בסוף יהיו לנו ילדים

לפני כמה שנים נסעתי לי לחצי שנה, ללמוד בישול באיטליה. משמעות הדבר היא שבמשך חצי שנה הסתובבתי לי עם סיפור: "אני נוסע ללמוד בישול באיטליה, לחצי שנה.". אנחנו הרי אנשים של סיפורים – אוהבים לשמוע, אוהבים להשמיע. וזה היה יופי של סיפור לספר. (כמובן שעכשיו יש לי את סיפור ה"נסעתי ללמוד בישול באיטליה", שהוא סיפור מורכב ומשונה משמעותית יותר ממה שנדמה, אבל זה נושא אחר). הדבר המוזר התרחש כשהגעתי לאיטליה, נכנסתי לכיתה בבית הספר, וגיליתי עוד עשרים איש, שלכולם יש אותו סיפור יוצא דופן. כולם עזבו עבודות ובני זוג, ונסעו לפירנצה.

לא היה לי למי ספר את הסיפור. זה בסדר. לסיפורים יש קהלים שונים, מחזורי חיים שונים, גרסאות שונות.

בחודשים האחרונים אני מרגיש די דומה. הסיפור שלי הוא קצת מוזר, שונה ומורכב יותר. הוא מורכב מהחודש שבו לא אהיה אדון לזמני. שבוע של מיכא"ל, שבועיים של מתנקש פיליפיני, ועשרה ימים של וויפאסנה – אחד אחרי השני.

ופתאום, מסיפור זה הופך למציאות, ולא סתם – הרוב כבר מאחורינו. כל מה שנשאר זה לנסוע למדבר ולהקשיב לעצמי נושם, בלי לדבר, במשך עשרה ימים.

וכך עובר לו הסיפור מנבואה להיסטוריה.

When real things happen to imaginary people

אזהרה: מכיל ספויילרים לסידרת סאנדמן המשובחת של ניל גיימן. אם לא קראתם, כדאי לוותר על ההודעה, וכדאי עוד יותר לקרוא.
מלך החלומות מת. הוא מת מספר פעמים, כמספר הפעמים שקראתי את הסדרה. המוות שלו מוזר. הוא מוחלף באופן מיידי, ואפילו העולם שלו לא מת. בסוף ספרים אהובים, שיצרו עולם ראוי, "אדון האור" לדוגמא, או "שר הטבעות" הסיום מצער לא רק כי הסיפור נגמר ,אלא כי אתה יודע שהטיסה ממריאה, והגיע הזמן לעזוב את העולם, באם הוא מאוכלס בהוביטים או אנשים שלוקחים על עצמם תפקידים של אלים מהמיתולוגיה ההודית.

במקרה של העולם של סאנדמן, הוא ממשיך. יש עוד כמה ספרים בהמשך הסדרה, יש ספין-אופים. אפשר להמשיך לבקר בעולם הזה. המוות של מורפיאוס עצמו הוא מה שעצוב.

המוות של מורפיאוס הוא טרגדיה קלאסית. מה שהופך את המוות לכל כך טראגי, הוא אלמנט הבחירה, האלטרנטיבה שהיתה קיימת לאורך כל המחזה, שהיתה יכולה, עם קצת חריקת שיניים, לפתור את האיום, הדילמה. לתת לכולם לשרוד.

גם אנטיגונה וגם מורפיוס בוחרים במוות. מנקודת מבטו של יוסאריאן, שניהם אהבלים. מנקודת המבט של הסיגוריסטה, מההודעה למטה, אולי אפשר להבין אותם. אני נשאר, למרות הפעם השמינית או התשיעית שאני חווה את המוות הזה, בעיקר עצוב, ונפעם.

סיגוריסטה

"אתה חייב להיות סיגוריסטה, בכל מה שאתה עושה. במיוחד בלחימה. אבל לא רק!" – את זה, ואת "אתה חייב להוריד את הכרס הזאת" שמעתי כל יום, מספר פעמים ביום, מהאורח הפיליפיני שלי.

סיגוריסטה… קשה לתרגם. בטוח בעצמך? קצת מאצ'ו? לא מפחד? מהמילה "בטוח" בספרדית. עבר כל מני פיתולים בדרכו לטאגאלו, או ויזאיאן. בובי טבימינה, לו אני קורה Sir, ושאותו אני מציג בפני הסלקטור בנתב"ג בתור המורה שלי, הוא סיגוריסטה. לא כל יום רואים מישהו עם נוכחות כל כך חזקה, שמאמין כל כך חזק באמת שלו, ולא מפחד להוכיח אותה. לחימה, כמו גוף, היא מין מקום פוסט מודרני להחריד כזה. יש כל כך הרבה מערכות אמת לגבי מה "נכון" לעשות ואיך צריך להגיב – וכולן נכונות. גם אילו שאומרים "תכנס פנימה" וגם אילו שאומרים "תברח הצידה".

אני לא איש מאמין. מעולם לא הייתי. היכולת להתמסר למערכת אמת אחת אף פעם לא היתה בגנים שלי – תמיד אפשר לראות את הערך שיש באמת השניה, השלישית. אולי קוראים לזה אמפתיה?

בדרך לאחד הסמינרים, עצרתי בארומה בבית ינאי. כריך טוניסאי אחד מאוחר יותר, אני חוזר לאוטו, ומגלה שחלומי הרטוב התגשם: הזוג שהחנה את מכוניתו בצורה חזירית כל כך שנאלצתי לתמרן כמו לוליין בקירקס הסיני על מנת להכנס – הזוג הזה בדיוק חזר לאוטו במקביל אלי.

"חניתם בצורה חזירית", סיננתי לעברם. הם הביטו בי בהלם מסויים. לזה הם לא ציפו.

"אהה… אבל זה גם לא יפה להגיד חזירי. זה מאוד פוגע".

כאן עמדו בפני שתי אופציות. להגיד "נכון, סליחה, לא התכוונתי לפגוע". ולהגיד "לא רוצים שיקראו לכם חזירים, אל תחנו כמוהם". אני בחרתי את הראשונה. כי האמת שלהם, גם היא שרירה.

סיגוריסטה.

שבועיים רצופים, כמעט 24 שעות ביום, עם מישהו שהסיגוריסטה שלו כל כך חזק – משהו בזה עובר עלייך. המוכנות לנטוש את האמת האבסלוטית, הלא קיימת בעצם (בדיוק כמו שבקבלה, אחד מהסוגים של ה"אין" הוא "אינסוף"), ולטעת את רגלייך בקרקע. To make a stand. זה הכיוון.

זה, ולהרביץ הרבה עם מקלות.