Practically perfect in every way

שלשום, ראינו את "מרי פופינס", אחרי שלא ראיתי אותו… עשרים שנה לערך. לאחותי היתה אובסיית ג'ולי אנדרוס רצינית ביותר, ומרי פופינס, צלילי המוזיקה, ו"אנני", נטול הג'ולי אנדרוס, היו השילוש הקדוש מטיל האימה של ילדותי.

הצפייה במרי פופינס הותירה אותי מופתע. דרך עיניים של מבוגר (או מבוגר יותר…), מרי פופינס הוא סרט יפהפה, חכם, מרגש, ועשיר בסאבטקסטים מעניינים נורא. האם זכרתם, לדוגמא, שגברת בנקס, האמא של ג'יין ומייקל, היא סופרגיסטית שעסוקה כל הזמן בללכת להפגנות אל מול בתי כלא למען זכויות הצבעה לנשים, שמספרת בהתרגשות איך היא או חברותיה קשרו את עצמן בשלשלאות לכרכרה של ראש הממשלה? או האם זכרתם משפטים כמו "איזה מסכן אבא שלכם, כלוא בכלוב", שמוביל להסבר לילדים ש"יש כלובים בכל מני צורות, אפילו בצורת בנק". יש אפילו משהו קצת נבואי-פוסט-מודרני-אלווין-טופלר ביכולת של ברט, הדמות של דיק וואן-דייק, להחליף מקצועות לאורך כל הסרט.

אבל יותר מכל, מרי פופינס התחבר לי לדיון הפנימי שלי על חינוך ילדים. מר בנקס, האבא של ג'יין ומייקל, מאמין ש:

A British bank is run with precision
A British home requires nothing less!
Tradition, discipline, and rules must be the tools
Without them – disorder! Chaos!
Moral disintegration!
In short, we have a ghastly mess!

ובעיקר ש

The children must be molded, shaped and taught
That life's a looming battle to be faced and fought

את הילדים יש ללוש, לעצב. למולו ניצבת מרי פופינס, שלמרות נוקשותה הבריטית, מאמינה במשחקים וחוויות כדרך לימוד. המרמיט כתב על איך האילוף מגיל צעיר, זה שמר בנקס כל כך אוהב, הוא זה שמוביל לקפיאה של נשים כשאנשים סמכותיים מנסים לדחוף להן ידיים למכנסיים.

בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.

העניין כאן מסובך. כי מצד אחד, ברור שהמרמיט צודק. כמו שברור לי שיש משהו בדבריה של יעל, חברה טובה שמגדלת את כליל בת השנתיים, ולא מבינה למה כל ההורים מתעקשים להלחם על הילדים שלהם על לישון בנפרד, במקום פשוט לישון איתם במיטה. ומצד שני, עניין המשמעת, הגבולות.

העניין הוא, שברוב הדברים בעולם יש איזשהו מימד של עבודה קשה. החל מללמוד שפה, וכלה בעיסוק בספורט – יש את הדברים הכיפיים, אבל יש גם את חלק הסיזיפי – שינון הפעלים, או תרגול הסולמות או לרוץ עשר קילומטר בשביל הסיבולת לב-ריאה, למרות שמה שאת האוהב לעשות באמת זה להתאגרף. כדי להיות טוב, בכל דבר כמעט, צריך לדעת לנצח את עצמךלהכריח לדרבן את עצמך לעשות דברים שהם לא כיפיים. עם כל הכבוד ל"Spoonful of sugar that makes the medicine go down", יש עוד המון בזיעת אפיך תאכל לחם. אני מאמין שהיכולת להגיע ליעדים שקבעת לעצמך היא אחד מהדברים שעושים אותנו שלמים ומאושרים, והיכולת הזאת תפגע בלי משמעת עצמית. אני לא רוצה להיות גורם כופה או מאיים על הילדים שלי, אבל אני יודע גם כמה קשה להחיל על עצמך משמעת, אם לא גדלת בסביבה שבה משמעת היא חלק מהעניין, וכפי שלא הייתי מעוניין לשלוח את ילדי לעולם כרובוטים ממושטרים וממושמעים, כך לא הייתי רוצה לשלוח אותם נטולי השריר הפנימי הזה.

10 מחשבות על “Practically perfect in every way

  1. תודה רבה על הלינק והציטוט. לכבוד הוא לי לעמוד לצדה של מרי פופינס.

    אנסה להגן על התזה שלי בפני הביקורת הזאת: קודם כל, לדעתי משמעת עצמית ומשמעת חיצונית הן לא אותו "שריר" בכלל. משמעת עצמית נובעת מרצון להשיג משהו, ומההבנה שצריך להתאמץ ולהתאמן כדי להשיג את המשהו הזה. מספיק לראות תינוק שמנסה להתיישב או לעמוד, מנסה שוב ושוב בלי להתייאש עד שהוא מצליח, כדי לדעת שהם (ברובם הנורמלי) לא צריכים עזרה מאתנו כדי ללמוד משמעת עצמית. מי שאומר ש"ילדים צריכים ללמוד להתמודד עם תסכולים" לא שם לב כנראה כמה תסכולים יש בחייהם של תינוקות, בילט-אין. הם לא צריכים עוד תסכולים מאיתנו, רק שלא נפריע להם להתמודד עם התסכולים שכבר יש להם. ולפעמים גם "עזרה" לתינוק (כמו לקרב אליו צעצוע רחוק) היא הפרעה ללמידה הזאת.

    בעצם, מה שמנוון את שריר המשמעת העצמית הוא התערבות הורית מוגזמת, הן בהפעלה והן בהגבלה. תינוק שמתרגל לגירויים חיצוניים תכופים לא ילמד לפתח גירויים עצמיים (שמובילים למאמץ ולמשמעת עצמית). באותה מידה, תינוק שמגבילים יותר מדי את מחקריו בעולם ילמד שאין טעם להתאמץ, כי יעצרו בעדו. כתבתי על זה פעם בצורה יותר ברורה:
    http://mermit.mind-fucking.com/mother-do-u-think-theyll-like-the-post/

    בעניין כפית הסוכר, כאן אני נחרץ בדעתי (ששותפים לה גם אי-אילו אנשי חינוך) שהרבה יותר קל ופרודוקטיבי להציב גבולות על דרך החיוב: להראות לילד מה אני כן רוצה שהוא יעשה, ולא (רק) מה אני לא רוצה. זה יותר קל כי ילד שמציעים לו אלטרנטיבה נוטה פחות להתבצר בדעתו, וזה יותר פרודוקטיבי כי זה פותח לילד כיוונים במקום רק לסגור אותם. אני משתדל למעט בשימוש במילים כמו "לא" ו"אסור", ולא מתוך איזושהי תפיסה מיסטית של "אנרגיות חיוביות" וחרדה שלא לפגוע בנפשם הרכה של ילדיי, אלא כי בדרך החיוב קל יותר להגיע להסכמה שתתאים לשני הצדדים. התסכול של הילד קיים בכל מקרה, אבל ככה הוא גם מקבל כלים לפתור אותו במקום להיתקע בו.

    חשוב להזיע ולהתאמץ, אבל זיעה שמגירים מתוך רצון מתוקה יותר מכזאת שמגירים מתוך כפייה. דוגמה מצוינת לזה היא הרצון ללמוד: לילדים רכים יש המון סקרנות טבעית ורצון ללמוד. איכשהו, כשממסגרים את הלמידה בבית-ספר והופכים אותה לכפייה, הסקרנות מתחלפת ברצון ללמוד את המינימום הנדרש כדי לעבור את הבחינה – מלבד אולי מקצוע/ות אהוב/ים במיוחד, שבהם הלמידה נעשית עדיין מתוך רצון ולכן גם אפקטיבית ופרודוקטיבית יותר.

  2. אהבתי את הפוסט. מותר לי לגלות שכמו אחותך גם אני הייתי מאוהב בג'ולי אנדרוס .
    אני חושב שצריך לעשות הפרדה בין הצבת גבולות ויעדים מצד אחד, לבין אכיפת הגבולות והנחייה בחתירה יהשגת היעדים מצד שני.
    למען בריאות הילדים, ההורים, והחברה, גבולות אינם רק חשובים, הם חיוניים.
    על יעדים לא ארחיב, אלא אסתפק בקביעה שללא הצבת יעדים אין לנו כיוון והנעה לחיים.
    בעיניי השאלה החשובה שאני מתחבט בה על בסיס יומי איננו איזה גבולות ו/או יעדים להציב(שינה של ילדיי עימי באותה מיטה היא בהחלט גבול ברור עבורי) , אלא כיצד אני דואג לכך שהגבולות יהיו ברורים וחד משמעיים לעצמי ולסביבתי. ובנוסף כיצד אני דואג להצבת יעדים ולחתירה להגשמתן לבדרך המיטבית.

  3. טוב, רובי העלה שוב את נושא השינה במיטה של ההורים, וזה נותן לי דוגמא מצוינת להמחשת הכוונה שלי:

    כשהבכורה שלי נולדה העמדנו לה מיטת תינוק שקיבלנו ליד המיטה שלנו, אבל מהר מאוד התברר שגם היא וגם אנחנו (בעיקר אמא שלה) ישנים יותר טוב כשהיא איתנו: יונקת ונרדמת.

    אני זוכר שגיס "מנוסה" הזהיר אותי שהיא לא תסכים לצאת מהמיטה שלנו אף פעם. לא עניתי. המשכנו ככה.
    מתישהו בגיל שנתיים-שלוש קיבלנו מיטת ילדים מבת-דודה שבגרה, והעמדנו אותה בחדר של הילדה. כך היא עמדה לה זמן-מה, עד שהילדה *ביקשה* לישון בה – בהתחלה בצהריים, אחר כך בלילה. מהר מאוד היא התחילה לישון שם לילות שלמים, ועכשיו היא לא באה למיטה שלנו כמעט אף פעם (דווקא הלילה כן, אבל זה באמת היה אירוע נדיר).

    פשוט, נתנו לה את הזמן להתבגר ולהבשיל בקצב שלה. לא הדפנו אותה מאיתנו עד שהיא רצתה להתרחק – וילדים הרי רוצים להיפרד בשלב מסוים, זה חלק מהגדילה שלהם. דווקא אם הודפים אותם, הם נצמדים יותר, חוששים יותר להישאר לבד.

    זאת דוגמא מצוינת בעיניי כי היא ממחישה את העיקרון שחוזר בכל ההיבטים: חנוך לנער (ולפעוט) לפי דרכו. אם מאיצים בהם, זה רק עלול לבלבל ולעכב את ההבשלה שלהם.

    ובעניין הגבולות, לא נותר לי אלא לצטט משפט חכם שקראתי באתר "באופן טבעי":
    צריך לזכור שגבולות זה משהו שנמצא בקצוות, לא במרכז. כן, כשמגיעים לגבול בל-יעבור צריך לעמוד עליו בנחרצות. זה הרבה יותר קל אם לא מבלבלים את הילד עם גבולות שרירותיים, מלאכותיים ותכופים. ואם חושבים לעומק על הגבולות המקובלים ביחס לילדים, רואים שהרבה מהם בעצם כאלה.

    (ד"א, עילם, חבל שאין אצלך אופציה למנוי אימייל לתגובות.)

  4. חשוב גם לזכור שיש כאן דינמיקה בין הצרכים של הילד לצרכים של ההורים. אם מתאים לכם שהילד ישן במיטה, מה טוב. אם להורים זה מפריע והם מרגישים שהם צריכים את הלילה שלהם בלי הילד – יהיה גרוע הרבה יותר להשאיר אותו מאשר להעביר אותו. אין פה חוקים כלליים, רק אנשים שמנסים לחיות.

  5. אבשלום ביצ'קוב הגיב:

    אני מאוד מסכים עם מרגוליס, ונראה לי שהרבה מאוד דילמות תיאורטיות נפתרות כשגיעים למצב שבו מנסים פשוט לחיות ביחד, בתקוה על הצד הטוב ביותר.
    הדילמה שלי עם שאתה אומר היא שאני נוטה להסכים עם מרמיט, משמעת פנימית איננה אותו דבר כמו משמעת חיצונית, נראה שזה גם עניין של איכות ותקשורת, אין דין הצבת יעד, שנעשה בהקשר הנכון,להצבת יעד שנעשית בהקשר פוגעני (לדוגמה שאין לילד ערך אם הוא לא הצליח)
    לדוגמה נראה לי שגם אתגרים גדולים ניתן לפרק לאתגרים קטנים שהילד (וגם אנחנו ) יכולים להתמודד איתם.
    בקיצור נראה לי שהנוקשות שקיימת בשני הקצוות, קצת נעלמת כשיורדים לפרטים,ואפשר לאמן ליכולות ולמשמעת גם בלי הנוקשות המשתקת הזאת.

  6. יעל הגיב:

    …מצחיק שרק עכשיו נכנסתי – וראיתי את עצמי כאן!
    גם לי נראה שחינוך לפסיביות מוליד פסיביות גם בתחומים לא רצויים.

    ובקשר ללבטים בענייני גבולות –
    לדעתי אין בכלל קשר נסיבתי בין משמעת עצמית להתרגלות לכפייה.
    המשמעת העצמית כשמה כן היא, וכמו בדוגמאות שנתת, מפעילים אותה כדי להגשים מטרות שאתה הצבת לעצמך ("בזעת *אפיך* תאכל לחם", ולא "בזיעת מישהו אחר").
    הלקח שמפנימים מלמידה בכפייה הוא שמתאמצים כתוצאה מכפייה – ואחרת לא.
    הלקח שמפנימים מחינוך ללא כפייה, הוא שבכוחותיך לעשות את מה שאתה מנסה.
    בני אדם זקוקים לסביבה תומכת שמאמינה ביכולותיהם, ולא לסביבה שתזכיר להם שהם עצלנים, מוגבלים וחסרי מעוף.
    והגבולות? הם נלמדים באופן טבעי אם הסביבה כנה ואותנטית. הורים שלא מקריבים את עצמם ורוטנים יציבו גבולות באופן טבעי כדי לשמור על עצמם, ויש מספיק הזדמנויות שבהן הילדים ייתקלו בגבולות אמיתיים, בלי שנזמן להם איזה גבול מלאכותי להתאמן עליו בשרירות לב (למשל, באמת אסור לחצות את הכביש בפזיזות, ובאמת אסור לאכול דבק מגע, ובאמת אסור לצעוק כשאבא ישן, גם אם נורא מתחשק). כשבוחרים את הגבולות בחכמה, האדם נעשה גדול יותר.

    אני מאריכה, אבל נזכרתי בדוגמה מעולה. ההולנדים, כידוע, סומכים על האזרחים שלהם מאוד.
    הם מאפשרים להם להפעיל שיקול דעת, ולכן – בניגוד לישראל – הרמזורים להולכי רגל הם בגדר המלצה בלבד. למכוניות – חובה. הלוואי עלינו.

  7. anonymous moose הגיב:

    תגיד, אתה מכיר את התאוריה שאומרת שהקוסם מארץ עוץ מלא בסימבוליזם כלכלי בעל ניחוח מרקסיסטי (שביל הזהב, נעלי הכסף, …) שמדבר על התיעוש, הבנקאות, הבעלות על אמצעי היצור, וכו'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s