הייתי בן 14 או 15, ומצאתי את עצמי פותח את The Ivory and The Horn של צ׳ארלס דה לינט. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלי עם פנטזיה אורבנית. זה היה לפני גיימן ולפני WOD, וזה פוצץ לי את המוח. הרעיון של פיות וקוסמים וזאבי אדם שחיים בנינו, בקיום מקביל ונסתר. לקח לי המון שנים להבין שאחד הכוחות שמניעים אותי הוא התקווה שמתחת לפני השטח, יש דברים מופלאים. אני זוכר שכילד כל מני חברים התחילו להתעסק עם magick ודברים של וויקה וההתרגשות שזה עורר בי. היום הדרקונים ברובם מתים, אבל אני עדיין מקווה שמתחת לפני השטח יש דברים מופלאים. וגם מעליו.

וכשפתחתי את הספר, נתקלתי בציטוט של אוסקר ווילד.

We are all in the gutter, but some
of us are looking at the stars.

זו היתה מתנה. הייתי נער מתבגר ועמוס, וההבנה הזו, שכולם, כולם מרגישים בביבים, היתה מתנה מהממת. אני זוכר איך מתישהו, שנים אחרים, תפסתי את שותפתי לדירה, אחת הנשים היפות שהכרתי, עומדת מול המראה ועושה פרצופים וממלמלת לעצמה ״מי ירצה אותי״, או משהו כזה, והבנתי שכן, כולם. גם כאלה שנדמה שלא.

עשרים שנה אחרי, קיבלתי מתנה נוספת. זה היה סביב 2011 או 2012, ואני חזרתי לצבא כיועץ, והתברר לי שאף אחד באגף המודיעין של צה״ל לא יודע מה זה מדיה חברתית או פייסבוק. ממלכת עילם כבר עבדה אז, והיה לי בלוג, והכרתי קצת מדיה חברתית, ודיברתי עם אנשים על זה אבל בעיקר חיפשתי את המומחה של אמ״ן לתחום, זה שממש מבין והתמקצע. ואחרי לא מעט חיפושים, מישהו הפנה אותי לבחור בשם טל גוטמן. אני. אני הייתי המומחה של אמ״ן למדיה חברתית. ונדמה לי ששיתפתי את דור, הקולגה-שותף-אח שלי, בתסכול שלי, והוא הסביר לי ש-There is no great and powerful Oz. אני זוכר את הוואו שהמשפט הזה עשה לי. חלק עצום מהאנשים שאני מכיר חיים בתחושה שהם נעים על הציר שבין שרלטנים לחפיפניקים, ושמעבר לכביש, שם יש את המקצוענים האמיתיים. את אלה שיודעים באמת. היחידה הזו ביזיונית, אבל בסיירת הכל מתוקתק. הסטרטאפ שלנו מכר מוצר שקיים רק במצגות, אבל זה כי אנחנו ישראלים ובעצם לסטרט אפ ההוא יש את הדבר האמיתי.

יצא לי לא מעט להגיע מעבר לכביש. למקום שבו חשבתי שהקוסם גר. לחברת ההייטק הנחשבת, לגורו של ניהול מוצר, לארגון הבטחוני אפוף ההילה. לסטרט-אפ שכביכול פיתח את כל הדברים שאנחנו רוצים לפתח ומקדים אותנו בעשור. וגם שם גיליתי שזה רק איש מאחורי וילון. שגם הם מאלתרים את זה, ובטוחים שהם פארטצ׳ים, אבל החברה׳ ליד הם הם המקצוענים האמיתיים. 

כן, פגשתי גם פגשתי קוסמים רבי עוצמה. הדבר האמיתי. אבל לא הרבה, ואפיין אותם משהו מאוד ספציפי: כמעט תמיד היה מדובר במיומנות פיזית: אפיית לחם, נגינה, אמנויות לחימה. שם אתה רואה מאסטרים. דברים שיש להם מסורת שאפשר לצעוד בה. אבל בשבילים חדשים, הקוסמים נדירים כמו נמרים במדבר יהודה.

ניל גיימן, שפעם הייתי בטוח שהוא קוסם רב עוצמה והיום אני יודע לראות את הצללית שלו מעבר לווילון,  סיפר פעם שהוא דיבר עם בז אולדרין, וגם לו יש סינדרום מתחזה. העדר הקוסמים הוא בעצם הצד המשלים של סנדרום המתחזה, האמונה שיש לא מתחזים. נער הייתי וגם בגרתי, ורציתי לספר לכם, ש(כמעט) כולם מתחזים, אבל חלקנו מסתכלים על הכוכבים.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

אני בן 40 ויומיים, ותכננתי לכתוב משהו אחר לגמרי, אבל מישהו שאל בפייסבוק איך הוא יכול לשפר את מדינת ישראל. אז הנה משהו שהבנתי, עכשיו שאני זקן: אובונטו. לא מערכת ההפעלה הלינוקסית שבה זה לא היה קורה, אלא אובונטו, המושג המקורי, שמשמעותו בגדול היא ״I am because we are״. ההכרה שהאנושות שלי והאנושות של אנשים מסביבי קשורה.

אני חושב שהקיום האנושי שלנו, ההצלחה והשגשוג שלנו כמין וכחברה, בנוי על ההכרה הזו, ולצערי היא הולכת ומתמעטת. מה שמחליף אותה, הוא פריים מאוד צר. צר מבחינת זמן, וצר מבחינת חברה. הספוילר, מה שגרם לי להפסיק לעשן בספר של אלן קר, הוא התובנה הקטנה והבסיסית שהסיגריות לא עונות על הצורך בסיגריה, ברגיעה וכו׳, אלא הן יוצרות אותו. זה היה רגע a-ha מטורף, שאחריו פשוט לא נגעתי יותר בסיגריה. בסייבר קוראים לזה חולשה לוגית.

בעליה לגשר רוקח, זה שמדלג מעל נמיר, יש פקק. כמעט תמיד. הפקק הזה נוצר מאנשים שמנסים לעקוף את הפקק, חותכים, מנסים להשתלב לקראת סופו, ואז בעצם יוצרים את הפקק. אני קורא לו הפקק על שם מ.ק. אשר. מה שאנשים לא מבינים הוא שבעצם המעשה הזה שלהם, הם אולי הצליחו להרוויח דקה וחצי בפקק, אבל לא רק שיצרו את אותו פקק ספציפי, אלא חיזקו את התרבות שבעצם תיצור אותו כל יום. זה כל כך נגד האינטואציה שלנו, אבל זה נכון. לאט זה מהר. להיות פראייר זה בעצם לוודא שכולם יסעו חלק יותר, וכולם גם כולל אותך.  כל מי שמזהים את הסביבה או מנצל את סביבתו, בעצם כורה את הבור עמוק יותר, יוצר מעגל קסמים. כי אז יותר אנשים ינסו לעקוף ובעצם יצרו פקק גדול יותר, שידרבן עוד אנשים לעקוף.

בעידן כל כך אינדיבידואלי, זה נשמע מאתגר לבקש מאנשים לחשוב על הסביבה והאחר. אני אפילו לא מנסה לשלוף את הטיעונים המוסריים והרגשיים. אבל אפילו בלעדיהם, פשוט תועלתנית, זה באינטרס שלנו, רק שהאינטרס שלנו נוגד את האינסקטים שלנו. זה כמו לשתות מי מלח, כמו להמשיך לחפור גם כשאתה בבור כי זו הפעולה הכי מתבקשת. אני חושב, אבל אם היה דבר אחד שהייתי מבקש ללמד את העולם, הוא זה. אם יותר אנשים יצליחו לחשוב ככה, ולפעול ככה, העולם ליטרלי יהיה מקום טוב יותר. 

אבל מה זה ״זה״?

זה, הוא היכולת לחשוב מערכתית. מעבר לאתה, ומעבר לעכשיו. זה להבין שיש פעולות שהאפקט שלהם דחוי בזמן, וזה בסדר. זה להסתכל על הסיטואציה מבחוץ, לחשוב עליה מופשט ולא רק בחוויה האישית שלך, לשחק איתה בראש, ללוש אותה, לנסות לנתח ולעצב אותה מחדש. מי שיעשה את זה למערכת הפוליטית, למשל, יבין כמה הרס הדמוקרטיה הוא בעייתי, גם אם אתה ימני, כי מתישהו יכול להיות שהשלטון יתחלף, אבל התשתית הדמוקרטית התפוררה, אז אפשר להפעיל את אותם כלים, רק נגד הצד שלך. ויש עוד מישהו שתוהה למה זה חשוב ללמוד היסטוריה, או פילוסופיה?

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

1. בכניסה לגן השעשועים במישן, יש שלט קטן. All adults must be acompannied by a child. לקח לי כמה פעמים של קריאה להבין שזה לא ההיפך.
2. לא כל כך ברור לי איך העיר הזו הפכה להיות המכה של שליחי האופניים. יש פה עליות כל כך תלולות שלפעמים היה נדמה לי שהאוטו הולך להתהפך, או לפחות להוציא מין ״you have got to be kidding me״ שכזה. דמיינתי לעצמי כבר מין רשת של שליחים שממסרת את החבילה בניהם, בהתאם לכמה תלולה העליה, ושככל שהיעד שלך דורש יותר טיפוס כך המחיר למשלוח יקר יותר.
3. בביקורים הראשונים שלי עפתי על סן פרנסיסקו. שנים פנטזתי בסתר לעבור לכאן, לחוף המערבי. וכל פעם שניסיתי להבין למה, אז היה מין קול כזה, שאמר ״אמזון פריים״. אמזון פריים הוא הסמל עבורי, התגלמות הנסיון האמריקאי לנצח במשחק של הבודהה. הבודהה טוען שיש כל הזמן סבל, ואמריקאים מנסים להפוך את הסבל הזה, את חוסר הנוחות הזו, לביזנס. השבוע, כשאכלתי במזללה אמריקאית ושאלו אותי אם אני רוצה כוס גדולה או קטנה של משקה קל, שאותה אני אוכל למלא אין סוף פעמים. במצב כזה ישראלי ישאל ״אז למה לי לשלם על כוס גדולה יותר״. והבנתי שבעצם מה שאתה משלם עליו זה על לא לקום עוד פעם למלא את הכוס. לקום מהכיסא ולצאת מהאוטו זה מסובך? נמציא את הדרייב-ת׳רו. כסאות בקולנוע לא מספיק נוחים – נחליף אותם לספות. אם יש משהו בעולם שתרצה, נביא לך אותו עד הבית.
4. במקביל להעמקה שלי בשבילי הדהרמה, יש בי גם מקום שחושב שאולי האמריקאים בעצם הם אלה שצדקו. שעוד טיפ טיפה קטנה של הקלה, וכך, כך אהיה מאושר. הנסיעות האלה לחו״ל הן הזדמנות עבורי להתפלש בגישה הזו. אני לבד, אותו לבד שלפני שבועות מסויימים התפללתי לו. אני יכול לישון כאוות נפשי, וכל טוב הארץ, כל האוכלים הטעימים שאין בתל אביב, כל החוויות שכסף יכול לקנות עומדות לרשותי. וזו מתנה נהדרת, כי זה עוזר לך להבין כמה בסופו של דבר, זה הכל שטויות. שעד כמה שהדים סאם הזה שאכלת בצ׳יינאטאון הוא מרהיב, וכמה שהנוף יפה וכמה שהחפץ הנוצץ, הארטיזנלי, העטוף בכל הסיפורים הנכונים, השימושי…  זה לא הדבר החשוב בחיים. שהסבל יבצבץ תמיד, והדברים שהופכים אותך למאושר נמצאים כמה אלפי קילומטרים ממך.
5. ברור לחלוטין שכשאחזור הילדים יחרפנו אותי תוך פחות מ-24 שעות.
6. פרנציסקוס הקדוש, שעל שמו העיר הזו קרויה, היה אחד מהמייסדים של מסדרי הקבצנים בימי הביניים. הוא היה איש חביב, שהסתובב יחף ודיבר עם חיות, בחר לחיות חיי עוני עירוניים ובגדול הטיף לאנשים להצטרף אליו. אני לא יודע איך היה מרגיש עם ההומלסים שמסתובבים פה בעיר, שמוצאים פינות בתים וקופסאות קרטון לישון בהם, שפותחים אוהלים דקים כשקפוא בחוץ, שמתהפכים על ספסלים או סתם מהלכים כמו סהרוריים בארבע בבוקר. אני לא יודע מה פרנציסקוס היה עושה איתם, אבל לי הם קורעים את הלב. כילד, המחשבה על הומלסים היתה בעיקר על השינה בלילה, על זה שאין מיטה. וכמבוגר, אני מסתכל גם על שעות היום. השעות על גבי שעות של שיעמום, של קיום שהוא כלום בהווה, ובלי המון סיכוי לשינוי או שיפור.ֿֿ

יש לי יחס מורכב עם סרטי גיבורי על. כביכול אני אוהב את הז׳אנר, אבל הוא בעצם, בתכל׳ס, משעמם אותי בטירוף. לא, זה לא מדויק. הסוף של הסרטים האלה משעמם אותי. הסוף של כמעט כל סרט גיבורי על שראיתי כולל סצינת קרב ענקיסטית שבה חלקים גדולים מהעיר מושמדים, ולכן לא הבנתי איך עדיין לא שיכנעו את דיסני לצלם סצינה כזו בכיכר אתרים. ובסופו של דבר, עם כל הרעש והצלצולים, הכל נראה אותו דבר. משעמם.

מה שמעניין אותי בסרטים האלה, זו ההתחלה. נקודת המעבר המעבר מאפס לאחד. הרגע הזה שבו הגיבור מגלה שיש לו כוחות. לפני שניה הוא היה אדם רגיל, ועכשיו הוא אדם רגיל עם כוחות על. חלק מהסרטים מזרזים את המעבר הזה מהר, ומגיעים למצב שבו הגיבור הוא כבר גיבור, וחלקם מתענגים עליו.

בשנת 2000, אחרי שהשתחררתי, הלכתי לעבוד בסטרט אפ ששכן לו באיזה לול במושב בשרון. אורי לוין היה הבוס הראשון שלי. ושם לראשונה פגשתי בנוסעים הקשוחים. אורי היה אחד כזה, אבל היו גם אחרים. אנשים שמגיעים ביום ראשון לשדה התעופה עם טרולי, נכנסים ללאונג׳, וחוזרים בחמישי בערב הביתה. האנשים שטוחנים מיילים, מאפטמים נקודות, משדרגים בשקל תשעים לביזנס. ואז במשך שנה ומשהו כאילו הייתי כמוהם, אבל לא. טסתי המון, אבל איכשהו אף פעם לא הצלחתי לעשות את כל עניין המועדון נוסע מתמיד.

באון ובאוף של ההייטק האזרחי שלי, פגשתי אותם שוב, את לוחמי ולוחמות הדרכים. אלה עם הוואוצ׳רים לשידרוג, עם ה-1k וה-global services. שהדיילות כבר מכירות אותם, שעושים כיף עם הקפטן כשעולים למטוס. אבל כמעט תמיד פגשתי אותם כבר גיבורים. מוכנים, מהוקצעים, נועזים. בחרתי לא לחיות ככה, וויתרתי מראש על עבודות שבהם הייתי נאלץ לטוס כל כך הרבה. לא הבנתי איך הם יכולים לחיות ככה. רחוק מהבית. רחוק מהילדים.

והנה, ג׳ימיני גדלה. והנה אני מקבל הזדמנות לראות איך נוצר כזה, לוחם דרכים מסוקס, על בשרי. פתאום אני מתחיל להכנס ל-seatguru כדי לראות איזה מושב הכי כדאי להזמין בטיסה של טורקיש לסן פרנסיסקו, וסופר את המיילים עד למעמד הבא. פתאום אני מבלה שבוע בלי הילדים, בלי ליאת, בלי הבית. לפני שנה ארבעה ימים בלי הילדים היו קשים מנשוא. והנה גם כאן, מסתבר, אנחנו מפתחים סיבולת.

ליאת חגגה יום הולדת השבוע, ולי תוכננה נסיעה לברצלונה, אז נסענו לסופ״ש קצר. זה היה מדהים לראות איך בלעדיה כל העיר היתה ריקה. איך אחרי שהיא עזבה ואני נשארתי ברצלונה הפכה לרקע לפגישות העסקיות שלי, בעוד שקודם יכולתי להנות ממנה כעיר. יכול להיות שהשלב הבא בכישורים שגיבור נסיעות צריך ללמוד, זה היכולת גם להנות מהנסיעות האלה. דברו איתי עוד חצי שנה. יכול להיות שיהיו לי וואוצ׳רים לשדרוג שאני לא אצטרך.

1. במשתנה בשירותים של קרן הון הסיכון של גוגל שמתמחה ביישומי בינה מלאכותית מתקדמים צריך ללחוץ על הידית כדי להוריד את המים.
2. סן פרנסיסקו. נכנסים לדיספנסרי, שזה המילה היפה לחנות שאפשר לקנות בה, באופן חוקי לחלוטין, סמים קלים. האיש עם השפם והעיניים בכניסה מסביר שהם אמנם צריכים אמצעי זיהוי, אבל, בהתאם לתקנות המדינה, ישמרו רק את השם הפרטי והאות הראשונה של שם המשפחה, או להיפך. דאגנו להצטייד במזומן מראש על כל צרה שלא תבוא. אני נכנס פנימה, והמקום נראה, באופן מפתיע או שלא, כמו חנות של נספרסו בכיכר המדינה. מוכרת ידידותית מגישה לי תפריט, מלא בטעים וסוגים, תערובות ותמציות. דמיינו את התחושה של ילד בן 18 שנכנס בפעם הראשונה בחיים לחנות אביזרי מין. אז כזה.
3. ובהמשך לסעיף הקודם: לא ברור לי מי קונה את הג׳וינטים שמוכרים שם, שמגולגלים מגרם שלם של חומר טהור. זאת אומרת, ברור לי מי קונה אותם, פשוט לא ברור לי מי מעשן אותם.
4. בערך מזרחה מהתעלה האנגלית ועד אני רוצה להגיד סין, אנשים מנשקים אחד את השני לשלום. וזה מביא עימו, כמובן, את השאלה הסבוכה של ״כמה נשיקות״. המקבילה האמריקאית לשאלה הזו, היא כמה ארוך צריך להיות הפינג פונג. באמריקאית אין ״שלום״. ה״שלום״ של אמריקה הוא
   ״שלום מה שלומך?״
   ״לא רע ואיך אצלך?״
   ״די טוב ואיך היום שלך עד כה?״
   ״טוב מאוד ו…״
   עכשיו אין ספק שבעברית של 2019 שלום איז א פור לטר וורד, אבל תחשבו שהייתם צריכים לעשות כזה דבר ב*כל פעם* שאתם אומרים שלום, גם לשומר בחניון וגם למוכר בחנות ולנהג של האובר שאתם תקועים איתו עכשיו שעה. בין שלל הדברים המעייפים הרבים שצברתי על עצמי בשבוע האחרון, ה״שלום״ הזה, של האמריקאים, התיש אותי במיוחד. חלק מהאמריקאים שפגשתי היו אנשים ללא מורא, שיעדיפו למות מלהשבר ראשונים והראו כל סימן לכך שהם מוכנים לשחק במשחק הזה לנצח.
5. זה היה הביקור הראשון שלי בסיליקון ואלי. אני עדיין מתלהב כשמגיעים לבית של התוכנות, כשהולכים ברחוב בפאלו אלטו ורואים את המשרדים של Mongo db, או פתאום פוגשים בסן פרנסיסקו את הבית של Prezi, תוכנת המצגות המבלבלת שעליה היה לי קראש בתחילת העשור.
6. זה שאתה יודע שאמריקאים מנומסים וידידותיים ושזה שנראה לך שהתלהבו לא אומר שהם התלהבו, אז זה לא עוזר.
7. עשר בלילה עוד מעט. פאלו אלטו נסגרת לה, ואני מבין שאין לי שום דבר, אבל שום דבר, בבית לאכול או  לשתות. המפה מראה שכמאה מטר ממני יש seven eleven. ייתכן וטעיתי, אבל דמיינתי במוחי מין אמפם שכזה. אני נכנס, ומגלה שאין שום דבר ראוי למאכל אדם שם, לא ביצים, לא ירקות, שכל הלחם נראה כאילו עשוי מנסורת מעובדת. כמה מאות מטר משם יש Whole foods ו-Trader Joes שאני בטוח שמפוצצים בירקות ופירות שאני רק יכול לדמיין, אבל כאן כאילו מישהו יצר חנות קונספט ל״אוכל מעובד״. אני יוצא החוצה מבלי שקניתי דבר. ובחוץ, אני רואה שלט שמבקש, למען בטחונכם האישי ורווחתכם, בבקשה, לא לתרום כסף למקבצי הנדבות. אמריקה.

ותוספת לא ממוספרת: זה בודד וקשה, הנסיעות האלה. העייפות מנסרת, המרחק מהמשפחה, ובעיקר הצורך to perform כל הזמן, הן במובן של ביצועים, והן במובן של הצגה. ולאורך הנסיעה הזו היו אנשים טובים שפשוט אספו אותי, ובילו איתי זמן, בלי להיות חלק ממעגל הביצועים האלה. אתם יודעים מי אתם, ותודה.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

העונה החדשה של Serial מדכאת עד עפר. שרה קונינג החליטה שלחקור סיפור פלילי אחד בעונה זה האובייסט, אז בוא נספר את הסיפור של כל מערכת אכיפת החוק והצדק האמריקאים. הם בגדול התנחלו במרכז הצדק באוהיו במשך שנה, מקום שכולל גם את בתי המשפט, גם את תאי המעצר וגם את מתקני הכליאה, ועקבו אחרי הכל. וכמובן שהתמונה שיוצאת משם היא מדכאת להפליא. לא הגעתי עד לסוף אז יכול להיות שיש ספוילר והכל מתוקן ונהיה צודק ומאוזן, אבל בגדול, המצב די נוראי. יש שם פרק שלם שמוקדש לשופט אחד, שמרשה לעצמו להתנהג ולדבר באותה אדנותיות ״אבהית״ של בעל עבדים לנאשמים השחורים שלו, כי תפקידו לחנך אותם להיות טובים יותר. יש שם שקרים של משטרה, ואלימות משטרתית, וחוסר אמון משווע מצד הקהילה שגורם לכך שפושעים לא נכנסים לכלא. לא דברים שלא ידענו שקיימים, אבל תמיד הרבה יותר קל להתעלם מתופעות מאשר מסיפורים ספציפיים.

אמריקה היא מקום גדול. במובן הזה, כל ישראל היא בערך כמו עיר או מחוז אמריקאי. התיאורים של החיים ״ברחוב״ של ילדים, שמשיגים אקדח ויורים ממכוניות הוא קיצוני מאוד ביחס לחיים בישראל. אני לא חושב שאין מקומות כאלה. קראתי מהתחלה ועד הסוף את העדות של איציק אברג׳יל, והמציאות שהוא גדל אליה מזכירה בטיפה את מה ששומעים עליו באוהיו. אולי תופעה יותר מצומצמת, הן בפריסה הגיאוגרפית (אין המון שכונות כאלה בישראל היהודית, למיטב ידיעתי), והן בחומרות הבעיות. מהפודקאסט עולה ש-drive by shootings הם דבר לא בלתי נפוץ בקליבלנד. קליבלנד נבחרה כי היא מין סוג של מידל אמריקה כזו, לא עיירה קטנה ולבנה, אבל גם לא שיקגו.

בפרק שאני מאזין לו עכשיו, יש בחור צעיר שנכלא שנה כי חשדו בו שירה והרג תינוק, ואז שיחררו אותו כי הגיעו למסקנה שזה לא הוא. שרה קונינג, המראיינת, מנסה להבין איך הוא גדל, והתשובה היתה ״ברחוב, עושה שטויות״. זורק אבנים על דברים, מסתבך. התמונה הכמעט קלישאית של ״ברחוב״.

אני לא קרימינולוג גדול, אבל אני תוהה איזה חלק מה״רחוב״ הזה, נובע מאהבת מרדכי, ואיזה חלק משנאת המן. איזה חלק נובע מזה שזה באמת מה שהילד בא לו לעשות, או שיש מבנים חברתיים שמזיזים אותו לשם, ואיזה נובע פשוט מהיעדר אלטרנטיבה. אין מה לעשות אז הולכים לזרוק אבנים על מכוניות. ואם אכן יש להיעדר האלנטרטיבה תפקיד כאן, איך ישפיע על הסיפור האופיום להמונים שהוא הסמארטפונים.

נכון, היתה טלוויזיה עד כה, אבל שום דבר בטלוויזיה לא היה כל כך ממכר כמו טלפונים. תעשיה שלמה עם מיטב המוחות בעולם שכל מה שהיא עושה זה לנסות לייצר לנו עוד ועוד דופמין, באם זה דרך לייקים באינסטוש, או עוד שלב בקאנדי קראש. כמו הפוליו, האם גם השיעמום הוא בסכנת הכחדה. ברור שלא עד הסוף. ברור שזה לא פותר את הדוקהא. אבל האם זה יכול להזיז את המחט? בעידן של סמארטפון לכל ילד, האם נראה פחות ילדים זורקים אבנים על מכוניות, כי הצצי שלהם פיזר להם עוד מנה של דופמין?

בפרק הסיום של העונה השניה של הסדרה המופלאה The Marvelous Mrs. Maisel, יש קטע שבו רואים את לני ברוס, אליל הסטנדאפ של שנות החמישים והשישים, שר. הקטע הזה, כמו כל שאר הקטעים שבהם לני ברוס מופיע בסדרה, קרה באמת. ובשניהם, הוא מצליח להיות נוגע ללב, גם אם ההומור בו כבר טיפה פג תוקף. הבדידות שלני שר עליה היא הבדידות של פרידה, וסצינה החיבור אחרי כל אחרי השנים, שבו הוא מדבר עם האישה שעזבה אותו, מלאה בחמיצות.

כששמעתי את זה, נזכרתי ב-Martha, מהאלבום הראשון של טום וויטס, Closing Time. גם שם יש שיחה בין אהובים לשעבר, רק שזו מלאה ברוך וחמימות.