עוד אוגוסט מגיע לסופו וזה קשה כי אוגוסטים הם מלאים בלחות ושיעמום ודביקות. זו תהיה הגזמה להגיד שחוויתי cabin fever באוגוסט הזה, כי חלק ממנו העברתי בסקוטלנד ובשבילים המדושאים שלאורך חומת אדריאנוס, אבל כשאני כאן בתל אביב, ובלי משרד ללכת אליו, אני מוצא את עצמי מבלה ימים בבית, מפחד לצאת החוצה. בביקור שלי בממלכה המאוחדת, בהתחלה, היה מין רגע כזה שיצאתי את הבחוץ ומצאתי את עצמי ממש חשוש מהמכה הפיזית של הלחות והחום, מופתע כשלא הותקפתי, ולרגע הרגשתי כמו אישה מוכה שמתכווצת רגע לפני הסטירה שלא באה. 

שלהי אוגוסט תמיד הציפו אותי בדיכאון. כילד, בוודאות, כי זה אומר שהחופש הגדול נגמר ואנחנו נכנסים לעוד שנה של הסתובבות בקרבי מכונה שלא מבינה אותנו, שמטרתה לא ברורה לנו באמת, וגם כשהיא ברורה לא באמת בא לנו עליה. אבל גם כמבוגר. או יותר נכון, כמבוגר עם ילדים. השלטים שהעירייה פזרת שמאחלים שנת לימודים טובה ושמחה לילדים, מעציבים אותי. הם מעציבים אותי כי עוד מחזור נחתם, עוד סיבוב של התחלה ואמצע וסוף ושוב פעם. כי הילדים גדלים. כי הזמן עובר. שהיה עוד מחזור של הבטחות ותקוות שהפעם יהיה שונה והמחברות הפעם יהיו מסודרות ונלמד כמו שצריך שאף פעם לא יבשילו. זה מוזר – ימי הולדת נגיד אף פעם, אף פעם לא מייצרים אצלי את החושה הזו. ההזדקנות עצמה לא משנה לי, לא לי. זה ההצטברות של הזמן. 

רק לפני כמה חודשים לקחתי את הזמן לחשוב על לחץ האוויר. על זה שבעצם אנחנו מוקפים בעמוד של אוויר שדוחס אותנו למטה, אבל הוא שקוף ושם מהיום שנולדנו. אני חושב שככה זה עם השנה שמתחילה. עוד עבר, עוד קיום שמצטרף לעמוד הזמן הזה שלוחץ עלי, שגורם לי להרגיש איך העולם מתרגש מסביבי, ואיך הכל גדול עלי.