יש משהו מאוד מוזר בלמצוא דיסק של ניל יאנג באוטו של אמא שלך. זה קצת כמו לפתוח מגירה בבית הורייך, ולגלות באנג – לא אחד עמוס ושחוק, אלא דווקא אחד כזה שקונים בפיצוציות. זה לא שזה רע, זה פשוט נראה מאוד לא שייך, במיוחד אם הורייך אינם בסנגון עדות שנות השישים, שזה קטגוריה נפרדת של מוזר.

הכל מתהפך בימים האחרונים. הכל החל במסע למזרח, לקניון איילון, לראות את בייוולף, או כפי שאמא שלי, שלגלגה על ההגייה הלא נכונה שלי, קראה לזה: מפרץ הזאבים. הסרט עצמו מהנה, בדרכיו השונות, אבל האירוע החשוב ביותר שקרה בו היה ללא ספק החלצו של טלפוני הכסוף מכיסי, אה-לה the one ring, והמפגש המדומיין עם בעליו החדשים, החמדנים. החיים שלי, אתם מבינים, היו קשורים בכסוף ההוא בעבותות הזמן. מילא הטלפונים של אנשים – שם נעזר בשרותיו של הג'מיל, שעדיין מכיל את הטלפונים של כולם מהפעם ההיא שפרצו לי לדירה. הבעיה העיקרית היא היומן.

היומן שבפלאפון (נראה לי מטופש להחזיק אחד נפרד), מהווה, יחד עם הריטלין, את חוד החנית כנגד הפרעות הקשב והריכוז. כל אחד עוזר במשהו אחר. היומן, למשל, עוזר לי להגיע למקומות בזמן ולא לשכוח פגישות שאני יזמתי עם חצי מהמשרד שלי. הריטלין, לדוגמא, עוזר לי לא למצוא את עצמי ביום חמישי באחת בלילה נעול מחוץ לדירה שלי מכוסה במיץ של עוף רקוב, בלי ארנק או פלאפון. אכן מקרים קשים, ואמיתיים להפליא.

וכך מצאתי את עצמי, עם פלאפון זמני, של נוקיה, ואוטו זמני, של אמא. האוטו לא קשור באמת לכל הסיפור, זה פשוט קרה כך. יש משהו מאוד מטריד, ברמה בסיסית, בכך שהכל הפוך. המעבר מנוקיה לסוני-אריקסון היה מסובך מספיק – כי הכל שם הפוך. המעבר הזמני חזרה מבלבל לחלוטין. גם מכוניות צרפתיות לאוו דווקא משתדלות להדמות לאחיותיהן הגרמניות בהנדסת אנוש.

מסקנת הביניים מסיפור זה, במסגרת ה"חוקים" בבלייזר: לא משנה איזה סלולארי יש לך, תמיד באיזשהי מגרה תמצא מטען של נוקיה. מסקנות נוספות בהמשך.