בסוף "מישהו לרוץ איתו", אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות בין תמר ואסף. גרוסמן כותב את זה כל כך יפה, את ההתאהבות הזאת, שכביכול מגיעה מהאוויר.

לאומנויות לחימה שונות יש גישות שונות לבריחים. בריחים הם מניפולציות על מפרקים של יריב, שמטרתם לשבור גפיים, להטיל לקרקע, להשתלט וכו'. בג'ודו, ג'יוג'יטסו, וגם בארניס, אומנות הלחימה בה אני מתאמן, נכנסים לבריח ממצב של מגע. אם מישהו מכה אותי, אני אנסה לבלום או להסית את המכה, להכנס לטווח התגוששות/לכידה, ואז לגשש את דרכי לבריח. בכל האמנויות הנ"ל אפשר לבצע את הבריחים, מן הרגע שנכנסת למגע, גם בעיניים עצומות. באייקידו, אמנות שרובה מורכבת מבריחים, השאיפה היא לתפוס את המכה באוויר, ולהסית אותה ככה שהיא אוטומטית תכנס לבריח, תוך שימוש באנרגיה של המכה. זה נשמע מבריק, וזה אכן מבריק, אבל זה קשה להפליא. זה כמו ההבדל בין לזרוק אבן על אבן שאתה מחזיק ביד השניה, ובין לפגוע עם אבן באבן שעפה באוויר. זה לא בלתי אפשרי, לעשות את הדבר שעושים באייקידו, זה פשוט הרבה הרבה הרבה יותר קשה. כדי לעשות את זה מול יריב שלא משתף איתך פעולה, צריך להיות פנומן.

ההתאהבות של אסף ותמר היא כמו בריח של איקידו. מהאוויר, ללא שום גישוש, שום גשר. זה מעורר השתאות. בעבר לא בטוח שהאמנתי בזה. היום אני כן.

בפעמיים שקראתי את "מישהו לרוץ איתו", עם כל ההתרגשות הכנה מהרגש הפורח, ומהקשר שעומד להקשר בין אסף ותמר, תמיד עלתה לי אותה מחשבה בראש: איזה חבל שהם בני 16. לפגוש את האהבה הגדולה של חייך בגיל 16 נשמע רומנטי, אבל זה בעצם מחריד. כי רוב האהבות הגדולות של גיל 16 לא מגיעות לגיל 40 יחדיו. אולי עדיף לפגוש את האהבה הגדולה בגיל 29. למרות שגם פה, כמו בבריחים של אייקידו, יש פנומנים.