באכסניה בסאן פרנסיסקו בה התאכסנתי, ספר אחד קפץ לעיני מהספרייה. הכותרת היתה מסקרנת: The Three Hour Diet. שמעתי על סוגים רבים מאוד של דיאטות – דיאטת כרוב, חלבונים, פחממות. אפילו שמעתי על דיאטות שמבטיחות ירידה במשקל תוך שלושה, ארבעה ימים. אבל שלוש שעות נשמ
ע לי מופרך. ואכן, מסתבר שאין הכוונה לכך שתוך שלוש שעות תרדו במשקל. לא, ההנחה שעומדת מאחורי דיאטת שלושת השעות היא שאנחנו צריכים לאכול כל שלוש שעות, והגוף שלנו יידע לווסת את עצמו. מה נאכל פחות חשוב, אבל מומלץ לאכול הרבה ירקות, חלבון רזה ודגנים מלאים. יכול להיות שזה עובד. לא ניסיתי.
בעוד שב-book-a-minute מתמצתים ספרים שלמים למשפטים בודדים (לדוגמה, את הווידוים של אוגוסטינוס), אבל עדיין יש סיבה לקרוא את הספר המלא, כאן אשכררה גיליתי לכם את הסוד שמהווה את הבסיס לכל הספר הזה. את המידע הסודי הזה גם אתם יכולתם להשיג מהביקורות באמזון. רוצים לעשות דיאטה בסגנון הספר? שום דבר לא מונע ממכם לעשות את זה, ואין לכם שום סיבה אמיתית לקנות או לקרוא את הספר. פשוט תאכלו כל שלוש שעות.
דיאטת שלושת השעות פשוט מדגימה כמה הרעיון של זכויות יוצרים יכול להיות מגוכח. כי יש סיכוי שכרגע פגעתי בקניין הרוחני של כותב הספר, על ידי כך שסיפרתי לכם את הפואנטה שלו. אבל זה בסדר, אני לא לבד כאן. הרבה לפני ששון פאנינג ידע בכלל מה זה כובע בייסבול, סבתא שלו היתה שותפה ברשת שיתוף המדיה הגדולה והוותיקה בעולם, וככל הנראה גם סבתא שלכם: רשת חילופי המתכונים. נכון שלא כל החברים ברשת הזאת משתפים בדיוק באותה מידה (נו, המתכון הסודי של הטשולנט של סבא ירד עם סבתא לקבר, כתוב בכתב ראי ומקודד ב-ROT13. פעמיים.), אבל זה בסדר – זה ככה גם בביטורנט. אבל כן – לשתף מתכונים זה בערך אותו דבר כמו לגלות לכם את הסוד של דיאטת שלושת השעות: קל לאללה. אני לא צריך אפילו לצלם את הדף מספר הבישול, מספיק להגיע עם דפדפת המתכונים שלי ועט. זה קל לאללה כי מידע, בניגוד לחומר, משתכפל מהר, והדבר שהכי קל לנו, כבני אדם, לשכפל ללא סיוע (של מחשבים, למשל), הן פיסות מידע קטנות, רצוי כאלה שמורכבות ממילים. מתכונים, שירים של יהודה עמיחי, דיאטות.
זה לא שאי אפשר לשכפל דברים אחרים. אפשר. אם קצת השקעה וחיפוש תמצאו באינטרנט כל ספר, תקליט, סרט או פוסטר של הגוניס שאי פעם נוצר, ותוכלו לשמור עותק על המחשב האישי שלכם לנצח נצחים. רק שזה כבר שיכפול באמצעות מכונות. שירים של יהודה עמיחי אפשר לזכור בעל פה, וללמד אחרים.
ולכן מפליא אותי למה אנשים עדיין קונים ספרי דיאטה, עדיין קונים ספרי שירה, עדיין קונים ספרי מתכונים. התשובה לשאלה הזאת, היא כמו פאנצ'ליין לבדיחה עם הדוב: אתה לא באמת כאן כדי לצוד, נכון? אנחנו לא קונים את ספרי הדיאטה כדי לדעת איך לרזות – המידע הזה נמצא שם בחוץ. אנחנו קונים אותם כי זה מגניב אותנו, נותן לנו תחושה מרגיעה ומנחמת. אנחנו אוהבים להסתכל בתמונות היפות שבספרי הבישול. זה בסדר גמור, אני לא נגד. פשוט תוהה. מבחינת השכל הישר, דווקא צורות המדיה האלה היו צריכות להיות הראשונות לקרוס, והנה – הן עדיין עומדות. יכול להיות שהשנים של חשיפה לשכפול והעתקה על ידי סבתות פיראטיות-מתכונים, פיתחו בהם סוג של… חסינות? האם לתעשיית המוזיקה יש למה לחכות, לקוות?
קורות ממלכת עילם 
הייתי רוצה להאמין שהתשובה חיובית, בתור-
א. חובבת תעשיית המוזיקה (או חלקה, לפחות)
ב. אחת שעדיין רוכשת אלבומים במיטב כספה
ג. אחת שרוכשת ספרי מתכונים בלי סיבה ברורה לעין
ד. כל התשובות נכונות
חוץ מזה- אחלה פוסט. כרגיל.
לא- אין לתעשית המוזיקה למה לחכות.
ספרים זה לא דיסקים.
ספר זה משהו שהרבה יותר נוח ופחות מכאיב בעיניים לקרוא מתוך דף, לעומת זאת מוזיקה- זה משהו שהרבה יותר נוח והרבה פחות כבד לשמוע מתוך אייפוד.
fireshine – גם את, כמו "זה תקוע בפיפטיז", שהגיב אצל עידוק, מתמקדים דווקא בנקודה שפחות עניינה אותי. ברור שספרים זה לא דיסקים, וברור שספר הוא מערכת גישה נוחה להפליא למידע, בניגוד לתקליט. אבל לו זו היתה הסיבה שלי לקוות לתקווה לתעשיית המוזיקה. הנקודה שלי היתה שבתוך תעשיית הספרים קיים תת ז'אנר, שאפילו קל יותר לשכפל אותו ממוזיקה ממוחשבת, ושלמרות הכל, הוא שורד. אחת התיאוריות שלי הוא שהוא שורד בגלל שהערך המוסף שאנחנו מקבלים מצריכתו כספר, ולא כרעיון טהור, גדול יותר מהערך הבסיסי של המוצר (לדוגמא: התמונות היפות בספרי מתכונים, סיפורי המוטיבציה בספרי דיאטות, וכו'). ייתכן שכדי שתעשיית המוזיקה תשרוד, היא צריכה למצוא ערך מוסף גדול יותר מאשר חוברות דיסק מגניבות או DVDים מהופעות. אני פשוט לא בטוח שאני יודע מה זה.
כמו שקרן אהבתי סיפרה לי פעם שהיא קראה ב"ווירד" כתבה על אשה שעסקה באופן אובססיבי בהיזכרות בארועים מעברה עד לפרטים הקטנים ביותר. בזכות אימון יומיומי של שרירי הזיכרון היא היתה מסוגלת לדלקלם את הפרטים הספציפיים ביותר שנים אחורה. תאריכים, שמות, צבעים וכו'..
אני מאמין שבכל ספר יש לך הזדמנות מסודרת להיזכר בדברים , לאמן את שריר הזיכרון ולשמן את התאים האפורים. זה אותם הדברים שאתה כבר יודע, וסלח לי על הדימוי המורבידי, אבל כמו שמחדשים כל כמה שנים את הטקסט על מצבת הקבר, אתה מעמיק טיפה את יסודות הזיכרון, מסתת טוב יותר את גבולות המידע. מאחר וזה כל פעם ספר "חדש" אתה מנצל את ההזדמנות ומשטה בעצמך. נוח יותר לקלוט אינפורמציה במסווה של ידע חדש, מעניין יותר. (אפילו אם עמוק בפנים זה בדיוק אותו הדבר).
מצאתי את הפוסט הדי ישן הזה, ואני חוזרת כדי לחלוק עליך, כהרגלי… (-;
מניסיוני, רוב המתכונים שעוברים בעל פה כוללים את אחד מהביטויים הבאים:
1. להוסיף קמח "כמה שלוקח"
2. לבזוק "קצת"
3. לתבל לפי הטעם (של מי?)
4. להגיע למרקם נוח ונעים
5. להוסיף ירקות שיש במקרר (ותאמין לי שבמקרר שלי יש ירקות שונים מבמקרר של סבתא שלי)
או לחלופין (מה שנפוץ במיוחד בתחום האורז), ההנחיות כה דרקוניות והזויות עד שחייבים ספר כדי לזכור את כולן (לברור. להשרות שלוש שעות במים צלולים, ואז לסנן, ולהשרות חצי שעה, ולבשל חצי בישול ביחס מים של 1:1.32457, ולסנן, ואז לבשל בסיר סגור בלי לבחוש עם מגבת בין הסיר למכסה. וזאת הגרסה הקלה)
וחוץ מזה, את המתכונים של סבתא שלי אני עוד אולי יכולה לשחזר (למרבה הצער, היא למדה לבשל בצנע ורוב הסיכויים שהם כוללים קטשופ, רסק עגבניות ואבקת מרק…), אבל בטח שלא את המתכונים המגניבים של ספרי הבישול, שמציעים הצצה לחו"ל לטובת אלה שאין להם כסף לכרטיס טיסה או למסעדה.
אני גומרת ומריירת רק מלקרוא ספרי בישול.