיתה א׳, ועדין אפשר לראות את הצלקות. ואם לא הייתי מסתובב מגיל מאוד צעיר עם הידיעה שאני חכם (ובשלב מסויים ״מחונן״), אני לא יודע איפה הייתי עכשיו מבחינת דימוי עצמי.

אני עוסק המון בדוקהאא בזמן האחרון, כפי שהקוראים האדוקים יכולים לראות. זו אמת כל כך חזקה, האמת של הסבל. ואולי שם מתחבאת תשובה. אם תמיד יהיה סבל, לא משנה היכן, גם במקום הנעים יותר, האם לא תמיד נצטרך להתמודד עם קושי? אולי הבחירה שיש לנו היא פשוט להחליט עם איזה סוגי קושי נרצה להתמודד.

 

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

דיאטה

לפני שרציתי תיק ממש שווה, רציתי שעון. למרות שיש שטוענים שבימינו לענוד שעון זה מטופש, אני עדיין מוצא אותו כלי שימושי להפליא. אבל כמובן, שכבר היה לי שעון. ובכל זאת, החלטתי שאני צריך שעון חדש. כדרכם של הגיקים האובססיבים, לא רק שחקרתי וקראתי, אלא גם נרשמתי לקבוצות העוסקות בדבר, שמילאו לי את הפיד בפלפולים על שנתות מקוריות של סייקו צלילה, ועל מעלותיהם של דגמים שונים של רולקס אקספלורר. רוב השעונים שם היו יקרים, החל מכמה מאות דולרים וכלה באלפי דולרים. וכשקניתי אחד, ציפיתי שההשתוקקות שלי תחלוף. היא לא.

rolex-explorer-black-dial-stainless-steel-oyster-bracelet-automatic-mens-watch-214270bkaso

אני יודע ששחררתי והשתוקקות זה רע וכל הג׳אז הזה אבל אם מישהו ממש רוצה להפניק אז כזה בבקשה.

מה ששחרר אותי, לפחות זמנית, מכבלי ההשתוקקות לשעון, היתה פעולה אחת פשוטה: Unfollow. זמן קצר אחרי שהחלטתי לשחרר את הפיד שלי מנוכחותם של השעונים, הרגשתי הקלה כמעט פיזית בהשתוקקות שלי לשעון. בדיוק כמו שלמה שנכנס לנו לגוף דרך הפה יש השפעה על בריאות הגוף, מסתבר שכך הדבר גם למה שנכנס לנו דרך העיניים. זה לא אמור להיות מפתיע במיוחד. אני מבלה כמה שעות ביום במצטבר מול פייסבוק. לא נעים להודות, אך כך הוא המצב, ותיכף נגיע לזה. וזה מתרגם להמון מפגשים עם תוכן, שבסופו של דבר מעצב את התודעה שלי, של כולנו.

אחת השאלות שנשאלים מועמדים למשרת מנהל מוצר בפייסבוק היא ״איזה פיצ׳ר היית מוסיף לנו״. נראה לי שאם הייתי מרואיין למשרה כזו, הייתי מדבר על הפיד כמעצב תודעה, ועל לתת למשתמש את היכולת להחליט כיצד ירצה לעצב את תודעתו. היכולת שלכם לקבוע את דיאטת המידע שלכם היא שלכם באופן חלקי, למשל, הבחירה לעקוב אחרי קבוצות מסויימות או אנשים מסויימים, אבל במידה רבה היא גם נקבעת על ידי אלוהות קפריזית בשם פייסבוק. פייסבוק לא מגבילה אותכם ל-25 איש כמו שההעתק-הדבק המטופש הזה גורס, אבל היא בהחלט מחליטה איזה מהפוסטים של החברים שלכם אתם רואים. דמיינו שהייתם יכולים לבקש מפייסבוק לראות רק פוסטים משמחים, או מעוררי השראה, או מדרבנים לפעולה, או מה שתרצו. תחשבו מה זה היה יכול לעשות להוויה הרגשית שלכם.

כבר כמה שנים שאני תוהה האם אני לא הצפרדע שמתבשלת בסיר המתחמם לאט לאט. במשל הזה הצפרדע זה אני, והסיר הוא מדינת ישראל. מנקודת מבטי, ישראל נמצאת קרוב מאוד לנקודת האל-חזור בתהליך הפיכתה ל״דמוקרטיה״ לא ליברלית, סגנון טורקיה, רוסיה או הונגריה של

312

אורבן, שחלק לא מבוטל מתושביה מפתחים נטיות פשיסטיות ושחלק קטן משמעותית אך גדל כל יום היו שמחים, בנסיבות מסויימות, להקים מחנות ריכוז ולשלוח אותי, את חברי השמאלנים ואת הערבים לשם. חושי ההיסטוריונים צועקים לי לברוח זה מזמן, וככל שעובר אותו זמן, השורשים שאני מצמיח כאן הופכים את זה לקשה יותר. אבל חושים היסטוריונים אחרים, שואלים הכצעקתה. האם באמת דברים כל כך השתנו, או שמא פשוט תמונת המקורות שלי. האם באמת ישראל הופכת למקום גזעני וחשוך יותר, או שפשוט יש יותר הזדמנויות לאנשים רעים להגיד דברים בקול רם יותר? האם הפיד השמאלני שלי פשוט טוב בלהגביר דברים כאלה? עד לפני כמה חודשים, מתנגדי חיסונים היו דבר תמוה, עצוב ומסוכן בפוטנציה בזווית העין שלי. והנה הפלא ופלא, לאחר שנרשמתי לכל מני קבוצות של מתנגדי מתנגדי חיסונים, פתאום אני מוצא את עצמי חוכך בדעתי שמדובר באיום מהותי וקיומי על המין האנושי.

If you're not angry you're not paying attention. זה נכון. אבל מצד שני, יכול להיות שאתה פשוט עומד מול ראי מהסוג שהופך אותך לשמן, ומתרגז סתם. אני לא אומר שלא צריך להלחם בגזענות, שנאה או בורות. ויכול להיות שישראל באמת מתדרדרת לפשיזם ושמסביבי נרקח לו ציר צפרדעים שאין דברים כאלה. אבל יכול להיות שלא. ופשוט תפסתי את עצמי מתחיל לפזול לכיוון של עורכי דין שמתמחים בהגירה ומחליט שהגיעו מים עד נפש, מבלי להיות מודע מספיק להטיית המקורות שלי, לתזונה שמרכיבה את תפיסת העולמי. ואנשים אומרים שללמוד היסטוריה לא עוזר לכלום בחיים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

האמת השנייה

אחד מזכרונות החזקים שלי כילד באנגליה היה הקריאה היסודית, האובססיבית בקטלוג של ארגוס. ארגוס היתה, ועודנה, לדעתי, מין יוחנן המטביל של אמאזון. חנות שבמהותה הפיזית היא מחסן גדול, עם קטלוג שהיה מחולק פעם או פעמיים בשנה, וכל מה שהיית צריך לעשות זה להגיע לחנות, להגיד להם מה Argos-No32-1989-AutumnWinterבחרת מהקטלוג, וזהו, מביאים לך. אני ואחותי היינו מבלים שעות, שעות רבות בלחרוש על הקטלוג של ארגוס, ולדמיין איזה דברים נרצה. לא חשבנו לקנות אותם באף שלב, כי היינו ילדים, אבל רצינו אותם, או לפחות ידענו באיזה סדר אנחנו רוצים אותם, ולאיזה מטרות. זה היה שעות של הנאה.

התכונה הזאת, של geeking out על משהו, בדרך כלל משהו שקונים, מלווה אותי בערך מאז. התשוקה האמיתית שלי היא לכלים. לפני שנתיים נכנס לי לראש שאני חייב סכין שפים יפנית. הקדשתי עשרות אם לא מאות שעות על להבין את הדקויות של תהליך הייצור, הפוליטיקה הפנימית של עולם יצרני הסכינים הקטנים, והייתרונות של ידית מתומנת אל מול ידית בצורת D. ובסוף גם קניתי. חצי שנה אחרי ששילמתי, הגיע הסכין מהיצרן שלו, ואכן התברר כסכין לכל דבר. חותך, חד. סכיני ביותר. אני יודע שהפטיש הזה לכלים הוא עולב. מהנסיון רב השנים שלי, יש קפיצת מדרגה מאוד גדולה בין ציוד מדבקה (סט הסכינים שאמא שלכם קנתה לכם ב-40 שקל בשופרסל) ובין ציוד אמיתי (סכין השפים של יצרן סכינים). אבל הפער בין הסכין ב-1000 דולר לסכין ב-60 דולר כל כך שולי, שזה מביך. אני יודע את זה. אני יודע שמקצוענים אמיתיים, אלא שעובדים באמת, עובדים עם מה שיש. שזו כאילו הדרך שלי לקנות אחיזה בעולם פנטזייה, שבו הכל תלוי בשמיצ׳יק שקניתי, ושזה שטויות. ועדיין.

לג׳וזף גולדשטיין, אחד המורים האהובים עלי לבודהיזם במערב יש סידרה של הרצאות על 4 האמיתות הנאצלות. הראשונה מוקדשת לאמת הראשונה, הדוקאהה. הוא מפרק את מושג ה״סבל״ או ״אי ההתאמה״, וזה נהדר. ההרצאה הבאה מוקדשת למקור הסבל. ההשתוקקות. והוא מדבר שם, בבהירות ובהומור, על איך כולנו רוצים כל הזמן, ואיך, מה לעשות, הבעיה עם תשוקות זה שהן בסופו של דבר כמעט תמיד, שלא לאמר תמיד, מאכזבות. האוכל הטעים טעים ואז נגמר. החופשה המיוחלת בתאילנד מסתיימת. הסכין, בסופו של דבר הוא רק סכין. השתוקקות זה כמו לשתות מי מלח, הוא אומר. זה בעצם רק מגביר את הצמא. ואני מזכיר לעצמי את זה עכשיו כשאני מחפש תיק גב. תבינו. אני לא צריך תיק גב. ביום יום את רוב הסחיבות עושה התיק שיושב על האופניים, שבדיוק הוחלף לתיק חדש (כי הקודם באמת נשחק עד עפר דק). ואני לא צריך תיק גב חדש כי יש לנו המון תיקים. הבעיה כשאתה קונה מוצרים של הביוקר, שמחזיקים לכל החיים, היא שהרבה פעמים הם אשכררה מחזיקים לכל החיים, ובכל זאת אני מפנטז לי על תיק גב 100% עמיד למים ומנדף זיעה וקשוח כמו טנק מרכבה וקליל כמו מוחמד עלי ממולא בהליום. איך זה שאף אחד עוד לא מרסס את רחובות תל אביב בגרפיטי של ״גאוטמה צדק״.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

 

Showdown

כשהייתי ילד, שאלתי פעם את אבא שלי מה היה קורה אם מטוס קרב מודרני, נגיד F-16, היה נלחם במטוסים ממלחמת העולם השניה. ציפיתי לקבל מין ״בום טראח״ ותיאורים צבעוניים, אבל אבא שלי חשב קצת, ואמר שלדעתו הפרשי מהירות הטיסה בניהם יהיו כל כך גדולים, שזה כאילו הם בכלל במימדים מקבילים. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל זו התחושה שקיבלתי כשראיתי את הוידאו הזה.

כמישהו שעוסק באומנויות לחימה יצא לי להתקל בהמון ״מאסטרים״, מטעם עצמם. אנשים שחיים בסרט קונג פו שבו הם הגיבור, ולרוב מעמידים גם עדות של מעריצים. והפנטזיה הסודית שלי ושל המון אנשים זה לראות יום אחד מישהו מהמאסטרים האלה הולך מכות מול מישהו אמיתי, שמבין עניין. רובכם לא ישקיעו 40 דקות מחייהם כדי לראות וידאו מכנס של אגודת הליפידים, וחבל. כי זה מה שקורה בסרט הזה.

מצד אחד יש את פרופ׳ רפי ביצור (שבדיוק נפטר שבוע שעבר), ממכון הליפידים בתל השומר. ומצד שני יש את ״ד״ר״ אריה אבני, שהיה פעם רופא, ובשנת אלפיים עבר ל-dark side. אבני הוא ה-poster boy של כל מתנגדי הרפואה למיניהם. הוא מטפל בהומיאופתיה, מאמין שהכל זה תיאוריות קונספירציה של big pharma, וכו׳ וכו׳. ובמהלך גאוני, החליטו בחברה הישראלית לטרשת עורקים, להזמין אותו לכנס החצי שנתי שלהם, כדי להתדיין על יעילות הסטטינים.

יש לי פה נקודה אישית. הדיבור נגד סטטינים הוא דיבור נפוץ מאוד אצל אנשי הפליאו ודומיהם, והוא דוגמה נהדרת ל-gateway drug לאנטי-מדע. זה מאוד משכנע, הסיפור הזה שיש תרופה שדוחפים לכולם כי חברות התרופות ובעצם יש המון דרכים אחרות להתמודד עם זה ומליון תופעות לוואי ולא צריך בכלל. אותי זה שכנע. בהרצאה הזו קודם כל קיבלתי שיקוף יפהיפה לכמה אני לא מבין שום דבר במחקרים מדעיים, וכמה כל ה״ידע״ התזונתי שלי, שהייתי גאה בו פעם, יכול להיות מוטה בקלות מאג׳נדות וטרנדים. כן, גם אני.

אבל הדבר השני שמדהים כאן הוא דו-שיח החירשים שמתנהל כאן. על איך הפאנל הזה הוא פשוט דוגמה מדהימה לאיך הפוסט-אמת מגיעה לכל פינה בחיינו. פרופסור ביצור עושה מעשה מדהים לדעתי: הוא מביא בעשרים דקות כמות עצומה של מחקרים, ומתמודד מראש עם 99% מהטיעונים נגד – החל מהמעורבות של big pharma בדחיפת הסטטינים וכלה בתופעות הלוואי השונות, ועושה את זה בצורה שגם הדיוט כמוני יכול להבין.

ואז עולה אבני. עם מצגת מיקימאוס שנראה כאילו קיבל במייל עם הרבה פורוורדים, ופשוט לא מתייחס לאף אחת מההפרכות שעלו לפניו, ופשוט אומר דברים. בלי לנסות להוכיח אותם. יש לו שקף שפשוט אומר ״סטטינים עושים כאבי פרקים ודיכאון ובלה בלה בלה בלה״. וזהו. הוא כתב את השקף לבד. אחד מראה מחקרים מפורטים, שנעשו על ידי חוקרים עצמאיים ומטה אנליזה וכל האינטרקוננטינליה שמראים איך אין תופעות לוואי כמעט, או שהן זניחות, והשני פשוט לא מרגיש צורך לשחק במשחק ההוכחות, ופשוט אומר מה שבא לו.

זה אנטי קליימאקס מטורף. תחשבו על זה: המאסטר שטען שהוא בלתי מנוצח כרגע got his ass handed to him on a plate, ואז קם, והמשיך לטעון שהוא בלתי מנוצח. This is not how showdowns work!!!

3215537-brucevschuck

בתמונה: איך showdown צריך להראות

וזה לא רק ברפואה, הרי. הבעיה עם עידן הפוסט אמת היא שזו משוואה לא סימטרית להפליא. להוכיח שמשהו הוא אמת יותר קשה מאשר סתם לשקר או להמציא משהו, והרבה פעמים ההוכחה היא מסובכת וקשה להבנה. אבל הדבר המדהים הוא שאני בטוח שיש אנשים שיראו את אבני וירגישו שהוא תפקד מצויין בפאנל הזה, למרות שלא הביא תיקוף אחד או מחקר אחד לגבב שלו.

ככל שעובר הזמן, אני תוהה איך, איך אפשר לנצח את הפוסט-אמת. חלק מזה זה חינוך. זה קשה לאללה. אבל חלק זה זה שיקום האמון במוסדות הידע שלנו. אני חושב הרבה על איך לעשות את זה. אם יש לכם רעיונות – אנא, חלקו עמי.

 

עור

לפני עשר שנים, כתבתי סיפור קצר על איך אני הופך לדוב, בליל קיץ דביק, בערך באזור שנחלת בנימין פוגשת את לוינסקי. כתבתי אותו ב״לכתוב פרא״, סדנת הכתיבה הקסומה של גבי ניצן. זה קצת לספיילר, אבל מתישהו בסדנה, גבי מבקש מהמשתתפים לכתוב חיה. לטייל במדבר שמסביב לאשרם בשיטים, ולכתוב חיה. אני זוכר איך הסתובבתי לי במדבר לבד, לאט לאט מוריד עוד ועוד בגדים עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מסתובב במדבר, ערום לגמרי. אני זוכר את התחושה המוזרה זו, של העירום, ואז איך אספתי את הבגדים שלי אחד אחד, חזרתי למחשב ווכתבתי בשצף-קצף את מה שעד היום הוא אחד הסיפורים החביבים עלי. אני זוכר את הלילה שבו הקראתי אותו, יכול להיות שהיתה מדורה אבל גם אם לא אז בזכרון שלי יש, והקראתי אותו בקול רם ולמרות שהיתה הסכמה שבסדנה של גבי אף אחד, כולל גבי ניצן, לא נותן פידבק על הסיפורים, אני זוכר שבסוף אנשים מחאו כפיים.

ואז הסיפור נח לו. וכמה שנים אחרי שכתבתי אותו, קיבלתי תגובה כאן בבלוג. ״מי אתה, איך אפשר להכיר אותך?״. מישהי שאיכשהו הגיעה לבלוג שלי, קראה את הסיפור שבו אני הופך לדוב בתל אביב, והחליטה להתחיל איתי. וזרמתי. נפגשנו על חוף הים, והיתה שם חוסר כימיה מצד אחד, אבל עניין מצד שני. איכשהו הצלחתי לנחש באמצע השיחה שהיה לה נסיון עם סיינטולוגיה, למרות שהיא טענה שהיא לא מאמינה אדוקה, וזה הפך את השיחה לאפילו יותר מעניינת.

נפגשנו אולי עוד פעם או פעמיים, ובאחת מהפעמים היא הסתכלה עלי ואמרה משהו בסגנון ״אתה עוד לא מרגיש נוח בעור שלך, עם הגוף שלך. אבל מתישהו זה יקרה, וכשזה יקרה, אתה תצטרך לסלק את הנשים עם מטאטא״.

נזכרתי בזה השבוע, כשראיתי את דיוויד צ׳אנג, ב-Ugly Dellicious. אני חושב שמעולם לא ראיתי אדם מרגיש נוח בעורו, מרגיש נוח עם מי שהוא, כמו דיוויד צ׳אנג. צ׳אנג הוא שף, אמריקאי קוריאני, המייסד של רשת המסעדות מומופוקו (אם אכלתם באנס בשנים האחרונות, אז זה בגללו), ושל מגזין האוכל המהמם Lucky Peach הי״ד. צ׳אנג הוא שמנמן, וגדל כילד כאפות קוריאני בתקופה שבה קימצ׳י היה אוכל מצחין ומוזר. ומה שהוא עושה בתוכנית שלו הוא פשוט מופלא לדעתי. בגלל שהוא כל כך בטוח ויציב במי שהוא, הוא מסוגל להתחיל להסתכל ולפרק את הדברים שמסביבו. הוא מסוגל לדבר על גזענות, ותרבות, וקבלה. הוא לא משתכנז שצריך להיות יותר אמריקאי מאמריקאי, אבל גם לא פונדומנטליסט, שמרגיש צורך לחזק את הזהות שלו David-Chang-on-How-Ando-Delivery-Could-Save-Restaurant-Dining-01 (1)באמצעות שאיפה ל״אותנטיות״. כשאתה מספיק בטוח בעצמך, ולא צריך כל מני קביים של הון סימבולי ו״זה נחשב״, אין לך בעיה להודות ש-KFC זה טעים לך, גם אם אתה שף גדול. צריך כמות לא סבירה של בטחון, בטחון אמיתי, כדי להיות מסוגל לפרק דברים כמו מסורת ואותנטיות, ולהגיד דברים חכמים ולפעמים גם מאתגרים, ושזה לא יצא מאולץ או מודבק. והוא עושה את זה, כי הוא מרגיש הכי נוח בעורו. וגם כדי להביא צוות צילום ללוות אותך מבשל ארוחת חג עם אמא שלך.

ראיתי אותה עוד כמה פעמים בעיר, את הבחורה הזו. ואז, בדף פייסבוק של חברה אחרת, קראתי שהיא מתה. בשריפה בדירה שלה ברחוב גאולה. זה לא ממש מתחבר לפוסט, אבל הרגיש לי מוזר לא לספר את החלק הזה. והנה אני, עדיין לא מרגיש לגמרי נוח בעור שלי, לשמחתן של נשות תל אביב, אבל לומד ומודד לי כל מני עורות אחרים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

יין מוזר

לפני שנים רבות מאוד השתחררתי מהצבא בפעם הראשונה והלכתי לעבוד באיזושהי עבודה. חברה בשם Radguard. זו היתה חברת אבטחת מידע כי אז עוד לא המציאו את הסייבר, פשוט. למה שעשיתי היום היו קוראים product marketing. וזה לא היה זה. פשוט לא היה קליק עם החברה, עם המוצר, אפילו לא ממש עם האנשים (למרות ששם פגשתי את דני בכור, שחנך אותי באודיופיליה ואני בתמורה סחבתי אותו הלאה איתי אחר כך להרפתקאות שונות ומשונות).

זו היתה העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, וההוכחה להורים שלי שתוכנית החומש הגאונית שלי עובדת. בתיכון אני והלימודים לא היינו ביחסים טובים. בכלל, כל תקופת הלימוד שלי היתה מסכת ארוכה ומלאת דרמה של סודות, שקרים, ותחושה מאוד חזקה שהילד לא ממצה את הפוטנציאל שלו. היה ברור לכולם שאני חכם, אבל התעודה שלי היתה ככה ככה. ואז יום אחד באתי להורים שלי ואמרתי להם שזהו. שיש מדיניות חדשה. אסטרטגיית השבעים המאושר. שעיקריה הם שיהיה לי שבעים, ואני אהיה מאושר. בפירוט יותר גדול, הסברתי להם שאני הולך לקבל תעודה בינונית-להחריד-אך-בסדר, להשתחרר מהצבא, להמשיך לעבודה בהייטק, לקבל משכורות ממש גבוהות, ואז להתקבל לאוניברסיטה על סמך אותה תעודת-בגרות-בינונית-להחריד-אבל-בסדר, ולהיות היסטוריון. אני זוכר את התערובת של הפתעה והקלה על הפנים שלהם כשקיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שלי, עם משכורת של משהו כמו 15 (בשנת 2000). תוכנית החומש, דרך אגב, התממשה כלשונה, עד השלב של ה״היסטוריון״, כי הפרעות קשב. אבל זה סיפור אחר.

אז היתה לי את העבודה הזו, ככתב טכנו-שיווקי בחברה עם מוצרים די משעממים ומשרדים בקריית עתידים ובא לי למות. ואז אחרי שלושה חודשים החלטתי שדי. ואני זוכר שבאותו לילה 183603_1_detהלכתי לספרייה שלי, ושלפתי משם את העותק הדי בלוי שהיה לי של ״לראות״. ״לראות״ היה השם שעמוס גפן החליט לתת לאסופת הסיפורים הקצרים של הארלן אליסון, Strange Wine. זה היה הדבר הראשון של אליסון שקראתי, וזה פוצץ לי את המוח. ובאותו לילה, לקחתי את העותק המתורגם שלי, והקלדתי, ביד, את כל ההקדמה. ההקדמה, עם הכותרת המפוצצת "Introduction: Revealed at Last! What Killed the Dinosaurs! And You Don't Look So Terrific Yourself" היתה מסה ארוכה, עשרים דפים או יותר כך זכור לי, על דמיון, וקריאה, וטלוויזיה. אני עד היום לא יודע להגיד למה זה היה המניפסט שבחרתי להקליד באותו לילה. הייתי בן 21. אבל ביליתי המון זמן, שעה, שעתיים, בלתקתק מילה במילה, ולנסות לתקן כמה שיותר שגיאות. ואז שלחתי את זה, לשלושה-ארבעה אנשים שעבדתי איתם. והתפטרתי.

אתמול הארלן אליסון מת. אני כבר די הרבה זמן מחכה שזה יקרה. למען האמת, אני מוכן להמר שהתגובה של חלק לא מבוטל מהאנשים למשמע הידיעה הזו תהיה הפתעה שהוא בכלל עדיין חי. מדובר על מישהו שהלך מכות עם אסימוב והארלן אליסון והיינליין. מישהו שכתב פרקים אגדיים של מסע-בין-כוכבים המקורי. ועדיין, האיש הזה שהשאיר טביעת אצבע, קטנה אך עמוקה ומטרידה על החיים שלי ושל המון אחרים, מת אתמול.

אני ממש מקווה שאין עולם הבא. אבל אם יש, אני ממש מקווה שהארלן הולך לגן עדן, כי אם יש גיהנום, אז אני בטוח שהם ירגישו מאוד תחרותיים כשהוא יגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

NewWorldsWeekly_scifi_harlan_ellison_LEAD

כניעה

כבר כמעט שבוע עילם מכין אותנו למסיבת הסיום. הוא די טוב בלשמור על סודות, אבל זולגים לו דברים מדי פעם.

״אתה יודע מה קורה אחרי שאנחנו שרים את ״עוף גוזל״?״, הוא שואל? ״מה קורה?״, אני מתעניין. ״כל ההורים בוכים״. ואכן, אתמול, במסיבת הסיום של גן חובה, הנבואה התגשמה. זה לא היה הממטרה שציפיתי מעצמי, אבל הדמעות זלגו להן, ובכך הוכרזה באופן רשמי הכניעה שלי.

הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מתמודד עם עוף גוזל היתה בסיום היסודי. ושנאתי אותו. הוא הרגיש לי כבר אז שיר מניפולטיבי, שלוחץ יותר מדי חזק על הכפתורים. וזה פחות או יותר מה שהרגשתי כלפיו עד אתמול, כשנכנעתי. כתבתי את זה כבר עשרות פעמים פה בבלוג הזה, אבל אחת החוויות הכי humbling בלהפוך להורה, עבורי, היא החיבור למיינסטרים של האנושות. כל הדברים האלה שאתה מסתכל עליהם מהצד, שהורים עושים או חווים ואומר ״נו באמת״, אז פתאום כשאתה שם, אז הם נראים אחרת. זה כאילו נתת למישהו הרשאות low level למערכת שלך.

המחשבה של עילם הולך לכיתה א׳ מעלה בי דמעות עוד מלפני שהלך לגן. אני לא יכול לשמוע את ״כל עוד״, של יוני ריכטר ועלי מוהר, על הילד שהולך לבית הספר בפעם הראשונה והאבא מלווה אותו, מבלי לבכות. זה הפך כבר לנושא לבדיחה אצלנו בבית, ועדיין אני לא יכול להפסיק לבכות.

ניסיתי להסביר לעילם למה זה כל כך מרגש אותי, ואולי אפילו עצוב לי. ואני לא לגמרי יודע לשים על זה את האצבע. חשבתי על זה שההתבגרות של הילדים היא בעצם הסמן דרך הכי ברור למעבר של זמן עבורי, להזדקנות שלי. אבל לא כל כך מפריע לי להזדקן. חלק מזה זה המשיך החיכוך של עילם עם מערכת החינוך הציבורית, אבל בינתיים זה לא היה כל כך נורא. יש המון דברים נהדרים בזה שעילם הופך לילד גדול. אני יכול לדבר איתו על דברים מגניבים, בקרוב הוא ילמד לקרוא ואז עולם שלם של תולעות-ספרים יפתח לו. שבוע שעבר היינו ביחד בלאר״פ הראשון שלנו. אבל הוויתור על הילד הקטן, על האפרוח, קשה לי מאוד. דיברתי אתמול עם ליאת על איך לביא הוא כזה אפרוח, עם מילים מצחיקות ושיבושי לשון וקול צפצפני כזה, ושנינו נאנחנו והסכמנו שאין לו עוד המון זמן לאפרוחות. זה מוזר, כי כבודהיסט חובב, אני יודע שאי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת, ומעולם לא מצאתי את עצמי, בסופו של מסע רגלי ארוך, מתגעגע לתחילתו, ועדיין, השינוי הזה קשה לי.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

IMG_20180622_162026.jpg