ברז

זה עוד פלאפל, בגבעתיים. פלאפל התימני, או משהו כזה. ממול יש כריך דרום אמריקאי שההורים של ליאת אכלו בו קודם והמליצו מאוד, אבל אין לי כוח להוציא שישים שבעים שקל על ארוחת צהריים מאוחרת. האביב כבר מפציע מה שאומר שחם, ולח, ודביק בתחילת מאי. שבוע או שבועיים לפני זה חזרנו מפריז, ואני עדיין מעכל כמה פרובינציה עלובה אנחנו, איך פעם התגאתי באורבניות של תל אביב ועד כמה לעומת פריז אנחנו שכונה של פח וחצי.

הפלאפל של התימני, יש בו גם שניצלים, וסביח, וגברתן, שלא נראה תימני בכלל אבל אולי אני סתם גזען, שכיאה לתפקידו מזיע כשברקע סיר ענק של שמן. אני מזמין פלאפל וזירו, יודע מראש שבקבוק של חצי ליטר זה יותר מדי לפלאפל, שתישאר לי שארית. ומחכה לפלאפל. ברקע, אמא נושאת ונותת עם הילדים הקטנים שלה על מה לשים במנה, אולי בכל זאת קצת ירקות.

הפלאפל בסדר. קציצות יבשות קצת, לא הכי חמות. אבל רחוק מאוד מהפלאפל הכי מגעיל שאכלתי. לא ניהלתי את תהליך הרכבת המנה כראוי, אז קיבלתי כמויות של חומוס שדולפות והופכות אותי, ואת שפמי, למפגע תברואתי. ליטל דיד איי נו, שכמאתיים מטר ממני, לביא עובר תהליך דומה עם גלידה בחסות סבא וסבתא.

אני מסיים את הפלאפל, שם את עטיפת הנייר מעוטרת החומוס בתוך הכולבויניק, חותך ימינה מהשביל שמוביל אל הפלאפל. ואכן, בצד, מהקיר, פורץ לו ברז, מעל כיור קטנטן. הידיעה הזו, שהברז יהיה שם, בדיוק איפה לחפש אותו, לדעת בדיוק מה תהיה צורתו, בפלאפל אקראי בגבעתיים, ההיכרות האינטואיטיבית הזו עם חוקי הפורמט. כוס עמק ישראל היא כל כך הבית שלי.

Symptom Recital (a repost)

I DO not like my state of mind;
I’m bitter, querulous, unkind.
I hate my legs, I hate my hands,
I do not yearn for lovelier lands.
I dread the dawn’s recurrent light;
I hate to go to bed at night.
I snoot at simple, earnest folk.
I cannot take the gentlest joke.
I find no peace in paint or type.
My world is but a lot of tripe.
I’m disillusioned, empty-breasted.
For what I think, I’d be arrested.
I am not sick, I am not well.
My quondam dreams are shot to hell.
My soul is crushed, my spirit sore;
I do not like me any more.
I cavil, quarrel, grumble, grouse.
I ponder on the narrow house.
I shudder at the thought of men. . . .
I’m due to fall in love again.

(Dorothy Parker, 1936)

The Horizon's Blade

הקראש שלי על יוסף ברודצקי התחיל, לדעתי, עם A song.

I wish you were here, dear,
I wish you were here.
I wish you sat on the sofa
and I sat near.
The handkerchief could be yours,
the tear could be mine, chin-bound.
Though it could be, of course,
the other way around.

היכולת של ברודצקי לספר סיפור, להיות בהיר, ולהעצים אותו עם המוזיקליות של השפה, הקצב שלה, החריזה, אני זוכר שקראתי עוד ועוד ממנו וחשבתי לעצמי ״כן, בשביל זה יש שירה.״. רונן סוניס השאיל לי (ומעולם לא קיבל בחזרה – סורי רונן!), את האנתולוגיה שלו, ומאז התאהבתי. אחד הדברים שאני אוהב במיוחד אצל ברודצקי, מלבד היכולת שלו ללהטט בשפה, היא העובדה שאני מבין לרוב מה קורה בשיר. יש שם רבדים וארמזים ומשחקים, אבל בגדול הנראטיב של השיר ברור לי. ואז נתקלתי ב-Seaward:

Darling, you think it's love, it's just a midnight journey.
Best are the dales and rivers removed by force,
as from the next compartment throttles "Oh, stop it, Bernie,"
yet the rhythm of those paroxysms is exactly yours.
Hook to the meat! Brush to the red-brick dentures,
alias cigars, smokeless like a driven nail!
Here the works are fewer than monkey wrenches,
and the phones are whining, dwarfed by to-no-avail.
Bark, then, with joy at Clancy, Fitzgibbon, Miller.
Dogs and block letters care how misfortune spells.
Still, you can tell yourself in the john by the spat-at mirror,
slamming the flush and emerging with clean lapels.
Only the liquid furniture cradles the dwindling figure.
Man shouldn't grow in size once he's been portrayed.
Look: what's been left behind is about as meager
as what remains ahead. Hence the horizon's blade.

עכשיו תהרגו אותי אם אני מבין על מה השיר הזה מדבר. כבר עשרים שנה אני מנסה להפוך בו, ואין לי ממש מושג, אבל ה-Rhythm of those paroxysms הפך אותו לחלק ממני.

לפני שבועיים, לעילם ולי היה סופ״ש בנים לבד, ובמסגרת השלמת חינוכו הכללי ובעקבות ה״פלאש״ החדש, החלטתי להראות לו את ״בטמן״ המקורי, של טים ברטון, מ-1989, שנתיים אחרי שברודצקי קיבל פרס נובל לספרות. כשהסרט יצא כשהייתי פחות או יותר בגיל של עילם, ולא צפיתי בו מאז, וטיפה חששתי כיצד הוא התבגר. האם מדובר ביצירת מופת שהשתמרה כזבוב בענבר? לא. האם עילם עף עליו? הו כן. באמצע הסרט, בסצינת אקשן במפעל הכימיקלים, עילם פתאום פלט ״איזה סרט מעולה ומותח ואמיתי!״ ספונטני. עכשיו, זה ממש מעניין. כי האפקטים והאקשן בסרט הזה הרבה יותר קרובים לבטמן של אדם ווסט, מאשר לסרטי אקשן של היום.

זה הרבה יותר אגרוף כבד ו״פאו!״, מאשר רצף-מכות-סלטות-עוד-מכות-לחלוט-אספרסו-ואז-לרוץ-על-הקירות-ולפוצץ-חצי-עיר, שהיום נחשב הסטנדרט בסרטי האקשן. העובדה שזה לא רק עבד על עילם, אלא שגם סחט ממנו את המילה ״אמיתי״, גרמה לי להיזכר בשורה באותו שיר לא מפוענח של ברודצקי:

Man shouldn't grow in size once he's been portrayed.

אותה איכות של שיפור, של שאיפה לטוב יותר ואופטימיזציה שהתפעלתי ממנה בפוסט הקודם שלי, היא זו שהביא אותנו לשם. למצב של אוכל סופר-דופר-טעים, של חטיפים סופר-מלוחים-חריפים-מתוקים מפוצצי מוח. למצב שבו bullet time הפך מהדבר החד פעמי שאומרים עליו וואו כשרואים אותו בסרט, למה שאנחנו מצפים לראות כשהגיבור מצחצח שיניים. אנחנו מתקהים. אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם. ליאת ואני עשינו צפיית נסיון ל-Goonies, לראות אם הוא מפחיד מדי לילדים שלנו (יש מצב). יש שם סצינה בהתחלה שבה מייקי מספר את הסיפור על Ene Eyed Willy, על ספינת האוצרות שלו, ועל איך רדפו אחריו והקרב הגדול שלו. זו סצינה מדהימה כי במקום שחזור ופלאשבאק עתיר אפקטים ו-cgi, אנחנו מקבלים שתים וחצי דקות של קלוז אפ על מייקי, שפשוט מספר לכולם סיפור, ואי אפשר להסיר מזה את העיניים. לא צריך הרבה כשאתה במאי טוב.

אני חושב הרבה על איך לחיות בעולם שלנו. איך לא לעבור את גודל האדם, למרות שאני חובב שיפורים ואופטימיזציה. אם האוכל שאני מבשל יהיה פחות טעים, אני אוכל פחות ממנו. אבל מה, לא נוסיף עוד רוזמרין וצנוברים לקציצות?
במסורות רבות יש את הנזירים. הם פורשים מהעולם, ועוסקים רק בעבודה רוחנית. אני לא שם. ריטריט מדי פעם זה חשוב, אבל אני, כפי שזה מכונה בבודהיזם, שייך לבעלי הבתים, והילדים אוהבים קציצות טעימות.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

Que sera

לפני יותר מעשור הוזמנתי להשתתף ב״כינרנט״, האי-כנס של יוסי ורדי. למי שלא מכיר את חוקי הפורמט, כל שנה מתלקטים להם אסופה של טכנולוגים, יזמים, אמנים ובאופן כללי אנשים מעניינים, לסוף שבוע שבו אין לו״ז מתוכנן ועושים… דברים. סדנאות, הרצאות, בישולים. כינרנט התחיל כעשור לפני שהוזמנתי, ונורא נורא רציתי להיות מוזמן המון זמן אבל התביישתי ואיכשהו לא יצא. לכן כשהוזמנתי, התרגשתי עד מאוד, והחלטתי שאני אעשה את כל הדברים. התנדבתי לכל הפעילויות והכנתי הרצאה מושקעת עם מצגת שבשלב מסויים נראתה כמו השרטוטים האלה שעושים אנשים פרנואידים עם קשר בין כל מני גופים לא קשורים (היו שם בין השאר מנזר השאולין, פאקטות אינטרנט, ושירות דואר רומי). וניסיתי לעשות תחרות לגבי העתיד.

טוב, תחרות זה אולי קצת גדול – ניסיתי לגרום לכולם לעצור ולחשוב על העתיד. העיסוק בתפיסה שלנו של העתיד הוא תחביב וותיק שלי. היתה תקופה שאפילו השתעשעתי עם הרעיון של לכתוב דוקטורט על ההיסטוריה של העתיד – איך דמיינו את העתיד בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה. לדמיין את העתיד הוא תחום מוזר כזה. היום יש כביכול הפרדה בין הפרקטיקה הספרותית (מד״ב), וה״מדעית״ – עתידנות. אבל שתיהן, במובנים מסויימים, מוגבלות על ידי התרבות שלנו. All history is contemporary history הוא משפט שאני אוהב לצטט, אבל גם All future is contemporary future. בשנות החמישים, כשאנשים דמיינו את העתיד הם דמיינו את ההווה הפרברי האמריקאי, רק שאת תפקיד האישה תמלא רובוטית, עם חצאית. אה, ייתכן ויש גם רובוטית עם חצאית במצגת של ההרצאה שלי.

אבל בכל זאת, ניסיתי לדמיין. יצרתי 4 גלויות, והדפסתי מעטפות שעליהן היה כתוב Que sera, sera. סיפור המסגרת היה כזה: אילו דברים ישארו בעולמנו כשעילם יהיה בן 20, 21. בחרתי בארבעה שבהם היו לי סימני שאלה, חלקם חזקים יותר וחלקם פחות. הכי הייתי בטוח לגבי רשיון נהיגה, או אי קיומו. הרעיון היה שאנשים יבחרו את מה שהם חושבים שישאר או לא, וישלשלו לתיבה הנכונה, וכך נוכל לקבל תמונה דמיון קולקטיבית של העתיד.

מלבד רשיון נהיגה, הדברים שחישבתי את קיצם לאחור היו המלחמה בסמים (תהיה אבל תדעך?), מקלדות (הן פה לנצח), וכוכבי קולנוע. האם בשנת 2033 יהיו עדיין כוכבי קולנוע? אני חייב להודות ששם הרגשתי שאני טיפה מגזים, אבל ברגע שראיתי את Dalle-2 וחבריו, פתאום קלטתי שיכול להיות שדווקא שם יהיה הבינגו. אני לא יודע אם לא יהיו כוכבי קולנוע ב-2032, או שהם יראו אחרת, אבל לפחות נחמד לראות שיש עוד אנשים שחושבים על זה.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. כמו שכתבתי, אני משתדל להתרחק מפייסבוק ועוזריהם, אז אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

מה רבו מעשיך, אדם (2)

חזרתי מלונדון אתמול. נסיעת עבודה, הומה בפגישות ואנשים. אני נהנה מהנסיעות האלה, מלהיות לבד, מההקשר השונה שבו אני מרוחק מהילדים, ומהבית. ועדיין, מצאתי את עצמי מרגיש וכותב לליאת את המשפט הקבוע שלי מנסיעות עבודה, איך שבלעדייך כל העיר הזו ריקה.

רק שהעיר לא ריקה. לא לונדון, ולא ברלין ולא פריז שבהם ביקרתי בחודשים האחרונים. היא מפוצצת. הביקור האחרון בפריז הזכיר לי כמה תל אביב היא כפר קטן. איך בכל העיר יש אולי תריסר מסעדות מסעדות, כשבפריז זה מה שממלא רחוב. לונדון מאבדת קצת נקודות כי בלילה היא הולכת לישון, אבל עדיין.

התחושה הזו של כמה אני, טל גוטמן, קטן אל מול העיר, אל מול ההמון, אל מול האנושות, רק התחדדה בביקור הכמעט קבוע שלי בבריטיש מיוזיאום. בשבועות האחרונים אני שומע/קורא את הספר 1177 B.C.: The Year Civilization Collapsed.

איפושהו במאה ה-12 לפני הספירה, חלק ניכר מהתרבויות במזרח הקרוב וסביב הים התיכון פשוט… קורסות. ארמונות נשרפים, שוכחים את הכתב. בהיסטוריה היוונית מתייחסים לזה בתור ״תקופת האופל״ היוונית, אבל זה קרה גם לתרבויות אחרות.

אריק קליין מנסה לתאר ולהסביר את התופעה, אבל לפני שהוא עושה את זה, הוא נותן רקע על מה היה קודם. מה בדיוק קרס. איך נראה העולם שלפני. וזה מפוצץ את השכל. האיזור הוא המזרח הקדום – האיזור של מסופוטמיה, טורקיה, סוריה, ישראל, מצרים, והשנים הם תקופת הברונזה המאוחרת. ברונזה היא שילוב של מתכות, שכוללות נחושת, שיש פה באיזור, ושל בדיל. שאין. יש בדיל באפגינסטן. יש בדיל באנגליה. יש בדיל בכל מני מקומות רחוקים. ספינת סוחר שטבעה, עם מטענה, אל מול חופי טורקיה בשלהי המאה ה-14 לפני הספירה, לפני 3300 שנה, כללה בערך טון של בדיל, שחלקו הגיע מפאקינג אוזבקיסטן, והיה בדרכו למצרים. וזה לא הכל. היו שם גם מתכות אחרות, צנצנות שרף פיסטוקים מכנען, עצים מאפריקה, מנורות שמן מקפריסין, חצוצרה, שנהב ושיני היפופוטמים, ועוד ועוד. המטען של הספינה הגיע מאיזה שבע שמונה תרבויות שונות, שכל אחת מהן יצאה ויבאה דברים. זו רק דוגמה אחת קטנה לעולם המחובר, הגלובלי, של לפני 3000 ו-4000 שנה. ארכיונים שמתגלים בשנים האחרונות חושפים בפנינו רשתות דיפלומטיות ענפות ומתוחכמות, עם מערכות יחסים בין מלכים שכוללות החלפת מתנות ונישואים, חשיבה אסטרטגית על עליה של כוחות וריסונם.

החפצים ששרדו, אלה שעוד יש לנו, שאפשר לראות במוזיאון, הם אחוז קטן ממה שהיה. כי עץ ובדים מתכלים, וכי חומרי גלם כמו זהב ומתכות אחרות מוחזרו בזריזות. ועדיין, מה שמצאנו, מה שמוצג שם במוזיאון הביזה הגדול, הוא מדהים. בגלל שאני מתעסק עם חדשנות כל כך הרבה שנים, פיתחתי איזושהי ציניות לגבי המושג, אבל אתמול עמדתי שם נפעם מהרוח האנושית. חשבתי על השרשרת של האנשים שהסתכלו על משהו ואמרו ״המממ, אפשר לעשות את זה טוב יותר. יפה יותר. יעיל יותר.״. שפיתחו טכניקות חדשות לבניה, לכדרות, לייצור. איך האי נחת הזו דוחפת אותנו קדימה, ואיך כל כך הרבה כתפי ענקים הביאו אותנו לאיפה שאנחנו היום. הסתכלתי על כל זה, והרגשתי כמו בשיר של לאונרד כהן.

We are so small between the stars
So large against the sky.

***בקשה מנומסת***

שלוש תובנות מחודש ראשון בצד האפל

זה כה מוזר להיות בצד השני. כי אני עדיין חושב כמו יזם, ויש בי את האופטימיות וההתלהבות של יזם, ואני עוד מטפח את הראיה הביקורתית הזו של משקיע. אני מתאהב ביזמים, מתלהב מהרעיונות שלהם, מתמסר. זה לא שגם קודם לא ידעתי להסתכל על סטרט אפים ולהחוות דיעה, וזה לא שגם קודם הייתי זורם עם כל רעיון – למען האמת, בשלב מסוים חשבתי לפתוח מיזם שכל מה שהוא עושה זה להוריד אנשים מהרעיון להרים סטרט אפ. אבל יש המון ניואנסים, המון הבדלים, בין ״רעיון טוב/לא רעיון טוב״ ובין ״רעיון טוב מספיק כדי שאכניס את היד לכיס ואשקיע בו את כספי המשקיעים שלי כי הוא יצליח להיות חברה של מיליארד דולר״. וזה שריר שאני עדיין מחזק.
העבודה הזו מכריחה אותי לצאת מהקליפה השבלולית שלי. עכשיו, כל מי שאי פעם פגש אותי פנים אל פנים ידע להגיד לכם שאני רחוק משבלוליות IRL. אבל אף פעם לא אהבתי ״networking״ ו״מיתוג עצמי״. אין לי את ההרגל של לפרסם הרבה ברשתות חברתיות, לדאוג לנוכחות. לבלוג הזה, שקיים יותר מעשור, יש מאה ומשהו קוראים (הידד לכם!). זה נובע קצת מסנוביות, אבל גם אולי, מ… צניעות? מרגיש לי מוזר להשתמש במילה הזו, אבל כשחשבתי על מנהיגות בזמן האחרון, ועל מקורות ההשראה שלי למנהיגות, הופתעתי לגלות את משה. אני לא כבד פה ולא כבד לשון, אבל הבנתי שעמוק עמוק, הדמות הזו של המנהיג בעל כורחו, שלא באמת רוצה, תמיד נתפסה אצלי בתור הדבר לשאוף אליו. אבל התפקיד דורש שידעו עלי. דורש שכשמישהי רוצה לבנות סטרט אפ, אז היא תדע לפנות אלי. וזה מאתגר אותי, למצוא את הדרך לעשות את זה, שעדיין תהיה אני.
כשאתה יזם, ואתה מגייס כסף, יש תקופות שבהן אתה בגדול חוזר על אותה מצגת, על אותו סיפור ואותו נאום, שלושים פעם בשבוע. אם לא נזהרים, אז זה מלווה אותך גם באזרחות, כמו עובד מהסביח שלא מסוגל להפסיק לדבר ב״כמה כמה״ ו״לחצל״ גם כשהוא לא בדוכן. כמשקיע, אתה בסיטואציה הפוכה. אתה מנסה לקלוט, להבין, לעכל ולהחוות דיעה על שלושים סיפורים שונים בשבוע, כאשר כל אחד מהם הוא מעולם אחר, שלעיתים הוא לא לגמרי, או בכלל עולמך. בניגוד לקרנות שמתמחות בתחום אחד (נגיד, סייבר. סתם דוגמא אקראית), אז קינדרד די רצים על כל המגרש. וכך אני מוצא את עצמי מול זוג יזמיות מבריקות שלכל אחת מהן 25 שנות נסיון בתעשיית פיתוח התרופות ומנסה ללמוד ממש ממש מהר איך בעצם מפתחים תרופות ולמה מה שהן מפתחות הוא חדשני ומהפכני. ואז הפגישה מסתיימת ואחריה אני נזרק לעולם של supply chain optimization, ולקינוח, חצי תריסר חברות Generative AI.
אני מסיים את ימי בתחושת פליאה עמוקה, ומותשות מנטלית מוחלטת. אחרי השבוע הראשון, שאלתי את לילה וכריס, שעושים את זה לא כמוני במשרה חלקית אלא מלא מלא, איך הם לא מקבלים מפרצת מוחית משמונה שעות של זה ביום. התשובה שלה הזכירה לי למה אני מרגיש כל כך בר מזל לעבוד עם האנשים האלה.

***בקשה מנומסת***

כהן

אני זוכר את הרגע הזה בסמינר של מיכאל זכים, שבו הוא שיתף את הציטוט של בנדטו קרוצ׳ה, ש-'All history is contemporary history״. שבכל פעם שהיסטוריון כותב על ההיסטוריה, הוא בעצם גם כותב על ההווה שלו. על איך הסידרה Roots היא לא פחות על הגילוי העצמי של הגבר האמריקאי את זהותו בשנות השבעים, כמו שהיא על העבדות בארצות הברית. אני זוכר כמה התובנה הזו פוצצה לי את השכל, וכמה מהר היא התפתחה אצלי לתובנה שגם All Future is Contemporary Future. שיש סיבה שבסטר טרק של שנות השישים הקלינגונים מדברים רוסית, ושנשים לובשות חצאיות מיני. שהיכולת שלנו לדמיין את העתיד היא בגדול רק כהשתקפות מצופת כרום של ההווה. כל ההקדמה הזו באה לאמר שלהגיד דברים על העתיד זה מתכון לחרטה. גם במובן של regret וגם במובן של ברטה. שעמודי ההיסטוריה מלאים בכל מני ציטטות של כל מני אנשים שעשור אחר כך הם מקור קרינג׳ אינסופי. ואף על פי כן, גם אני אכתוב משהו על גל הבינה המלאכותית שעוטף אותנו.

כשראיתי לראשונה את התוצרים של Dalle-2, חוויתי חרדה. וורטיגו. התחושה שהנה, הנה זה מתחיל. זה היה כשהגישה היתה מוגבלת, ורוב התוצרים פורסמו בטוויטרים יעודיים. ניחשתי כבר אז שהתוצרים הם cherry picked, אבל עדיין – זה היה מטורף בשתי רמות – גם שמחשב בכלל מסוגל להבין את ההוראות, שהיו לעיתים מרובות ניואנסים תרבותיים דקים ומתוחכמים, ועל אחת כמה וכמה שהוא הצליח לעמוד בהם. הסתובבתי וכהרגלי, הראתי את זה לכולם, תוך שאני רומז לכל חברי במקצועות העיצוב שאולי זה הזמן לחפש מקצוע חדש.

"The park is experiencing issues with raccoons stealing the toner on the Xerox 914 prototypes"

במקביל, יצא לעולם הגרסה החדשה של GPT, או כפי שחבריו מכנים אותו, ג׳פטו. שמשתמש בבינה מלאכותית כדי לייצר טקסטים, ובשלב מסויים קיבלתי גישה לשניהם. ועד כה, כמשתמש, לא נפלתי.

נתחיל בג׳פטו. אני סנוב של טקסט. אני סנוב של ידע. ואולי בגלל זה יותר קשה להרשים אותי. כמה מחברי מוקסמים ממש מג׳פטו, אני תופס עליו קצת תחת. כל השיחות שלי איתו הרגישו כאילו אני מדבר עם תלמיד תיכון ששינן את התשובה למבחן בהיסטוריה על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השניה. אולי זה הרבה לצפות ממנוע בינה מלאכותית שאומן על הסך המצטבר של הידע האנושי, אבל יכול להיות שזו הבעיה – שהסך המצטבר של הידע האנושי מוציא תשובות ממוצעות שכאלה, בנאליות. ש-GPT הוא, לפחות בשלב הזה, מין תוכי. מראה כזו שיודעת לשקף את הממוצע של הידע האנושי, בעוד שכשאני שואל שאלה, אני מקווה לקבל משהו שהוא בשפיץ. עד כה, הדבר הכי שפיצי שקיבלתי מג׳פטו הגיע דווקא מהמקום שבו הוא מוגבל. ביקשתי ממנו לספר לי סיפור על קיפוד שמטייל בעולם. בעברית. התוצאה בתחתית הפוסט.

עם דאלי וחבריו הסיפור קצת שונה. התוצרים שאני רואה משם עדיין שומטים לי את הלסת. אני מעריך שזה, בין השאר, בגלל שכל יצירה ויזואלית היא מבחינתי קסם, ולכן אני פחות רואה, כמו שקורה לי בג׳פטו, את ה״חיבורים״. אבל כשאני ניסיתי להשתמש בכלים האלה, אז גם שם תמיד יצא חצי. בערך. לא בדיוק מה שרציתי שיהיה. אל תבינו לא נכון – זה עדיין יצר תמונות שהן פי מיליון יותר טובות מכל מה שהייתי מסוגל לצייר לבד, אבל היתה לי תחושה שאני פשוט לא מפעיל את זה נכון.

במשך מאות שנים ציירים עבדו ממש קשה כדי להיות מסוגל לצייר ריאליסטי, ואז הגיע המצלמה. והרעיון של מה זה ציור התפתח, והשתכלל. והרעיון של מה זה אמנות, התפתח. כי זה שכל אחד יכול ללכוד את האור, לא הופך כל אחד לאמן. ופתאום, ברגע שטכנולוגיה שיחררה את האמן מהעול של לצייר במדוייק, אז אמנים הרשו לעצמם להתנסות, ולייצר סגנונות חדשים. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, כל מני איזם. ההיסטוריה של האנושות היא, במובנים רבים, מה קורה כשמוציאים החוצה משהו שעד לפני דקה היה תלוי רק במאמץ שלנו כיצורים. בגדים ואש משלימים את היכולת שלנו להתחמם. מנועים וגלגלים מעצימים את הכוח הפיזי שלנו, וכו׳ וכו׳. והכלים האלה הם רק עוד כלי בשרשרת. נלמד להשתמש בהם, והם ישנו, יאתגרו, ימציאו מחדש את מה זה ״יצירה״.

וזו דרך אחת להסתכל על זה. והשניה היא, שיצרנו אל.

כתבתי פעם על איך גוגל הוא בעצם סוג של אלוהות פולנית. שיש כהני SEO שמבינים איך לנסח את הדף מספיק טוב כדי שגוגל יאהב אותו. ופתאום, עם התגלות האלים החדשים, צצו להם כפטריות אחרי הגשם, שלל אנשים שמשתפים מה הדרך הכי טובה לפנות אל אלי הבינה המלאכותית, כדי להשיג את התוצאות. כי למרות שאלוהים הוא יודע כל ויכול כל, עדיין יש נסחי תפילה שהם… מועילים יותר. במסורות הדתיות השונות יש נוסחים קבועים, שנקבעו כי הם הכי… יעילים? טובים? וגם אצלנו בדת, זה מתפתח. הנה סידור תפילה, עם נוסחים מומלצים לתפילה ליצירת תוכנית עסקית, או לבניית מסלול טיול ברומא. בטוח שהוא לא היחיד.

אבל מה קורה כשיש לך בקשה מיוחדת מאלוהים, כזו שאין להרבה אנשים? איך תוודא שהוא ישמע את תפילותיך ויצייר לך בדיוק את הציור המדוייק של קולפן שום steampunk שהוא גם חרצית וגם משקף את המהות של האל ההודי שיווה? כי ניסית להתפלל, וניסית ואלוהי ה-generative ai לא ענו לתפילותיך. לא במדויק. בדרך כלל מה שקורה, כשיש אל, ויש אנשים, הוא שמתפתח מתווך. מעמד של כהנים. אנחנו נפנה אליהם עם בקשותינו, ומאחר והם מיומנים, וקרובים אצל האל, הם ידעו להדריך אותנו איך להתפלל נכון. ובניגוד לכהנים של הדתות המסורתיות, יהיה מעגל משוב מאוד ברור אם התפילה עבדה או לא.

זה מעניין כי לדת יש דינמיקה היסטורית משלה. מנגנונים של אורתודוקסיה והטרודוקסיה, מינות ושמרנות, פיצולים ופלפולים. האם נראה בקרוב פרומפטים בנוסח ספרד ואשכנז? האם תתפתח לנו מיתולוגיה של מספר אלים? כל עתיד הוא עתיד בן זמננו. אה. והקיפוד. זה שמטייל בעולם. זה שביקשתי מג׳פטו לכתוב לי עליו סיפור. תהנו.

אני: ספר לי סיפור על קיפוד שמטייל בעולם.

המחשב: פעם אחת היה קפוד שהיה מטייל בעולם. הוא עסק כל יום בתרגילים צעירים כדי לזכות על אטרקציות אוויר מדהימות. אחת הפעמים הוא התלך בלוחת ספורט בגליל מערבי ונתן נחישה חזקה ומיידית כשהוא מחפש את התיקון הטוב ביותר.
פעם אחרת, הוא התלך במשק בחצות והתרגלו את הגזים. זה היה קשה מאוד כי הגזים היו מאוד פנטזיים ובחזקה, אבל שמח שהוא מצלח להסתגל.

בסופו של דבר, קיפוד בנה את הידע הלאומי שהוא צריך להηעיר את המקסימום של חוויות הגעגועים הנפלאות שהוא חולה לחופש על הטבע. הוא הבין שחיים הם על התאווה לעסוק בחיפושים לעולם מלא של החוויות המדהימות הללו.

טוב

בעקבות כל השינויים בחיים, ובאופן כללי כי ככה נהוג, אנשים שואלים אותי מה שלומי. ואני נוהג לענות במעין פאוזה קצרה, ואז להודות שהאמת, ממש טוב. הטון יכול להיות נלהב יותר או נלהב פחות, אבל כמעט תמיד יהיה בו איזשהו תבלין עדין של התנצלות, התנצלות על זה שכל כך טוב.

לפני כמה שבועות ליאת ואני התארגנו לנסוע לסוף שבוע רומנטי בקדיתא, רק אנחנו בלי הילדים. ארזתי את התיקים מחויך, ותוך כדי, בחצי שעה אחת, קיבלתי התקפה, צרור משורשר של חדשות טובות. אישור מיוחל ממס הכנסה שישחרר סבך בירוקרטי שישב עלי שנתיים, חוזה להצטרפות לקרן הון הסיכון האהובה עלי בעולם, עוד סגירת פינה, עוד בשורות משמחות. לכמה שניות, אולי דקות, היתה פתאום תחושה שהכל עובד לי. הכל מסתדר לי. הכל טוב לי. כמו תחושת הריחוף בשיא הקפיצה מטרמפולינה, שלשניה אחת נראה שכוח המשיכה מתכוון לוותר עליך ותוכל להשאר באוויר. ותחושת חוסר המשקל הזו, הדגישה לי כמה משקל אני בדרך כלל סוחב על כתפי. על איך הנחת המוצא שלי היא שהכל לא יסתדר, שהכל לא יעבוד, ושהאושר הוא היוצא מן הכלל, לא הכלל. שברירת המחדל שלי היא פסימיות זהירה, מכווצת. וניסיתי לחשוב על למה בעצם אני לא מעז לחיות את חיי מתוך ציפייה כמעט גבי ניצנית שהכל יסתדר על הצד הכי טוב, ולא שמקסימום אצליח להציל את המצב.

המחשבה על האיכות הזו מלווה אותי בכמה שבועות האחרונים, כשנפשי חזרה לאותה ברירת מחדל, אותה ברירת מחדל שמשתמשת בפאוזה כדי לתבל את ה״ממש טוב״ שהוא שלומי באפולגטיקה. זה מדהים כמה קשה לי להיות פשוט שמח, פשוט מאושר. שזה מגיע עם בושה, ורגשות אשם, ופחד. בשבועות האחרונים, בחלק מהמקרים בתהליך מהיר ודרמטי, כל מני גיבנות שאני סוחב על הגב במשך שנים, כל מני מקורות סבל אסטרטגיים, נעלמים. המון דברים שנופלים תחת קטגוריית ״יו אם רק הייתי X" או ״היעדרו של Y הוא מקור לסבל ותסכול בסיסי בחיי״. פתאום ה-X וה-Y נעלמים. נפתרים. ואני מוצא שיש בי מקום ששמח מזה ממש, ובמקביל יש מקום שחושש שזה זמני, ש-X ו-Y יחזרו ושזה הכל מלכודת. שני אלה טבעיים, ולא מפתיעים. אבל הפתיע אותי מקום נוסף. מקום שקצת לא יודע מה לעשות עם כל האושר הזה. ה-X וה-Y הגדירו אותי כל כך, היו הבסיס לכל כך הרבה תסכולי משנה, שעכשיו שהם נעדרים, אני קצת לא יודע מי אני. כמו מישהו שהתרגל ללכת עם מקל כל כך הרבה שנים שזה חלק מדפוס ההליכה שלו. שיכול להיות שלמרות שהמקל היה שם כדי לטפל בנכות, הוא יתגעגע. למקל. לנכות.

כל זה בעצם הקדמה לזה שטוב לי כאן. טוב לנו כאן. ואני כותב את זה עם הפאוזה הנאנחת. כי ה״כאן״, הוא ישראל. ישראל היקרה, המקצינה, המחליקה במורד התהום כמו חזיר מרוח בטפלון. הפער בין מה שבאמת קורה במדינה, ובין היום יום שלי, ושל חלק לא מבוטל מחברי, הוא בלתי נתפס. החיים שלי כאן טובים, ברמות שלא נעים לי לחלוק (רואים?! כמה קשה לנו לשמוח בשמחתנו!). אני מוקף באנשים שאני אוהב ואוהבים אותי, אני עובד בעבודה שהכי כיפית לי בעולם, אני לא מבלה דקה אחת בפקקים במהלך ימי העבודה. אני מבוסס מספיק כלכלית כדי שיוקר המחייה לא יאיים עלי באמת. אני חופשי להתנהל בצורה לא מתנצלת. וחלק לא מבוטל מחברי, גם האנשים שחוששים בצדק ממה יהיה עכשיו שסמוטריץ׳ וביבי ובן גביר, עונים על התנאים האלה.

אני מפלרטט עם רעיון ההגירה (או רילוקיישן זמני אם אמא שלי קוראת את זה), כבר יותר מעשרים שנה. מאז שחזרתי ללונדון כתייר בטיול אחרי צבא, ונדהמתי לראות איך נראית עיר אמיתית. מאז הפלירטוט הזה התקדם להחלפת מבטים והרמת גבות רבת רמז, אבל לא הרבה מעבר לזה. חנוך פיבן איתגר אותי פעם, כשאמרתי לו שהייתי עובר מחר לברצלונה. הוא בגדול אמר ״בוא!״ – סידר לי כיוון לעבודה, פרש בפני את אפשרויות ההגירה הלא סופר מאתגרות. אבל בסוף השיחה הוא אמר ״אבל תדע לך שלהגר זה לוותר על הרשת שלך, ונראה לי שאתה איש שהרבה מכוח העל שלו היא הרשת שלו״. והוא צדק. ואני בארץ.

אני די בטוח שהולך להיות פה רע. רע ממש. שזה מצחיק כי אם תחפשו טוב טוב בהיסטוריה של הבלוג הזה, אני בטוח שיש כמה פוסטים מהתריסר שנים האחרונות, שבהם כתוב פחות או יותר אותו דבר. עכשיו. עכשיו יתחיל להיות פה רע. כי ביבי, ואורבן וארדואן. אני באמת מאמין בזה. ויכול להיות שכבר רע פה, אבל שהקהילה המרכז תל אביבית שלי עטופה בבועת פריוולגיה מגוננת. ושימשיך להיות לנו טוב, ברמה האישית. שנצליח לתחזק כאן את הדבר הזה שלנו, שהוא די שונה מכל מה שיהיה מחוץ לבועה, שהמחוץ לבועה יטפח כלפינו איזשהו יחס של סלידה, אבל אנחנו נמשיך לקיים את הטקסים שלנו ואורחות החיים השונים שלנו, ושהתרומה שלנו לכלכלה תאפשר את זה, פחות או יותר. שיהיה משא ומתן תמידי עם המחוץ לבועה של מה בדיוק אפשר, איזשהו אתוס אולי אפילו של תחמנות. וכשחשבתי על זה אתמול, פתאום זה נראה לי מאוד מוכר כל הגשעפט הזה. כאילו כבר עברנו את זה פעם. בשטעטל. שככה חיו יהודים באירופה במשך מאות שנים. שהיה קצת קשה, ותמיד הפריץ והגויים לחצו, אבל איכשהו, השטעטל שרד. שהסתדרנו. שיהיה בסדר. שאפילו היה צחוקים וקיגל. עד שלא.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

שוקולד

אני מוצא את עצמי חושב הרבה על המשפט הבא, מהראשונה אל הקורינתים.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃ כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.

ככל שאני מתבגר, היכולת שלי להנות מהמון דברים שנהנתי מהם פעם, הולכת ופוחתת. אם כילד מקדונלדס היה תאווה אמיתית, ואז עד לא מזמן סוג של גילטי פלז׳ר, אז היום הוא לא פלז׳ר מכל סוג שהוא. אני צופה בסרטי מארוול עם הילדים (לביא עוד מפחד, אבל פחות), ואני רואה את ההתלהבות העצומה שלהם, ויודע שפעם גם לי היה כזה, אבל שזה לא שם יותר.

״כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.״

איזו דרך לתאר התבגרות. האם זה נכון? האם ההמבורגר של מקדונלדס אובייקטיבית טעים, ופשוט עכשיו אני מסתכל עליו דרך מראה של התניות, הון סימבולי, וגינונים? מצד אחד הון סימבולי הון סימבולי, אבל וואלה, לא טעים. וסרטי הילדים הם, ובכן, לילדים. ואני כבר לא ילד.

לפני כמה ימים, עשינו הפסקה, ליאת ואני, מהעונה הראשונה של ~~״דרקוני הבלונד״~~ ״בית הדרקון״, כדי לצפות שוב בעונה השנייה של Fleabag (יש באמאזון פריים או פשוט תסתדרו ותצפו. בהכל. גם בעונה הראשונה. כן. היא מתחילה מעצבן. זה שווה את זה).
הסוויצ׳ הזה, בין בידור מהונדס, לאומנות, ליצירת מופת, היה כל כך דרמטי. זה כאילו על חלק כל כך עצום מהתכנים שאנחנו צורכים היום יש מעין… נקרא לזה דוק נטפליקסי. זה כמו ארוחות צהריים בהרצליה פיתוח של ההייטקס. זה טעים, זה מחליק בגרון, זה סוגר פינה. זה בלתי זכיר בעליל. ופתאום – בום. יצירה שמצליחה לרתק, להצחיק, לחרמן, לנגוע. בלי דרקונים, בלי רובוטים, עם פחות ציצים מהצפוי, ובלי אפילו שמות לרוב הדמויות. אחרי הפרק השלישי, שהוא אולי השיא של העונה, ליאת רצתה להמשיך. ואני לא יכולתי. הייתי צריך לעצור שניה, ולהרדם מול איזה משהו זבלי וסתמי. החותם שהשאירה בי הצפייה הוא עמוק, מהדהד. היא משהו שאקח איתי שבועות וחודשים קדימה. ככה זה אמור להיות עם אומנות גדולה. ו-וואלה, אתם יודעים מה – יש המון אמנות גדולה מסביבנו. צריך רק להושיט יד. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לקבל את הוואו הזה, שפיבי וולר ברידג׳ העניקה לי, אבל כמעט כל יום. And yet I don't. למה זה? האם זה בגלל שיש גבול לכמה טלטלות וסערות הנפש האנושית יכולה לחוות ביום? האם זה כי בכל זאת קשה יותר לקרוא את מובי דיק, או את The Dragon Rising, מאשר להגליש, כחזיר מצופה שומן, במגלשת הנטפליקס? או שאולי בגלל שאמנות גדולה שורפת ובוערת, והיא צריכה את החמצן של חיים היום יום והלא אמנות גדולה? שהשיגרה היא הרקע, הבד עליו מצוירת אמנות שמזיזה? שיכול להיות שבאמת אי אפשר לאכול שוקולד כל היום, לא כי זה לא מוסרי ואמא תכעס, אלא כי אם לא אוכלים משהו ברקע אז הוא מפסיק להיות טעים? ובתור אדם שמתכנן לאכול שוקולד כל היום, ברמה המקצועית לפחות מה זה אומר?

Haystack

מתנות מגיעות לפעמים מאנשים בלתי צפויים. לפני כעשרים ושלוש שנה, למשל, ישבתי במשרדו של סא״ל רמי גולדרייך, בדרכי החוצה, מוקדם מהמתוכנן, מהצבא. היו לי ביד כבר שבועיים של גימלים נפשיים, ותור לוועדת שחרור אצל הקב״ן. אבל איכשהו מישהו התעקש שאדבר גם עם דרגה בכירה, ורמי היה סגן מפקד המרכז שבו שירתתי, ב-8200. הסיפור הצבאי שלי עד הנקודה הזו היה מין טרגדיה של טעויות, שבה מישהו חשב שאתאים לתפקיד מסויים, הכניס אותי לקורס אחר, לא סיפר על זה לאף אחד, ואז השתחרר. ולכן ביליתי את השנתיים עד כה בתפקידים מבעסים תחת, עם אנשים לא ממש כיפים, והחלטתי שדי.

רמי לא הכיר אותי, לא הייתי נכס משמעותי למערכת הצבאית ובכל זאת, במקום לחתום על הניירות ולהגיד לי שלא אתן לדלת לפגוע בי בדרכי החוצה, הוא נתן לי מתנה. הוא התעניין, ראה איך אפשר לעזור, ומצא לי מקום לעבור אליו ביחידה. מעשה החסד הזה, המתנה הזו, שינתה את חיי. במקום החדש פרחתי, שגשגתי. וזה הוביל לכך שביליתי במצטבר כמעט 15 שנה ב-8200, בשלושה גלגולים שונים, וההשלכות של זה על חיי הן עצומות.

המתנה המשמעותית האחרונה שקיבלתי מאדם בלתי צפוי הגיע ממירב. מירב אורן מוסקוביץ׳ היא המנכ״לית של סולוטו, הגלגול הישראלי של החברה שסוג של רכשה את ג׳ימיני לפני כשנתיים. הגענו לשם עם בטן מלאה, חבולים אחרי משא ומתן אגרסיבי עם חברת האם, אשוריון. ומירב העניקה לי מתנה. היא ראתה אותי, על איכויותי ומגרעותי, ויצרה לי את המרחב למצוא את עצמי, ולעבוד כמעט אך ורק עם החוזקות שלי. יש כמה דברים שבהם אני טוב ברמת על חלל. אפשר לסכם אותם תחת הכותרת ״יצירתיות אסטרטגית״. יש לי יכולת להבין סיטואציות ולהביא רעיונות יצירתיים שמתכתבים עם האסטרטגיה, מעצימים אותה, מותחים אותה או מגדירים אותה מחדש, ואז לשכנע את כל האנשים שצריך שזה מה שצריך לעשות. כשזה מגיע לפרטים הקטנים, ללכתוב את ה-spec ולעקוב אחרי הג׳ירה – וואלה, בלית ברירה אכנס מתחת לאלונקה, אבל אילו לא החוזקות שלי. The real voyage of discovery consists, not in seeking new landscapes, but in having new eyes ומירב, נשמה שהיא, הבינה שיש לה מישהו שזה הכשרון שלו באופן קיצוני, ועודדה אותי לעסוק כמה שיותר בזה, גם אם זה אומר להשאיר את האלונקה לא מאויישת, כשהכתף שלי יכלה, תיאורטית, להתאים. זו היתה מתנה מדהימה. היא לא רק עודדה אותי, אלא איפשרה לי לרתום למסע שלי אנשים יוצאי דופן, שידעו להבין אותי, לאתגר אותי, לגרום להזיות שלי להתממש.

אנחנו גדלים עם מין אתוס כזה של ״אי אפשר לאכול רק שוקולד כל היום!״, אז לא יכול להיות שאני אעשה רק את הדברים שאני טוב בהם, הרי. ובנוסף, יש את הקול הפנימי, המבקר, שיודע להגיד דברים נוראיים על עצמי כמו ״נו זה רק דיבורים ולא עבודה אמיתית מה שאתה עושה״, או ״אתה כל הזמן רק רוצה לקפוץ בין רעיונות וככה לא רצים מרתון״. כאילו שריצת 100 מטר היא לא ספורט אולימפי. והנה, המנכ״לית החכמה של הארגון שלך ממש מאושרת שאתה משאיר לה כל יום פתק במשרד שהיה כתוב עליו ״היה לי רעיון״. היא לא עשתה את זה רק כי היא אוהבת אותי, אלא כי היא הבינה כמה ערך מיוחד זה תורם לחברה שלה, וגם היתה נדיבה מספיק כדי לשקף לי את זה.

ביולי, כשנפער הבולען תחת רוטשילד 39, והודיעו לכולנו שסוגרים את החברה והולכים הביתה, הרפלקס הראשון והחרדתי שלי היה להתקשר לחברים עם סטרטאפ ולהגיד להם ״טוב עכשיו אולי אני אהיה ה-vp product שלכם?״. וכפרות עליהם, היה להם מספיק שכל כדי להגיד ״לא, קודם תנשום דקה.״. vp product זה משהו שאני לגמרי יכול לעשות, אבל הוא לגמרי, לגמרי, לא לעבוד *רק* עם החוזקות שלי. או אפילו כמה שיותר.

אם לא היה לי את החוויה הזו, המתנה שמירב העניקה לי, של איך זה מרגיש לעבוד במוד הנכון הזה, כנראה לא הייתי אוזר את האומץ, לא הייתי מרשה לעצמי לחשוב, שזה אפשרי, שיש לשאוף לזה. שזה נכון.

במשפט של פרוסט, על ה-voyage of discovery, נתקלתי לראשונה בשיחת דהארמה מעלפת של ג׳וזף גולדשטיין. גולדשטיין הוא מבכירי המורים המערביים לבודהיזם, והוא מדבר שם על איך קלוד מונה, כדי לצייר כל כך הרבה ערימות חציר, היה חייב לראות אותם בעיניים חדשות כל פעם. Haystack היה שם שהשתמשתי בו כדי להסביר מה אני עושה בתוך סולוטו/אשוריון, וכשהחלטתי לצאת לדרך עצמאית, ולבנות עסק שמהותו היא לראות דברים בעיניים חדשות, לא עמדתי בפיתוי, ולמרות ההסבר הארוך שזה גורר איתו, על זה שלא מדובר במחט אלא בצייר אימפרסיוניסטי, כנראה אקח את השם הזה לאזרחות. Haystack.

לקחתי לי כמה חודשים וקצת לנוח אחרי שסגרו את סולוטו, ואפשר להגיד שהשבוע התחלתי לעבוד באמת. זה היה אחרי שבועיים של שפעת שניטרלה אותי, הפכה אותי לסמרטוט ושממנה אני עדיין מתאושש. אבל השבוע, היה שבוע העבודה הראשון שלי. ומצאתי את עצמי מחוק. כבר שני לילות אני נכנס למיטה ב-8, עם גלן גולד מנגן פרטיטות של באך באוזניות, ונרדם כמעט מייד. בהתחלה עוד האשמתי את השפעת. אבל אני חושב שזה משהו אחר.

מוד העבודה שלי, רוב חיי, היה Low intensity, high impact. צרורות קצרים, שיכולים להסתכם בסך של שעה או שעתיים נטו ביום, שבהם אני נותן עבודה,, איזשהו פיצוח יוצא דופן, ואז כל שאר היום אני, כאילו, מתנשנש ברכות. במשך שנים פחדתי שזה בעצם לרמות ושיום אחד יעלו עלי וישלחו אותי לחינוך מחדש, אבל גם העובדה שאני עובד ככה עשרים וחמש שנה, ומשום מה אנשים עדיין רוצים לשלם לי, וגם מפגש עם אנשים אחרים שאני מעריץ שעובדים ככה, נתן לי להבין שוואלה יש מצב שזה די לגיטימי בסך הכל. ליאת, למשל, עובדת אחרת לגמרי – רצוף רצוף רצוף. יש ימים שהיא יושבת בבוקר וקמה בערב, ולא מפסיקה לעבודה. לא אני.

אז התחלתי לייעץ, וזה אומר שכמעט כל פגישה שלי, וכל שעה שלי, הם נושא אחר. יום שלי יכול להיות מלא בחברה שעושה סייבר לעולם הקריפטו והחוזים החכמים, להמשיך בחברה שעושה מערכת דיגיטלית לבקרת איכות ובטיחות, ולגמור עם סטודיו שמנסה לייצר צעצוע מוזיקלי. ובכל אחת מהם, מהפגישות האלה, אני עובד בשיא. בעולם הרגיל, יש גבול לכמה פיצוחים יוצאי דופן אדם נדרש לייצר ביום. אבל פה, בגדול, הפכתי לאימפריית קלייה. לייצרן פיצוחים סדרתי. כל יום, כל היום.

קראתי פעם ששחקן שח שורף זיליון קלוריות במשחק. נראה לי שהמוח שלי לא רגיל לעבוד ב-100% cpu כל היום. אז בשמונה בערב גוטמן גו ביי ביי. יהיה מעניין ממש לראות איך אתמודד עם זה. האם המוח יפתח סיבולת? האם אסגל לעצמי שגרות צינון? האם הסוד הוא במינון? The voyage of discovery is upon us.

***בקשה מנומסת***

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף

שתף